אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

החזרה לשגרת העבודה הבוקר לאחר חופשת החג הארוכה הייתה לי קצת מוזרה.

הייתי הבוקר קצת עצבנית, מכל מיני סיבות, רובן קטנות, וגם כנראה בגלל עצם החזרה ללחץ ולסביבה של העבודה אחרי שבוע וחצי של אווירת חופש רגועה, זה דורש הסתגלות....

אך לאט לאט נרגעתי, האנשים בעבודה חביבים וחיוביים וזו סביבה שעושה טוב, וגם בהחלט עזרה לי הזרקת הסם המרגיעה מתוך חבילת השוקולדים שמישהי הביאה מחו"ל. רציתי לשים כאן את התמונה שצילמתי של בונבון השוקולד הקטנטון שנח לו על שולחני בתמימות ושלוות אין קץ ובחיוך מלאכי זורח ושלאחר חמש השניות המרגשות של תהילת קריירת הדוגמנות שלו נטרף על ידי בחינניות חייתית ובעילפון חושים, אבל מתברר שקובץ התמונה גדול מכדי להכניסו כאן, ומאבקיי הטכניים להקטין את הקובץ לא צלחו.

בכל אופן, במאמר מוסגר - זה לא סתם שוקולד, אלא מסוג maltesers, שהוא הסוג האהוב עלי ביותר בעולם כולו, ואני אוהבת אותו עוד מילדותי באנגליה, ותמיד כשאני נוסעת לאירופה אני קונה ממנו כמויות (כל כך זול באירופה! עיניי בורקות אל מול המדפים המלאים בשקיות ענקיות של מאלטיזרז, איזה שפע! אושר צרוף! אני רוצה לעבור לגור שם, על המדף בסופּר, להתכרבל בין שתי שקיות ענקיות של מאלטיזרז שיחבקו אותי מכל צד!), ויש לשוקולד הזה משמעות מנחמת במיוחד בעיני, גם התייחסתי אליו באיזשהו שיר שכתבתי פעם, שאולי אשים כאן בפוסט נפרד מתישהו..... כן....

אבל איפה היינו,

חלק ממה שגרם לי להרגיש פתאום מוזר זה למשל שכולם שואלים איך היה החג, וכולם מספרים שטיילו ונהנו. ורק אני בקושי הצלחתי לטייל בעכו, וגם זה היה לי מאתגר עד מאוד, ממש הארד קור.... אני כזאת מאותגרת, מתקשה ומסבכת שלא לצורך דברים קטנים ופשוטים 

בעכו היה נורא חם, עם שמש קופחת (ואמרו בתחזית יום לפני כן שיהיה גשום וחורפי, אינעל...), מלא מלא אנשים, צפוף, ולמרות שהקפדתי לשתות והייתי עם כובע, כנראה התייבשתי ויותר מאוחר בערב עברו עלי שעות סיוטיות של כאב ראש ובחילות קשות והקאתי את נשמתי כמה פעמים. אני כנראה לא בנויה לדברים האלו, כלומר לטיולים בשמש הזאת, ולטלטלות.... כבר בנסיעה באוטו בדרך לצפון התחילה לי בחילה.

כלומר, הרי בעבר טיילנו, כמעט כל שנה אנו נוסעים לחו"ל (היינו כבר בהולנד/אנגליה/ברצלונה/ברלין/אוסטריה/פריז), ואמנם אלו טיולים סולידיים אבל עמדתי בהם.... וגם בנסיעות ארוכות. אז לא יודעת, אולי ספציפית ביום ההוא בעכו הרגשתי רע, אולי בכל זאת לא צריך להסיק מזה מסקנה כללית על תיפקודי בטיולים בכלל.... או שזה יותר קשה לי לטייל בישראל בגלל מזג האוויר...

בישראל אנו בקושי מטיילים - ובכלל, אני בקושי מכירה את המקומות בישראל, וזה חבל לי. זה חור בהשכלה שאני צריכה למלא, אבל איכשהו זה לא ממש מצליח. אני מתבלבלת ומתוסכלת מהפער בין מה שאני שומעת מאנשים על כל המקומות שהם מטיילים בהם בארץ, לבין חוסר ההצלחה שלי ליישם טיול בארץ. כלומר, טיילנו לפני כמה שנים בכמה מקומות בגולן, והיה נחמד.... אבל זה אותם מקומות קבועים וידועים, והרי יש בטח עוד מקומות....

אז הנה, אמרתי לבן זוגי, שבחופשת סוכות ניסע לצפון, נישן אצל הוריו ונצא לגיחות לכל מיני מקומות. סוף סוף קצת לטייל, כי המון זמן לא טיילנו, וכאמור בארץ אנו כמעט ולא מטיילים, וכבר המון זמן נמצאים בשגרת עבודה-בית-קניות-סידורים, והתחלתי להשתגע מהצורך בשינוי אווירה, תאוות נדודים ומרחבים, מקומות חדשים, אל האופק and beyond!

