the blues lions

אין אובמה בישראל. הקפיטליזם האמריקאי חרוט בעצמותיו של ביבי נתניהו, המתינות שבציפי לבני היא קשט אודיסאוס ועקב אכילס גם יחד ואהוד ברק לא סחבק, גם לא מנהיג. פוליטקאי. שלושתם רק פוליטיקאים. למי כדי להצביע? למפלגות הקטנות. בבחירות האלה חשוב לזכור שאנחנו בוחרים בעיקר חברי כנסת. לא רק ראש ממשלה.                                               

אין מלך בישראל. לא בליכוד, לא בקדימה ולא בעבודה. נדמה, כי בנוסף לנושאים המרכזיים בבחירות, כך גם ממוחזרים מנהיגים. בחירות 2009 מדגישות את הנושא הביטחוני. זאת, כמו כל הבחירות בישראל עד כה. העובדה הזאת מחשיכה את פניהם של אהוד ברק וביבי נתניהו שמתמודדים פעם נוספת לראשות הממשלה ונכשלו בפתירת המצב הביטחוני. לבני גם איננה יכולה להיחלץ מהכישלון הזה. כשרת חוץ בממשלות הקודמות היא שותפה מרכזית בכישלונן. היא הייתה שותפה מרכזית להתנתקות, במדיניות ההבלגה ובמדיניות הבידוד. כמו שני המועמדים האחרים, היא לא תעז להמרות את פיו של הממשל באמריקה. המתינות שהיא גאה בה ועושה אותה ל"מנהיגה אחרת" היא קשט האודיסאוס שלה ויחד עם זאת עקב אכילס. המתינות הזאת גרמה לכישלונה בהעברת רפורמה  בחקיקה ובאותה עת היא עזרה לה גשר בין שרון למתנגדי ההתנתקות על מנת להוציא את התכונית לפועל. מול המתינות הזאת עומד מסעו של הביטחוניסט אהוד ברק בבחירות. "עופרת יצוקה" הזכירה לכולם את מפקד סיירת המטכ"ל, אולם המבצע המאסיבי שהרס את רוב עזה מעלה ספקות לגבי עמדתו הפוליטית של ברק. ימין או שמאל? לא היה מבצע מוצדק מעופרת יצוקה אבל הרג האזרחים הרבים יהיה חטא שאנשי השמאל היזכרו לו לעד והימין זכר עד שהמבצע הופסק. קולות רבים הושמעו כנגד סוף המבצע, אך מאותם  קולות חמקה העובדה שגם אם בעזה היה נותר איש חמאס בודד, הוא היה טוען כי ניצח. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיגרר למשחקיו הילדותיים של החמאס. כך או כך, נושא הביטחון מועיל לברק. מעניין אם המשבר בכלכלה יגרה ממנו לטובת נתניהו. הפעם בבחירות, המצב הכלכלי הקשה דוחק הצידה את נושא הרווחה שכיכב בבחירות הקודמות. נתניהו מנסה להתבלט בנושא זה, שכן בבחירות הקודמות נושא הרווחה לא היה מבין הישגיו, ביבי כשר אוצר דגל בקפיטליזם טהור שדרס בדרך את קצבאות הביטוח הלאומי שפגע באמהות חד-הוריות, בקשישים ובנכים. לעומת. צעדיו הביאו להטבות במעמד הבינוני-גבוה ומשנתו הקפיטליסטית הגיעה לשיא בהורדת מחירי מוצרי הצריכה ובהפרטת נכסי מדינה לגופים עסקיים. מהלכים אלה ונוספים הביאו  לשיפור במדדים הכלכליים של ישראל. למעשה הוא הביא את כלכלת ישראל לפריחה על חשבון השכבות החלשות. במערכת הבחירות הבאות, הוא ישחק בתפקיד מושיענו כפי שקמפיין ההפחדות שלו מתנהל.

נתניהו לובש מסכה שמחציתה אובמה ומחציתה בוש. אולי זה בגלל הדמוקרטיה והקפיטליזם האמריקאי חרוט בעצמותיו. האם נתניהו צריך להיות ראש ממשלה? למי שרוצה שישראל תהיה המדינה ה-51 בארה"ב, כן. למי שרוצה שישראל  תפסיק להיות רפובליקת הפודלים של ארה"ב, לא. האם נתניהו טוב לישראל? בהתאם למצב הכלכלי הקשה, כן. מבחינה מוסרית, לא. נתניהו הוא אדם שמסוגל להציל את המשק מהמשבר שהוא נתון בו, אך הוא לא יראה אלמנה, גר ויתום בדרך למטרה. בהקשר הזה, נתניהו מוכרח להיות שר האוצר הבא בישראל. אבל ישראל לא צריכה ראש ממשלה שהוא שר אוצר. היא צריכה ראש ממשלה שהוא מנהיג מוסרי. היא צריכה מנהיג שייתן תקווה, לא פחד. נתניהו הוא גאון יחסי הציבור הגדול בישראל. לידו ראובן אדלר ואיל ארד הם חובבנים. הוא יודע לתמרן בתקשורת כמו רונאלדו במונדיאל אבל כשהקמפיין ייגמר, הוא יאכזב. מיטשל, שליחו של אובמה במזרח התיכון, לא מתרשם כל-כך מידידה הטוב ביותר של אמריקה. הוא מדבר על כך שבפגישות בבית הלבן הוא התנהג ביהירות ואיננו מבין מי פה המעצמה. יהירות, איננה תכונה של מנהיג. נתניהו מסמן עצמו כמנהיג הימין. אותו שר שהתפטר במחאה על מהלך ההתנתקות של שרון, כעת הוא חושף שוב את הגאונות שבו בהזכרת מעשה זה. בהיותו ראש ממשלה, בניגוד לכך, יצא מחברון. הוא אכן, ידידה הטוב ביותר של אמריקה. כמוהו גם ברק ולבני.

