אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

קצת הבהלתי את עצמי. בלי סיבה ברורה. מה פתאום, מה פתאום זלילה. ועוד לדחוף בסוף בכוח. בכלל לא רעבה.

למה על הבוקר 4 קרואסון שוקולד שקדים (קטנים), יכולתי 2.

ואז עוד, ואז זה וזה.

איכס. אני מאוכזבת מעצמי.

לא, זה לא בסדר, וגם לא ברור.

הייתי בסדר, אז מה קרה.

ואין לי כוח לחרטה, עייפתי.

אולי זה כבר התחום שמילים רגילות לא מספיקות לו.

כלומר - צריך שירה.

או מילים רנדומליות: אצטלה, פרקדן, ינשוף, אזדרכת.

או אוסף אותיות: ץץחףלכיע

הייתי צריכה כמו בחלומות ולא

הברזל המלובן הכבד ששורף בידיים ונשמט לתהום הבטן

חיחיחי. חחחחח.

טרילילי. טרהלהלה.

ואנשים.

ואני.

שלפעמים התודעה קצת מתפרקת,

אבל הביטחון של האנשים הרגילים נובע מהדחקה.

אבל תפיסה זו רק דוחקת אותי לפינה של התגוננות והצטדקות.

ובדידות. הו.

הורדתי קצת מינון, אז מה, זה לא אומר.

כמה כבר שנים אפשר עם כדורים, זה לא טוב לגוף, ואני יכולה יחסית להתאזן, מקווה.

וגם עוד זה וזה.

מילה יפה אזדרכת, מזכירה לי צליל הרוח הרך בינות עלים, ושקט.

שלא כמו.

אתמול היה לי תאקל עם הבוסית, נורא לא נעים, בכיתי.

שיחה שהתפתחה משום מה לויכוח מכוער, לא מבינה מה קרה שם.

אמרה אם לא טוב לך כאן את לא חייבת להיות פה, משהו כזה.

הייתי בהלם.

וברחתי החוצה לפינה מרוחקת ובכיתי והתחלתי לחשוב מה אוכל לעשות אם אפסיק לעבוד שם.

וגם שבעצם זה מקום כזה טוב לעבוד בו וחבל שדברים הגיעו לכזו סיטואציה שבסופו של דבר מזיקה לי, ואולי יכולתי להגיב פחות באימפולסיביות ולהתעלם.

אין לי כוח עכשיו לפרט, אבל מה זה משנה.

מה זה משנה מה אני כותבת כאן בבלוג.

מה זה משנה אם אני צורחת או שותקת.

בכל מקרה, אני סתם מלודרמטית ואובֵר-מפרשת.

אני מגזימה ורגישה מדי ומעצבנת.

הו כן, מתחיל להיות לי כיף, לרדת על עצמי, זה המגרש הביתי שלי:

מעיקה, מייגעת, מתעכבת על פרטים, פאראנואידית פאראנואידית פאראנואידית

קדושה מעונה, איכסססססס מגעילההההההההההההההההההההההההההההה

דמעות בעיניים - הו לא, אל תבכי, מה יש לך לבכות בכלל מה את ילדה קטנה ואבודה?

כן! אני ילדה קטנה ואבודה!

אתמול נבהלתי פתאום, מה אולי אני צריכה להתפטר, מה אבל לא יודעת אם אוכל להתאים לעבודה אחרת, כאן הכל הסתדר לטובה, אני אחת אבודה כזאתי שאולי אתקשה להשתלב ולתפקד במקומות אחרים קשוחים יותר או שדורשים יותר מבחינה מקצועית.

כאן זה היה משפחה ואהבה ואיכשהו זה הצליח והיה טוב ועכשיו מה קרה? לא יודעת מה.

אמרו לי אתמול שרזיתי והבוקר בלי תיאבון דחפתי בורקסים וקרואסונים, למה? אין לי תשובה.

אינרציה.

אז תתעשתי! מה את מתבכיינת? זה הכל תלוי רק בך! את זו ששולטת במעשייך.

כן, כן, בפעם הבאה אקנה 2 במקום 4.

