בלילה חלמתי שאחותי הגדולה פתאום מזמינה אותי לבקר אותה,
לבוא להתארח בעיר מגוריה הרחוקה ממני ולבלות איתה זמן איכות,
וזו הזמנה לבבית שמציפה אותי בהתרגשות ובשמחה,
בתחושה של משפחתיות חמה ומחבקת, של ביחד משפחתי חיובי,
ומה שמגביר את ההתרגשות היא העובדה המוזרה שאני מגלה -
שהמקום בו אני אמורה לישון אינו ביתה הנוכחי, אלא הבית של סבא וסבתא ז"ל
(סבא שלי הוריש את הבית לאבא שלי ולדודה שלי, ואחותי קנתה אותו מהם, ובהמשך מכרה אותו, לאנשים זרים, אז הוא כבר לא שייך למשפחתנו.... מדי פעם הבית הזה מופיע לי בחלומות, אני מתגעגעת אליו).
אך הדברים באיזשהו שלב משתבשים. בדרך לאחותי אני מסתובבת קצת בעיר הזאת, ומשום מה אני כנראה יחפה, וכשאני מגיעה לבית אני נחרדת לגלות שבכפות הרגליים שלי נעוצות המון מחטים קטנטנות. אני נבהלת ומתחילה להוציא אותן, אך זו משימה קשה, בקושי ניתן להבחין בכל המחטים, ואולי חלק כבר נכנסו פנימה לגמרי, ומתעוררת בי חרדה שייגרם לי נזק, ואני מתחרטת שעשיתי טעות.
ואז אני גם פתאום מבינה, שזה יום רגיל בשבוע, ואני בעצם אמורה למחרת להתחיל לעבוד נורא מוקדם, צריכה בעצם לחזור בהקדם את כל הדרך הארוכה, אם בכלל אספיק, ולמה עשיתי את זה בכלל, למה נסעתי עד לשם.
וזהו, זה מה שאני זוכרת.
תוספת עריכה:
רק אחרי שפרסמתי בבלוג את הקטע עשיתי בראשי את הקשר בין החלום לבין השיחה שהייתה לי עם אחותי הגדולה לפני מספר ימים. וזה הרי כל כך ברור. כפי שכבר יצא לי לציין כאן בעבר, הקשר ביני לבין אחותי הגדולה הוא, איך נגיד, לא משהו. ואנחנו בקשר לעיתים רחוקות, וכבר בקושי מדברות. אני נמנעת מלספר לה דברים על עצמי, כי מניסיון העבר אני יודעת שהיא עלולה לומר משהו שיעצבן אותי, יערער אותי או יפגע בי. גם לרגישות היתר שלי יש כאן תפקיד - לפעמים מדובר בדברים שאני משליכה עליהם פרשנות יתר פאראנואידית שלי, או שאני לוקחת יותר מדי קשה, ובכך מעניקה להם כוח והשפעה עלי. מתייחסת לאחותי בהתאם לאיך שהייתה בעבר, למרות שהיא השתנתה.
וגם שמתי לב שאני חוששת לספר לה דברים טובים וחיוביים על עצמי, כי בגלל שבעבר היא דאגה כל הזמן להקטין אותי ולכוון כלפי את הרעל שלה והיא ניצלה את החולשה הנפשית שלי כדי לפגוע בי, וזה התגבר כשלמשל ירדתי במשקל ונראיתי יותר טוב, אז אני מעדיפה להצניע את הדברים הטובים, כי זה כאילו בעייתי שיש בי משהו טוב, זה מפריע לה, ולא נעים לי, ואני חוששת שזה יגרום לה להגיד לי משהו שיערער אותי. מין לקח אוטומטי דפוק שהשתרש בי ואני צריכה להיפטר ממנו.
(וחוצמזה גם ככה אין לי יותר מדי מה לספר על עצמי, בטח לא משהו חדש. לא קורה אצלי הרבה. שגרה)
אז לא מזמן היה לה יום הולדת, והתקשרתי לאחל מזל טוב, ושוחחנו, והייתה שיחה טובה. בניגוד לבד"כ, השיחה הייתה קצת יותר מעמיקה, וסיפרתי לה קצת יותר מה קורה איתי, בגדול. לא היו משברים במהלך השיחה, האווירה הייתה טובה, ובסוף השיחה היא הודתה לי ששיתפתי אותה בדברים אישיים. ואז אמרתי לה שאני אוהבת אותה, והיא ענתה שהיא גם אוהבת אותי, והוסיפה בהדגשה: "מאוד". זה שימח אותי, הרגשתי הקלה. גם מלכתחילה הרגשתי יותר בטוחה בעצמי ושלמה עם עצמי, ולכן הרשיתי לעצמי לשתף אותה יותר מבדרך כלל. אני פחות שברירית מפעם ויכולה להתמודד עם הקטעים שלה במידה ויעלו.
אז ההזמנה החמה בחלום מאחותי לבוא לבקר אותה בטח הושפעה מהשיחה,
אבל עדיין אני מזהירה את עצמי בחלום מהסכנה האפשרית - מהמחטים שעלולות להינעץ - ומכך שיש כנראה סיבה לכך שאני שומרת על מרחק ממנה (בחלום זה רק המרחק הפיזי, אך יש בינינו מרחק נפשי אדיר).
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