ציפי לבני מציגה עצמה כמנהיגה אחרת. פוליטיקאית ישנה שלא משחקת את המשחק. בפועל היא רוצה לשחק את המשחק, אבל היא לא יודעת. לעומת ביבי היא איננה מצליחה לחשוף את צידה האחורי. לעומת ביבי, היא נקייה מכל חשד וחקירה. הפרמטר החשוב ביותר בהצבעה הוא לזכור שכשה אתה בוחר בקדימה אתה בוחר חברי כנסת שיכנסו על חשבון ראש המפלגה שיהיה ראש ממשלה. מהפרמטר הזה, הקמפיין של קדימה מנסה להסית את עניי הבוחרים. עם לבני ייכנס רמון המנשק, הנגבי המושחת עד הסחוס ורוחמה אברהם, שמוכיחה שתעודת בגרות היא לא תעודה לחוכמה, גם תואר אקדמי במדעי המדינה לא. בקדימה אין פוליטיקה אחרת. אולי יש יו"ר אחרת, אבל קדימה היא סמל לפוליטיקה שכולנו מכרים טוב מאוד. ג'ובים למקורבים, כספים מהצד, הטרדות מיניות, הקשר עתיק היומין בין ההון והשלטון, כולם מאפיינים את קדימה. מפלגה שקמה מתוך קמפיין פרסומי ולא מאידיאולוגיה. כאן מתינותה של לבני יכולה להביא כישלונה. מתינות היא תכונה שמנהיג צריך לדעת לווסת. האם לבני איננה יכולה לחרוג מהמתינות הזו. הקמפיינים השליליים של הליכוד מקצינים את דמותה המתונה של לבני, מציגים אותה אפילו כפסיבית. כל זה, הולך יד ביד עם המלחמה שהזכירה לבוחרים כי מדובר באישה ומדינת ישראל צריכה גבר, ברק. לא אישה, לא מתון, מנהיג. גבר-גבר. האומנם?

לא סימפטי, לא סחבק, לא מצחיק, לא רגיש. אהוד ברק הוא לא הרבה דברים. גם לא מנהיג. מנהלי הקמפיין שלו מנסים להציג אותו כמנהיג של פעם. שקט ולא מתלהם. רציני ולא מתלוצץ. "מנהיג". אך העובדה שמדובר בקמפיין גלויה לציבור והם אינם עובדים על אף-אחד. ברק משחק את המשחק גם אם לא יודה בכך. הטיול שלו לאשקלון מוכיח זאת ללא ספק. גם אם מניעיו היו טהורים, זה לא נראה כך. הטיול נראה בעניי רבים כניצול המצב בדרום לקמפיין הפוליטי. אפוא, הקמפיינים של המתמודדים הנוספים לא חפים מניצול המצב הביטחוני לקמפיינים שלהם, אבל מהלך זה כפי הנראה, חרג הטעם הטוב יחסית של ניצול המלחמה לבחירות. שוב, עולה דמותו של ברק הלא סימפטית של ברק. בנושא הביטחון עליו הקמפיין שלו רוכב, היזכר תמיד כאיש שנכשל שוב ושוב בהסכמי שלום עם סוריה והפלסטינים. הוא יצא מלבנון ואחת התקופות הקשות ביותר בשיראל החלו בכהונתו, "אינתיפאדת אלאקצה". החינוך המדשדש כיום, לא מסביר לא פנים גם כן. בכהונתו מילא יוסי שריד את תפקיד שר החינוך בהצלחה כשה כל הבאים אחריו נכשלו בתפקיד כישלון חרוץ. את הישג שיבוצו של שריד בתפקיד, ברק היה יכול לקחת לזכותו, אלמלא היה מדיח את "מרץ" מהממשלה בגלל המשחקים הפוליטיים עם ש"ס שהוא כל-כך מתכחש להם. כן סחבק, כן פוליטיקאי, לא ראש-ממשלה, בטח שלא מנהיג. כך גם נתניהו ולבני.

אין אובמה בישראל. אף אחד משלושת מועמדי המפלגות הגדולות מחזיק בכריזמה ובתקווה שאובמה נוטה בליבות אזרחיו. הם עסוקות בלהפחיד אותנו, בלהוכיח שהמועמד האחר הוא כישלון ושהם התקווה היחידה של ישראל. אם זאת התקווה, עדיף להחליף את ההמנון. למי להצביע? לראש ממשלה יש לנו שלושה מעומדים. אך אף אחד מהם אינו המנהיג שתרצו. ההוכחה לכך היא ברורה. מנהיג הוא אדם שלא נגרר בידי אחרים ושלושת המועמדים נגררים למשחקים הפוליטיים כרכיכות בגאות והשפל. למי כדי להצביע? למפלגות הקטנות. דעותיהן לרוב יהיו קיצוניות או מתיפייפות עד כעס, אך הם ידאגו לציבור הבוחרים שלהם יותר מהליכוד, קדימה והעבודה גם יחד. "הבית היהודי", "התונעה הירוקה- מימד", "האיחוד הלאומי"  ו"מרצ" יפעלו כחברי כנסת ולא כמחממי כיסאות. הם יעשו את כל כדי להציג הישגים בבחירות הבאות מהסיבה הפשוטה שהם מפלגות קטנות, ואם לא ישיגו דבר או אפילו יחוקקו חוק אחד, הם לא יעברו את אחוז החסימה. אין אובמה בישראל, אין מלך, גם לא מנהיג. אבל אנחנו לא בוחרים רק מנהיג, אנחנו בוחרים גם חברי כנסת. את העובדה הזאת חשוב לזכור כאשר שמים פתק בקלפי.