אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

חלמתי את החלום הזה עוד בשבוע שעבר, אבל הוא השאיר בי רושם כה עז, ולכן אני מעלה אותו על הכתב כאן.

חלמתי שאני מחליטה לעזוב את העבודה שלי לטובת עבודה אחרת שמצאתי. העבודה החדשה היא בעיר המגורים של הוריי, שזה אומר לחזור לגור בעיר הזו. זה כמו לחזור אחורה בזמן. זו לא הפעם הראשונה שאני חולמת שאני עוזבת את העבודה שלי וחוזרת לאותה עיר, חוזרת לעבר. וההרגשה בחלום היא של התרגשות מהולה בחרדה - מצד אחד, התחלה חדשה, שינוי, אולי קצת געגוע למחוזות מוּכּרים, ומצד שני - למה אני עוזבת את העבודה המעולה שלי במקום הנהדר הזה??? מה אני עושה?? זו אולי טעות.... למה לעזוב את החיים החדשים שלי ולחזור לסביבה של העבר, של ההורים?..... ועוד סביבה שהיה לי כ"כ רע בה....

אני נפרדת מהאנשים בעבודה ומגיעה למקום החדש. אני מגלה שמקום העבודה החדש שלי עוסק במציאת הדרך לחיי נצח. יש שם מעבדות מחקר ואווירה מוזרה. ופתאום יש איתי עוד עובדת חדשה שהתחילה עבודתה יחד איתי באותו יום. והיא מאוד יפה וחתיכה, כמו דוגמנית. והם מטילים עליה כל מיני משימות, בעוד אני נשארת במקומי ומביטה מהצד. ומסתבר שבשביל העבודה הזו, עליה ממש להקריב עצמה - פיזית, רגשית ונפשית. המשימות שהיא מקבלת כרוכות במחיר אישי כבד, ואני מרחמת עליה ומרגישה דאגה גדולה. ואני מרגישה, ומציינת זאת ביני לבין עצמי, שמזל שאני לא יפה וחתיכה כמוה, כי אז גם אני הייתי צריכה לעשות את הדברים המחרידים הללו שמכריחים אותה לעשות. ובמקום זאת אני רק יושבת ומסתכלת מהצד.

וזה כל מה שאני זוכרת.

אני כמובן מיד מנסה לפרש:

ככה אני גם מרגישה בחיים, שאני מעדיפה להסתכל על החיים מהצד. זה בטוח יותר, זה מוגן יותר, זה שקט יותר, זה פחות מבלבל ופחות מכאיב.

ולמה מקום העבודה עוסק בחיי נצח? בין שאר הפירושים האפשריים, אולי חיי הנצח רומזים על המשכיות - למשל להביא ילדים לעולם. והבאת ילדים לעולם מבחינתי מעוררת חרדה, מסיבות שונות. עוד פרשנות יכולה להיות שחיי נצח משמעותם חיים מלאים יותר מהחיים שלי - שכרוכים ביותר מגע עם העולם, שזה אומר לוותר על חלק גדול מההימנעויות שלי ו"להתלכלך" בחיים. עוד פרשנות יכולה להיות שמציאת חיי נצח פירושה מציאת משמעות.

ולמה כל זה קורה בעיר המגורים של הוריי? היכן שהעברתי את רוב ילדותי ואת נעוריי? במקום העבודה הזה כאמור מנסים לפצח את סוד החיים. וזו הייתה התחושה כל חיי, שיש סודות שעלי לפענח, משמעויות גדולות. אבל כשהתבגרתי החיים החלו יותר ויותר לאבד מקסמם, התפוגג מעטה הקסם ונותרה המציאות העירומה, הפיזית, היומיומית, הקונקרטית. אבל שם, בעבר, נשארו עדיין הציפיות, סימני השאלה, הקסם והמסתורין הראשוניים של החיים. כאילו יש בי עדיין את הרצון לחזור לשם ולנסות לפצח את החידה, למצוא תשובה כלשהי.

ולמה העובדת השנייה היא יפה וחתיכה? יש לה נוכחות פיזית מרשימה. כוח אולי. הכוח של מי שחי כאן ועכשיו, ונראה כי מממש את פוטנציאל החיים שבו. אבל לממש את פוטנציאל החיים פירושו גם לקחת סיכון. להיות אובייקט בעולם. יכולים לקרות לך כל מיני דברים. קיומך הפיזי יכול להיות מרשים, אבל הפיזיות מעידה גם על היותנו בני תמותה.

וכשהייתי קטנה ושונה מאחרים, האחרים תמיד נראו טוב (לעומתי, שהקיום הפיזי תמיד היה לי מאתגר יותר, ושהייתי נראית מגוחכת, שמנה וממושקפת - תמיד צחקו עלי), והאחרים היפים תמיד חיו את החיים באמת, הם ידעו את הסודות שנסתרו מעיניי. היא, העובדת החדשה היפה, מייצגת את כל אותם אחרים שחיו את החיים באמת, שעשו דברים מלאי חיים. 

כשהייתי צעירה אהבתי ללכת ברחובות, בשעות בין ערביים קסומות, ולהסתכל אל חלונות הבתים המוארים, ולדמיין איך שם, בתוך הבתים, נמצאים אנשים עם חיים מלאים ומופלאים, רחוקים ממני, שם החיים באמת קורים, מלאי תכנים והתרחשויות, יחסים מרגשים, לוז החיים, לעומתי שתמיד בשוליים. מסתכלת מהצד.