איזה נדודים ואיזה beyond, אפילו בחוויית עכו בקושי עמדתי....

לא זוכרת אם אי פעם הייתי בעכו, אולי כשהייתי קטנה. אני מנג'זת לבן הזוג כבר הרבה זמן שניסע לשם. כולם נוסעים לטייל שם. אז למה אנחנו לא. הוא הסתייג בהתחלה אך בסוף השתכנע. הוצאתי מהאינטרנט איזה מידע על מסלול בעכו, כולל מפה, וגם משהו מספר על מסלולים בארץ. קראתי מראש וזה נראה קוהרנטי וברור והרגשתי מוכנה ומזומנה להתמודד עם האתגר הפשוט. הא הא, סוף סוף קצת לטייל כאחת האדם!

כשהגענו לשם הייתי מבולבלת, לא הצלחתי למקם את עצמי על המפה, לקשר בין המסלול המוצע לבין מה שהיה מול עיניי. אוקיי, אז הנה החניון, אבל איזה חניון זה? זה חניון האבירים? לא כתוב.... אבל מאיפה עולים לחומה המזרחית? מה זה החומה המזרחית? זה? טוב, אז עולים. יורדים אחרי כמה מטרים של עשב מעוטר בנגיעות אשפה פה ושם (פשוט מרהיב) כי נגמר ומוצאים עצמנו ברחוב. לאן הולכים מכאן? לאן פונים? איפה דה פאק זה אולמות האבירים? מאיפה נכנסים? ובשביל להמשיך במסלול חייבים להיכנס בתשלום לאולמות? או ש... רגע, מאיפה יוצאים, יש כמה יציאות.... איפה אנחנו נמצאים על המפה? רגע.... וחלק מהבעיה הייתה שהרבה משמות הרחובות היו רק בערבית.

בקיצור, גם כשהיינו יותר פנימה, באזור הסמטאות והשוק, התקשיתי למקם אותנו על המפה (גם בן זוגי לא הצליח), אז בסוף די עזבנו את המפה ואת המסלול המסודר המוצע וזרמנו עם תנועת ההמונים ועם השלטים. העיקר שבסוף הגענו לנמל (שמיצינו תוך דקות ספורות).

זה הפריע לי שלא הצלחתי להשתמש במפה, כי תמיד בטיולים אני מנווטת לפי מפה, אוהבת לראות את המקומות והמסלול ולהבין היכן הדברים נמצאים, וללכת לפי מסלול יחסית ברור והגיוני, וכאן זה לא ממש הצליח לי. אז הרגשתי דיסאוריינטציה וחוסר אונים מטופש ובזבוז זמן בהתחרבשויות, וכישלון.

וזה מצחיק, כי זה כולה טיול בעכו, מה שאנשים עושים כל הזמן, בקטנה, ואני הסתבכתי עם זה. טוב, כי לא הייתי שם אף פעם... או רק כשהייתי קטנה.... הנה, אמא שלי גם טיילה שם בשבוע שעבר עם דודה שלי, ואמרה לי שהיה נהדר ומוצלח, הרבה אנשים, שוק, נמל, ואכלו במסעדה טובה. פשוט. למה אצלי לא יכול להיות ככה פשוט. למה אצלי דברים פשוטים מסתבכים? ראו הפער בין הדיווח הקצר והממצה של אמא שלי על הטיול לבין הפוסט המפלצתי באורכו וברמת הפירוט שלו שאני כותבת כאן....

