אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

אני כן רוצה ולא רוצה לכתוב על זה,

תוך כדי כתיבה אני תוהה, למה בכלל לספר כאן על זה,

למה שוב פעם להביא לכאן את אלמנט הכאוס של אישיותי המתמוטטת,

המתאמצת לחיות ובקושי מצליחה,

מה אני מטיחה כאן בקוראים את מצבי הפתטי,

מה כבר אפשר להגיד לי

עדיף לדבוק בכתיבה שלא על מצבים נפשיים לימינאליים ומצוקה,

זה הרבה יותר אטרקטיבי

איכס אני, איכס,

כזאת ילדה חסרת אונים, תלותית, חלשה,

אבודה לגמרי, וכל פעם בקושי רב מטפסת חזרה מעלה מתוך הבור,

רק כדי ליפול בחזרה

והרי ברור שזה תלוי בי, ועלי להתעשת, ולהחזיר את השליטה העצמית,

אבל משהו שם, משהו התנתק, איזה חוט חשוב בחיבורים בבפנוכו שלי,

אולי נשרף, אולי נקרע,

התקופה הטובה הולכת ומתרחקת,

שובי, שובי אלי בחזרה,

אני לא זוכרת איך להיות יותר בריאה,

בזמן האחרון איבדתי את עצמי

איבדתי את הדרך

אלו לא רק המיאוס והתשישות שהגעתי אליהם בגלל הלחץ של העבודה בשבועיים האחרונים - 

היו ימים הזויים, והיום בעבודה הבנתי שהגעתי לקצה, ונמאס לי, ואני עייפה - 

ואולי יכולתי לקחת את העבודה פחות קשה, להיות פחות פרפקציוניסטית, ואולי לא הייתה ברירה,

זה גם עוד יותר מזה, דברים,

דברים דברים דברים,

יש דברים ויש כלום,

קצת נמחקתי, קצת נמחקתי שוב לאחרונה,

והבלבול, והאי-נחת, והצער.

אני רוצה להודיע מחר בעבודה שאני חולה,

להישאר בבית,

להתחבא,

לנסות להחלים.

יש לי עיניים אדומות ונפוחות ושיער מבולגן. אני נראית כמו מישהי שברחה ממוסד סגור. אין מצב שאצא מחר לעולם בחוץ.

אני חייבת להשתבלל.

(אני רק מקווה שלא גרמתי לעצמי ליותר מדי נזק)