אתמול אצל הירקן (היקרן) התגלה בפני מחזה מרהיב - עונת הקולורבי כנראה שבה למחוזותינו! התגעגעתי.
כן כן, רטט התרגשות אחז בכל רמ"ח איבריי, שס"ה גידיי וצמד דדיי המבוישים.
עם השנים אני לומדת עוד ועוד עובדות חיים שהופכות אותי לאשת העולם הגדול. למשל, לקולורבי יש עונה.
ועכשיו הגיע סוף סוף החופש. חופש מבורך! הגעתי אליו עם הלשון בחוץ, היו ימים עמוסים נורא בעבודה, אוף.
וזללתי מלא מלא לאחרונה וחזרתי לאכול על בסיס יומי דברים כמו קרואסון שקדים עם שוקולד (טעים חבל"ז שבא לקפוץ לתוכו, להתעטף בו ולהתחבא מהעולם בתוך גופו הרווי נוכחות מנחמת. איי איי איי), והשמנתי.
צריכה לחזור לתזונת קולורבי ושות'.
להיגמל.
ולחזור ליותר הליכות מהירות בחוץ.
לחזור לעונת הקולורבי.
יאללה, כבר אין לי כוח לדבר על זה. פחות דיבורים, יותר מעשים.
ולנושא אחר:
לפני כמה ימים חלמתי חלום מוזר וצובט בלב שהשאיר בי רושם עמוק,
אבל כבר כשהתעוררתי בקושי זכרתי מה היה בו, למרות שניכר שהיה מלא התרחשויות "חשובות".
הוא היה רווי משפחה (בניגוד לרצוני) וכאב געגועים ואהבה ומאבק עם קושי
אני כבר לא זוכרת מה קרה שם -
אמא שלי באה לבקר,
אחותי הגדולה הייתה שם, כעסה עלי על משהו, אולי משהו שסיפרתי לאמא שלי,
ברחתי משם ובן זוגי חיפש אותי,
מצא אותי בבית חולים, במחלקה הפסיכיאטרית, לשם פניתי כי הרגשתי רע,
הייתה לי שם קריסה בפרוזדור בית החולים,
והיו שם עוד כמוני מרוטים,
אבל אני הייתי צריכה ללכת משם כי לא הייתי באמת שייכת,
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
