אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

אחותי הקטנה תמכה בי טלפונית, וגם הפסיכולוגית ענתה לי בווטסאפ תשובה שמנסה להרגיע, ואדבר עם בן זוגי

מתישהו, הוא בסופ"ש הזה בביקור אצל הוריו אז אני לבד בבית. וכשניסיתי להשיגו אחותו אמרה שהוא ישן. 

אני לא מפרטת במה מדובר כי זו בטח שטות קטנה. או שלא. לא יודעת אם נגרם לי נזק פיזי. אני מרגישה חולה נפשית. ואני שמה זובי ענק בגודל של הקוסמוס על מה יחשוב עלי מי שיקרא פה - קודם כל, כמעט אף אחד לא קורא כאן, אני בטח לבד כאן ויכולה להגיד חמש פעמים רצוף את המילה "קרמבולה" בלי שמישהו ישים לב, ושנית

כאמור אני שמה את האיבר האינטר-גלקטי המרשים והזקוף ההוא על דעת הכלל הנורמטיבית. אני אדבר על מה שבא לי, גם על מצבים נפשיים לימינאליים וחוסר אונים וכאלו דברים שכנראה אנשים בד"כ לא מדברים עליהם בריש גלי. אבל אני כן מדברת עליהם וזה בסדר. זה מי שאני ואני שלמה עם מי שאני, ואני מאוד מודעת לעניינים הפסיכולוגיים האלו. ואני לא ככה כל הזמן, דווקא אני עם הרבה פחות מצבים כאלו מאשר בעבר, אבל לפעמים עדיין יש נפילות. ומותר לי להתבוסס בזה עכשיו, אבל אני יודעת שבהמשך אצטרך גם להרפות ולהתעשת כי חבל עלי, חבל שאשקע בזה, אפשר אפשר אפשר למצוא גאולה, כן אפשר ויש בי את הכוחות להתעלות מעל זה ולחייך כן לחייך ולהפסיק ליפול בצניחה חופשית אל הלא נודע של התפצחות האני. אני לא חייבת לטבוע בתוך האו.סי.די, בתוך החשיבה השלילית. יכול להיות שהכל בסדר ושום נזק לא נגרם, לא קרה שום דבר ואני סתם מענה את עצמי, או המוח שלי מענה אותי. כרגע נראה כאילו שום דבר לא יוכל לעזור, אבל הרי זה קרה לי בעבר, והדברים עברו בסופו של דבר, ומי זוכר עכשיו בכלל את אותן אפיזודות. באותו אופן גם האפיזודה הנוכחית תעבור עד שאשכח אותה בסופו של דבר. וזה רק מזכיר לי עד כמה אני בכל זאת עדיין שברירית. 

והנה, כתבתי כאן עכשיו, אבל את העבר עדיין אי אפשר לשנות. וזה הורס אותי. אני מרגישה גם כעס, אפילו זעם. אבל כבר אין לי כוחות לזעום. אני גם מפחדת. ואני יודעת שאם לא אקח את עצמי בידיים ואתעשת, ישנה תהום פעורה ועמוקה שעלולה לשאוב אותי לתוכה. 

אז אולי הלילה יהיה קשה. ומחר עדיין ארגיש אי נוחות. ובימים הבאים התחושות החדות החותכות הללו, ובעיקר החרטה (שכרוכה בשחזור רפטטיבי של אותו רגע של ביצוע המעשה, ואיך יכולתי לפעול אחרת), יילכו ויתעמעמו, ואהיה יותר ויותר במצב של השלמה. אני מקווה.

טיפשה שבכלל קניתי את הבורקס ההוא שהיה מאחורי מין דלת קטנה שקופה שבורה. לא יודעת אם זה היה פלסטיק או זכוכית. אבל הספק הגדול שלי הוא, שאולי היו על הבורקסים חתיכות או פירורים מהדלת שנשברה. לא יודעת מתי היא נשברה, היא הייתה ככה כשנכנסתי לשם. וכל כך כל כך רציתי את הבורקס הטרי והחם, שלא הצלחתי להימנע מלקחת אותו, למרות שהפריע לי שהדלת המכסה על המדף הייתה שבורה. מצד שני, בטח עובדי המקום לא היו שמים מאפים במקום שיש בו שברי זכוכית או פלסטיק, נכון??.... בטח ניקו את האזור. אני מקווה. לעולם לא אוכל לדעת.

ואחרי זה אכלתי עוד המון שטויות בלי מחשבה ובלי שליטה כדי לכסות על המחשבות הטורדניות. ועל הכאב.