אוי, אבל חווית השוק. עאלק "חווייה אותנטית מלאת ריחות אקזוטיים". אחד הדברים שהכי מאתגרים אותי בשווקים: הדוכנים המסריחים של גוויות הדגים, איכסססס. הריח.... העיניים.... העור האפרפר החלקלק.... ונוטפים מים שהותזו עליהם זה עתה ושזולגים על המדרכה, ולא יודעת איזה ג'יף השפריץ עלי שם, וצפוף והתחככו בי אנשים. ומלא ישראלים וערסים דוחים. בן זוגי החליט שהוא חייב לנסות את החומוסיה המפורסמת במרכז השוק, והיה שם תור ארוך ודחוס שחיכינו בו חצי שעה על מנת להיכנס להיכל הפסגה הקולינרית הזאת. בן זוגי הזמין מנת חומוס, אני בהתחלה לא התכוונתי לאכול דבר, כי כמובן המקום לא עומד בסטנדרטים ההיגייניים הסטריליים שלי (או של האו.סי.די שלי. אגב, פעם לא הייתי ככה. פחות הפריעו לי דברים כאלו, אם בכלל. למיטב זכרוני, הרבצתי אוכל במקומות כאלו. אבל כשאני חושבת על זה, הרי עדיף להיות יותר סלקטיבית ולהקפיד לאכול רק כשמרגישים שזה מספיק נקי וכו'...), אבל אז אמרתי לעצמי שזו סתם הימנעות מוגזמת של או.סי.די, והרי כל העולם אוכל שם, וטעמתי קצת מהחומוס (שהיה לדעתי לא משהו) ומהפיתות והחמוצים.... והתחרטתי על זה, וגם על זה שהשתמשתי במזלג שהמלצר שם ישירות על השולחן שבטח לא היה מספיק נקי אחרי שהעבירו עליו רק סמרטוט ג'יפי (אפילו לא עלה בדעתי לנגב את המזלג עם מפית, ראיתי מישהי עושה זאת אח"כ...) ובערב כשהקאתי תהיתי אם זו התייבשות או שאולי זה קשור גם לאכילה בחומוסיה....

to make a very long story short, אחרי שהקאתי את נשמתי באותו ערב (בבית הוריו של בן זוגי, לא נעים...), והתאוששתי בלילה, התכניות השתנו, ובמקום להמשיך לעוד טיולים במקומות נוספים, התקפלנו למחרת ושבנו לביתנו במרכז. הרגשתי הקלה. לחזור לסביבה מוכרת, לרוגע ולפרטיות של הבית. אולי זה מה שהכי מתאים לי, בילוי סולידי ושקט בבית, עם ספרים, סרטים, בלי יותר מדי טלטלות ועניינים. אולי לי קשה יותר, וזה בסדר, זה מי שאני. אבל, מצד שני, כפי שאמרתי קודם, אולי אני מגזימה, אולי אני כן מסוגלת גם ליהנות מטיולים, ופשוט זה לא היה יום מוצלח.... כלומר, זה נכון שיותר קשה לי ליהנות, תמיד בטיולים יש דברים שמטרידים או מאכזבים אותי או מפריעים לי, אבל למרות זאת זה מתאזן עם דברים חיוביים ואני כאמור בהחלט מצליחה גם ליהנות, ובטח לתפקד.

הקיצר, בדרך חזרה עברנו בצפון באיזה מקום לקצת קניות של בעיקר ירקות ופירות. כל כך הרבה יותר זול בצפון מאשר במרכז! תמיד כשאנו עוברים במקום הזה, שיש שם שפע של פירות וירקות בזול, והרוב באיכות טובה, אני כולי באקסטזה. הרבצתי קנייה. קניתי כמות ענקית, אבל ע-נ-ק-י-ת, של קולורובי. אושר. הרגשתי נחמה רבה לעומת חוויית עכו. תנו לי לצייד את ביתי (שהוא מבצרי, כמאמר האנגלים) במלאי ירקות ופירות, ועשיתם אותי מאושרת. הדברים הקטנים. קניות פשוטות ובסיסיות. לא הולכת לגלות עולמות, לא הולכת לעבור לאירופה (שגם כך נגועה באנטישמיות, אני יודעת), אמשיך לחיות כאן את חיי הקטנים במדינה המחוריינת הזאת, אבל יש לי את השגרה היחסית טובה שלי, עם מקום העבודה הטוב עם האנשים הטובים, עם בן זוגי היקר ועם הקשר הקרוב עם אחותי הקטנה שהיא החברה הכי טובה שלי, ערימות ספרים לקרוא, הררי קולורבי במקרר, מדי פעם להתנחם במתוקים, והליכות מהירות בחוץ, וסרטים וסדרות טלוויזיה, ואוצרות המוסיקה, הזכרונות, השירים, הגעגועים והכיסופים, וזהו. לא מסוגלת כנראה להתמודד עם הרבה יותר משגרה כזו. וזה בסדר.

(אני נורא נורא מתלבטת אם לפרסם את הפוסט החופר האובססיבי הזה. ברור לי שאני מתעכבת על דברים שאנשים אחרים בקושי מקדישים להם חשיבה, ואולי זה נהיה פוסט קצת פתולוגי, יעני מקום לנקז אליו מחשבות אובססיביות. מצד שני, הבלוג הוא המקום להביע את עצמי. מי שמתעניין שיקרא, מי שלא לא, זה חלק ממני, וזהו...)

תוספת עריכה מאוחרת (21.10.14)

בזכות הטיפ הטכני של נ*גה, הצלחתי להקטין את תמונת בונבון המאלטיזרז, והנה הוא כאן בהופעת בכורה עולמית (אני מתרגשת):