אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

יומני היקר, לילה טוב. אני אמנם עייפה עד מאוד, אך חשה צורך בכל זאת לכתוב כאן. "בכל זאת", כי לאחרונה הרגשתי שהכתיבה כאן פחות רלוונטית עבורי. ובכלל כל המרחב הזה כאן. אולי אחרי שלא מקבלים תגובות לקטע אחד אז המוטיבציה יורדת? אולי הרגשתי שבעצם אני לא מעניינת אף אחד, אז למה לכתוב כאן בכלל....  או משהו פולני כזה... ואולי זה עוד מיליון סיבות אחרות. גם החיים עצמם, מלאים בסידורים של יומיום, לא נשאר זמן וכוח להתחרבש מול מסך המחשב, לפעמים עדיף פשוט לישון כדי לקום במצב צבירה מתפקד ליום העבודה שלמחרת (ואני תוהה - אולי אני יכולה לנהל את הזמן שלי בצורה יותר יעילה, פחות להתעכב על דברים קטנים, וכך יישאר לי זמן לדברים אחרים?....). ומה כבר יש לי לכתוב כאן, לא משהו שלא סובל דיחוי, כנראה לא משהו שלא ניתן בלעדיו... האנרגיות שלי הופנו לכל מיני דברים פרקטיים של היומיום, של המציאות החיצונית. וגם לא היה לי זמן לאחרונה לקרוא ולהגיב בבלוגים אחרים.

 הרגשתי שנהיה כאן לאחרונה נטוש אף יותר מבדרך כלל. ומה אעשה כאן עם עצמי? אשחק מחבואים עם ההד שלי? 

אבל, כל זה לא משנה כעת. אני כאן.

יום ההולדת שלי תמיד מבלבל אותי. אני מהאנשים שמתייחסים בביטול ליום ההולדת, אין צורך מבחינתי לטרוח בשבילי ולציין באופן מיוחד את היום הזה. מה גם שמביך אותי לקבל את תשומת הלב, ולא נעים לי שאנשים טורחים בשבילי. מצד שני, כמובן שיש בזה משהו נעים ומרגש, תחושה של יום מיוחד.

הרבה פעמים יש לי אמירות ציניות בנושא. למשל, מישהי בעבודה אמרה לי בהתרגשות - נו, איך זה להיות בת 37? ועניתי לה משהו כמו שזה מאוד מקורי מצדי להיות בת 37, כי אף אחד בתולדות האנושות לא היה אי פעם בן 37.... כאילו, להבהיר שלא צריך לעשות עניין מזה שאנחנו נולדים, מתקדמים בגיל, ומתים בסוף, כי זה חוזר על עצמו כבר אלפי שנים.... אבל, אולי אני סתם מגזימה עם הציניות. מה גם שזה אולי לא יפה לענות בציניות למישהי שבסך הכל אוהבת אותי ומתרגשת איתי מהחיים. אולי אני יכולה לוותר קצת על הציניות לטובת באמת קצת התלהבות. המממ. אבל אני מעדיפה להיות בלי (או עם מעט) ציפיות מהחיים - גיליתי שעדיף להיות בלי יותר מדי ציפיות ולהיות מופתעת לטובה מאשר להיות עם ציפיות גבוהות ולהתאכזב. אבל אני צריכה רק לשים לב לא להפוך ליותר מדי צינית, grumpy, מלנכולית, מרירה ומיזנתרופית. זה לא סקסי. אולי אני יכולה כבר קצת להרשות לעצמי להיות עם טיפה ציפיות וטיפה התלהבות מהחיים, ככה בקטנה, בדוגמית.

איזה אנשים מקסימים יש לי בעבודה. הגעתי לעבודה וחיכו לי בלונים ועוגה שחיתותית (גבינה עם אוכמניות. יאמי יאמי), וכל מיני מתנות מכמה אנשים. וברכות מלאות אהבה. אנשים אשכרה השקיעו כדי להביע את אהבתם אלי. זה כל כך לא מובן מאליו בעיני. וקנו לי דברים חמודים. לפעמים זה מוזר לי, שאני באינטראקציה כזאת ככה עם אנשים, אחרי כל השנים של הבידוד והקשיים. ואולי אני עדיין נותנת לעבר להשפיע עלי ביחסים העכשוויים שלי עם אנשים, עדיין נתונה בדפוסי חשיבה של פעם. למשל, כשאני חושבת שאחרים בטח חושבים שאני מוזרה. או כשאני חושבת שצוחקים עלי. או כשאני מרגישה לא שייכת, מגוחכת. מוזרה.

בעבר הייתי נכנסת לדיכאון כבד בכל יום הולדת. היום כבר לא.

ומעניין לעניין, באותו עניין.

פירגנתי לעצמי בשבוע האחרון קניות בגדים בסכום מגונה. הייתי קצת בשוק מהסכום, וקצת חששתי שנסחפתי, אבל הגיע הזמן שאקנה לעצמי גרדרובה חדשה, והבגדים יפים. אחרי שרזיתי בקושי נשארו לי בגדים מתאימים, הכל גדול עלי. ואני בדרך כלל בקושי קונה לי בגדים, ממש ממש מעט ולעיתים רחוקות. אז מותר לי. מצאתי חנות בגדים שכמעט כל פריט בה מצא חן בעיני ונראה עלי נחמד, אז הלכתי על זה. מלא שמלות. לוּק חדש. וקניתי פאקינג שמלת מיני שחורה, לראשונה ב- 37 שנות חיי.