אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

למרות שמרגישה שזו בעצם חזרה כפייתית על אותו פזמון תקוע שלי, כמו תקליט שרוט.

אבל זה העניין בדיוק - אני פגומה. משהו בי לקוי. באופן כללי, אבל בימים אלו במיוחד - מצבי התערער, התדרדר,

ולכן אני כותבת כאן לאחרונה לעיתים קרובות יותר, כמו מחפשת כאן ברוב ייאושי איזו גאולה קטנה... איזו תזוזה לכיוון אחר, מתוך ההתבוססות חסרת האונים שלי עם עצמי.

מישהו מגיב, פתאום אנשים חדשים נכנסים למרחב חיי - הֵי, הם מגיבים אלי באופן חיובי! אולי הקיום שלי בכל זאת בעל משמעות ועניין! אולי אני אטרקטיבית!  

אך זו טעות מצדי לתלות את השינוי באנשים אחרים, באופן בו יחסם אלי והקשר איתם מעורר בי ניצוץ אמונה ושמחת חיים.

המצבים האלו שאני מגיעה אליהם - תחושת ריקנות אקוטית, סתמיות, חוסר חשק גורף, בלבול לגבי מה לעשות עם עצמי, או מה אני צריכה לעשות (לא ברמה הכללית של מה לעשות עם עצמי בחיים - זה גם כמובן יש אבל אני לא מתכוונת לזה כרגע - אלא ברמה הבסיסית של היומיום, כשפתאום אני לא בטוחה מה לעשות באותו רגע, מה לבחור לעשות מתוך האפשרויות), מוטרדוּת מכל מיני דברים, תחושה של כאוס בראש, התדרדרות לאכילה כפייתית - 

המצבים האלו פתאום משתלטים עלי....

אני חושבת שהדיכאון והחשיבה הכפייתית התגברו אצלי לאחרונה, ומדכא אותי לחשוב שזה אולי קשור לכך שהורדתי (על דעת עצמי) את מינון התרופה. מה, אהיה תלויה בתרופות לנצח? איזה דיכאון תחת. מה גם שגם עם תרופות יש לי מצבים נפשיים לימינאליים, השאלה היא האם התרופה גורמת לכך שזה יהיה לעיתים רחוקות יותר ובאינטנסיביות פחותה. מלכתחילה הורדתי את המינון לאחרונה משום שהתחיל אצלי איזה טעם מתכתי מציק בפה, שאכן עבר כשהורדתי את המינון, וגם רופא המשפחה אמר שנראה לו הכי סביר שזו תופעת לוואי מהתרופה. ואני לא מצליחה לקבוע תור לפאקינג פסיכיאטר במרפאה בה אני מטופלת, כי הוא לא חוזר אלי לתאם למרות שהשארתי לו הודעות וגם המטפלת שלי אישית שוחחה איתו כמה פעמים להזכיר לו. היה לי תור אליו שנאלצתי לבטל כשהייתי חולה בסוף חודש מרץ, ומאז לא מצליחה לתאם מחדש. וזה רק הוא שמתאם לעצמו את התורים. אולי בלית ברירה אקבע לפסיכיאטרית בקופ"ח, למרות שכשעשיתי זאת פעם היא אמרה שמכיוון שאני מטופלת במרפאה של משרד הבריאות, אני צריכה להיות מטופלת אצל הפסיכיאטר שם. טוב, נראה.

כמובן שגם באופן כללי אני בשאיפה להפסיק לקחת את התרופה. הטעם בפה רק זירז את זה, אבל מתישהו הייתי מורידה מינון, באיזשהו שלב. הלוואי, הלוואי והייתי יכולה בלי התרופה.

