היה כמו שבוע אבוד כזה, שבוע שעדיף להשאיר מאחור ולא להתעכב עליו ולא להתאבל עליו עוד, על הזמן האבוד שהתבזבז על כלום, על זלילות-אינרציה מפתיעות (מפתיעות גם בעצם הישנותן, וגם בעוצמתן ובהיקפן, בהתרת הרסן, כאילו כל השינוי שעברתי לא היה, וחוזרים לנקודת ההתחלה-לה-לה-לה-לה-לה),
אני כמובן מאשימה כמיטב המסורת קודם כל את המחזור, שהפעם הגיע עם השפעת טירלול מרחיקת לכת והייתי סמרטוט מהלך בקושי שמורכב מ- 0.1% שאריות חיים, כאשר שאר ה- 99.9% הוא פשוט ואקום, ואקום שואב (המממ. אז בעצם הייתי חלומה הרטוב של כל חולת ניקיון - שילוב מנצח של סמרטוט ושואב).
במקום השני ברשימת האשמים אני ממקמת את השוקולדים שמישהי מהעבודה הביאה ביום ראשון כשחזרה מטיול בחו"ל, כמיטב המסורת. לאחרונה התעלמתי מהשוקולדים האלו שכל אחד מביא, אבל הפעם החלטתי, לאור הנסיבות ההורמונאליות, שמגיע לי קצת להתפנק ולקחתי לי 4 קוביות קטנות. ואז לקחתי עוד. ועוד. ועוד. ועוד. ואז קצת התערפלה לי ההכרה וכל שאר השבוע נהיה קצת מעורפל ומעורבל ובגדול אני זוכרת שרוב הזמן חיפשתי מה לאכול, והלכתי על זה בזוגות ובשלשות וברביעיות, כי לא טוב היות האדם לבדו, וערימות גלידה ותפוצ'יפס תשמחנה לבב אנוש (או תרפּדנה אותו בטריגליצרידים).
במקום השלישי המכובד ניצבת העוגה שאמא שלי הכינה עבורי בסופ"ש שאקח אלי הביתה השבוע, כי כשטעמתי ממנה כשהיינו בביקור אצל אחותי הגדולה בשבוע שעבר, התלהבתי ממנה. עוגת בננות ושזיפים (טבעונית - נטולת ביצים וחלב). באמת נורא טעימה. אבל אני מעדיפה לאכול כזה דבר לעיתים רחוקות. בימים הראשונים לא נגעתי בעוגה, יען כי עוד הייתי בצד השפוי של היקום, ועדיין לא התחשק לי והתעסקתי יותר בתחום הירקות, פירות, ארוחות בריאות והליכות מהירות. אחרי כמה ימים, כשכבר תעיתי לי בצעדים מתנודדים באזור הדמדומים, פתאום טיפלתי בעוגה יפה יפה, באופן יסודי שהפתיע אותי נורא והייתי באפטר-שוק מהופנט. ולכן אני תמיד אומרת, שעדיף לא להחזיק דברים כאלו בבית. זה כמו להחזיק סמים או אלכוהול בבית של מכורים. גרררר.
איך דברים יכולים להשתנות מקצה לקצה באבחת יום.
טוב, ברור שהשוקולדים והעוגה לא אשמים באמת. זה תלוי בי, בגישה שלי, בהחלטות שאני מקבלת. איבוד השליטה מפחיד, מבהיל. אבל המחזור כן קצת אשם כי הוא באמת קצת מעך אותי לכדי ישות מפולבלת.
הנפילה לא התבטאה רק בזלילות, אלא גם בהרגשה עזה של ריקנות וחוסר כוחות, והרגשה שאני מחוקה, כולי מחוקה ונטולת השראה ומוטיבציה ותכלית. צחקנו בעבודה שעוברים עלינו ימים עמוסים ומטורפים במשרד, והערתי שקשה לי לתקשר עם אנשים תוך כדי כך שאני מרגישה את הואקום בדי.אן.איי שלי. זה נורא הצחיק אותן, אבל בחיי שזה מה שהרגשתי השבוע. את הרוח שורקת דרך הכלום של הכרומוזומים הדועכים שלי.
אז יש פחד שלא אצליח להפסיק. אבל, אני כבר קיבלתי החלטה. זה עושה לי רע, כל האכילה הבלתי נשלטת הזאת, שלא מתוך רעב. אני חוזרת למחוזות העגבניות והמלפפון והמנגו. הו, המנגו. ולגבי הריקנות וחוסר החשק וכו'- אמצא את ההשראה והמשמעות והחשק והתכלית והמטרה. באופן יזום, אמלא זמני בדברים טובים. זה תלוי בי.
ולסיום, שיר שכתבתי באפיזודת הזלילה הקודמת שנפלתי בה - ראו זה פלא - לפני חודש תחת מתקפת המחזור הקודם (הוכחה ניצחת שזה לא אני, זה הדיבוק החודשי הזה שנכנס בי. צא דיבוק, צא!):
שבתי אל שדות הקרב
שבתי וראיתי: לשווא
גופי החבוט, השמוט,
עוד סופג תרעלת אגרופיו
מראש הגבעה המחוזות
במלוא צורתם ניבטים -
דם יופיים, כיעורם, עז שוצף
בעורקי נחלים בוהקים
אך אני רק תיירת לרגע
בנופים של עבר זב-כאב
ואשוב בשבילים מתפתלים
אל ביתי בהווה השלֵו
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