בפעם הבאה.

כי את הנעשה אין להשיב.

אה, אני ובן זוגי סוף סוף מתחילים לעבוד יותר ברצינות על המסלול לטיול בארה"ב. הכרחתי אותו לשבת איתי על זה.

אני לא אוהבת שאנחנו דחיינים כאלו. שלוקח לנו זמן.

הוא נורא עמוס בעבודה ובסופ"ש הוא גמור אז אין לו כוח לשומדבר.

וגם אני התעכבתי כי הייתי מבולבלת עם כל מיני דברים נוספים וגם לא הייתי שלמה עם זה.

אז רצינו יוני הקרוב, והנה זה מתקרב, ועוד לא עשינו שומדבר פרקטי.

אז אני מקווה שעכשיו נעשה.

לא שאני שלמה עם זה - יש לי פחדים רבים, מפחדת מהטיסה, מפחדת שישתבשו דברים, מפחדת שלא נסתדר עם לסחוב את המזוודות הכבדות (יש לי בעיה בגב התחתון ולא יכולה לסחוב דברים כבדים, וגם לו היה משהו בגב לא מזמן, אבל אולי זה היה רק שריר תפוס), ונרתעת מכל הטרחה הכרוכה. לא משנה כרגע.

זה בעצם היה הטריגר לויכוח המכוער עם הבוסית. באתי לשאול משהו לגבי מועד היציאה לטיול, אם זה בסדר שאסע בזמן שיש משהו מסוים בעבודה, ואז ענתה והוסיפה שאודיע בהקדם על תאריכים כי גם היא והמזכירה השנייה רוצות לנסוע ביוני לחו"ל. וזה היה מידע חדש עבורי, הן לא אמרו לי, אז ציינתי את זה. והיא אמרה שאני לא צריכה לדעת את זה. והתפתחה שיחה מוזרה. ואח"כ היא קצת התנפלה עלי, אמרה שלא אעשה מזה סיפור, שאני תמיד חושבת שיש איזו קונספירציה נגדי, וכו' וכו', וזה התפתח למה שזה התפתח.

אח"כ שאלתי את המזכירה השנייה והיא אמרה לי שהיא חשבה על טיול אך טרם עשתה דבר, ושהיא לא ידעה שהבוסית תכננה לנסוע ביוני.

תשע בבוקר, יום העבודה בקושי התחיל, וכבר אין לי כוח אליו. ודווקא הייתי באמת בסדר, לא יודעת למה דברים אצלי מתפתחים בדינמיקה כזאת, אני מצרה על יסוד ההרס העצמי שבי, אני עייפה מהעליות והנפילות.

ובעצם, שום דבר לא קרה.

הכל אצלי בראש.

אז אולי הראש הזה צריך לנוח.

לכבות את השאלטר.

הוא לקוי, המעגלים החשמליים עובדים קצת עקום,

הוא עייף מסערות הברקים התכופות,

די.

אבל לא, זה לא נגמר.

וכאן בטח היו אומרים לי - אז תתאבדי! יאלללללה. תפסיקי לזיין את השכל, תעשי לכולנו ולעצמך טובה, ותתאבדי.

אני מרגישה ממש נוראית. ואני מבינה שאני מחמירה עם עצמי ושיותר מדי אכפת לי ושאני כנראה מייחסת משמעות יתר לדברים קטנים, ושזה חלק ארי מהבעיה שלי.

וחוצמזה, כבר מזמן איבדתי את הדרך, ומאז אני רק איכשהו תועה.

כמובן, צריך לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות. כמובן שהכי חשוב הבריאות, ושיש צרות אמיתיות בעולם, ויש לי על מה להגיד תודה - טפו טפו טפו בריאות (רק שיש לי את האו.סי.די, ונקווה שענייני הגב לא יחמירו כשאהיה מבוגרת יותר), עבודה טובה, זוגיות חיובית, קשר קרוב עם אחותי הקטנה. אני תמיד זוכרת את זה, אבל מותר לי גם להתלונן על מה שמציק וקשה לי....