ויש לי את הקטע הזה של "לא נעים לי". אתמול בעבודה הבוסית שלי שאלה אותי ואת המזכירה השנייה מה אנחנו מתכננות להיום, האם אנחנו מתכננות לבוא לעבודה. זה חצי יום עבודה. לא ידעתי שמבחינתה זה אפשרי שאחת מאיתנו לא תבוא, אבל, למרות שהמזכירה השנייה אמרה שהיא תבוא, לא היה נעים לי להגיד שאני מעדיפה לא לבוא, כי זו אני שפותחת ביום רביעי את המשרד, ואם לא אגיע, זה יטיל על מישהי אחרת את המשימה. אז אמרתי שאבוא. גם חשבתי על כך שזה יהיה יום שקט שיאפשר לי לעשות קצת סדר בניירת שהצטברה על שולחני, לזרוק ולתייק. אבל אח"כ התחרטתי שלא ביקשתי לא להגיע, כי בימים אלו קשה לי נורא להגיע לשם, אין לי חשק, ואני זקוקה להתנתקות ומנוחה כמה שאפשר, ואין לי כרגע משימה דחופה בעבודה, וגם חסרות לי שעות שינה ואני במצב צבירה סמרטוטי. אז למה לא ביקשתי? בערב שלחתי להן הודעה האם אפשר שלא אגיע, ורק הבוקר הבוסית ענתה שבסדר, היא תפתח ושתהיה לי חופשה נעימה. כבר הייתי לבושה ובדרך לצאת. אז לא הלכתי לעבודה. ולא נעים לי שביקשתי ברגע האחרון במקום באופן מסודר אתמול. ה"לא נעים לי" הזה, אינעל רבאק. אני פשוט חושבת יותר מדי! וחסרת ביטחון והססנית.

אז זה מה שאני כותבת כאן בסוף? תיעוד חשיבה כפייתית לפרטי פרטים על נושאים משעממים, לא מהותיים, סתמיים וחסרי חשיבות כאלו? אלוהים, זה מה שיש לי להציע? זה התוכן שקיים בי? במה החשיבה שלי מתעסקת, ועל מה היא מתעכבת, למען השם!

חשבתי לפרסם כאן איזה שיר שלי. שבתי לטיוטות של כמה שירים בתהליך כתיבה, אך לא הצלחתי לגבש אותם. משהו בהם לא נראה לי, ואני לא יודעת אם אני סתם מחמירה.

וכל פעם אני אומרת לעצמי שהפעם לא אכתוב יותר מדי בפוסט אחד בבלוג, אבל זה לא קורה, אני כותבת מגילה.

ואני כל הזמן מרגישה שאני לא בסדר.

אני כל הזמן טועה.

אני כאילו כל הזמן במצוקה, למרות שלכאורה אין לכך סיבה.

ומרגישה שמשהו נורא חסר. ושמשהו נורא לא בסדר. ואני בתחושת מתח.

אני מרגישה שאני סוחבת איתי שובל ארוך של גרוטאות חלודות וכבדות שקשור אלי ומגביל אותי, ואני לא מצליחה להיפטר ממנו.

וכאשר תחושת חוסר המשמעות גואה בי, אין טעם לעשות דברים, כי מה זה משנה. זה סיזיפי.

ומצד שני התחושה היא, שיש הרבה דברים לעשות, ואני overwhelmed ולא יודעת ממה להתחיל ולחוצה שהזמן לא מספיק.

ולפעמים גם אין לי כוחות לעשות דברים מסויימים, פשוט אין כוח וחשק לכל מיני התעסקויות ופרוצדורות. לנקות את זה ואת זה ולסדר את זה, זה נורא לא מעניין ולא משנה.

כנראה שאני נתקעת בשלב החשיבה במקום להמשיך לשלב המעשה, אולי זה חלק מהבעיה.

ואז אני מרוקנת לכאן את המחשבות, כאילו שיש לזה איזו חשיבות או השפעה, אבל בסופו של דבר מה שיעזור זה פשוט לעשות.

ולהשלים שעות שינה.

אני רוצה לכתוב בבלוג גם דברים אחרים, לא רק לאונן כאן עם חשיבת יתר כפייתית כמו טורנדו סביב ואקום.

מקווה שאני לא רק אדם תשוש נפשית, ציני, חסר אונים, עם תחושות עזות של ריקנות ותקלת או.סי.די במוח.

רציתי יותר. פעם מאוד נהיתי אחר דברים.

חן חן למי שהגיע/ה עד כאן!

הולכת לקרוא את "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם".