אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

זהו, נראה שאני שוקעת בדיכאון. אינדיקציה חדשה מהיום - מצאתי את עצמי בוהה ב"האח הגדול VIP" ומחליטה שאני הולכת לעקוב אחר העונה. אולי זה יחזיק אותי עד הנסיעה לחו"ל. יוסיף נקודות היילייטס למשך השבוע, ככה שיהיה למה לשאוף. הסחת דעת של בידור טפשי ומשעשע, יתדות להיאחז בהן במעלה ההר התלול של שבוע העבודה המייגע. אושר הציף אותי. המוח שלי עייף ואין לי כוחות וקצת איבדתי עניין באופן כללי, גברת ריקנות תפסה אחיזה בלבי, ורף הציפיות הכללי שלי ירד לאחרונה, אז זה בדיוק מתאים לי. יא, איזה מזל שקראתי הבוקר באוטובוס ב"ישראל היום" שהתכנית מתחילה הערב, והחלטתי בתת-מודע לזפזפ בשעה 21:00 לערוץ 2 לבדוק את השטח. כי אני לא עוקבת במיוחד אחרי שידורי הטלוויזיה, אז במקרה נחתתי על זה.

אין לי מה לומר להגנתי.

I have hit rock bottom

אינדיקציות נוספות -

בוכה הרבה. לפעמים פתאום ובלי סיבה ישירה. תפסתי את עצמי מייבבת עמוקות במקלחת, פתאום. בסגנון "צער העולם על כתפיי" ו"מאין יבוא עזרי", ממצולות הנשמה הדואבת. הסתכלתי על זה מהצד ולא הבנתי למה זה קורה. דווקא היו מים חמים ונעימים ולכאורה יכולתי ממש ליהנות. והמראה הזה, של עצמי מתקפלת מעוצמת כאב הנפש עד כדי חוסר אוויר, נראה לי ממש מוזר באותה מידה בה הוא בלתי נשלט. ולאחר מכן כבר לא חשבתי אפילו לעדכן על כך את בן זוגי - בד"כ אולי הייתי מספרת לו, משתפת, מודאגת ממצבי, אבל הפעם לא ראיתי טעם. 

הבוקר טרקתי את הטלפון בפרצוף לאבא שלי. כי הוא ציחקק הרבה ולא הפסיק, ולא יכולתי לסבול את זה. צחק על ההתנהלות שלי, למה אני נשמעת כזו טרגית. והייתה בימים האחרונים איזו התכתבות משפחתית באימייל שבטפשותי כתבתי שם משהו שעורר אי הבנה, וכנראה גם הייתה אי הבנה מצדי, וזה סתם נהיה קצת התכתשות מילולית עם אחותי הגדולה, אולי רק מצדי. כי אני פירשתי אוטומטית את דבריה כפוגעים בגלל מטען העבר, אבל כנראה הגזמתי וייחסתי לה כוונות שלא היו לה, והגבתי במגננת-יתר. חבל שלא עשיתי את מה שהתכוונתי בהתחלה - לא להגיב להתכתבות, להישאר בחוץ. משוחררת מהדינמיקה. אבל הגבתי, ואז זה גורר אותי חזרה לזירה המשפחתית שאני כ"כ מנסה לברוח ממנה ולהימנע ממנה, ואז זה מחזיר אותי למקום הלא טוב, ואני מרגישה גועל נוראי מהדינמיקה המשפחתית. כאילו זה שוב "מזהם" אותי נפשית, רגשית, אחרי ששנים אני מנסה "להתנקות" מזה, בקושי רב.

אולי האו.סי.די, החרדה הזו מלהיות "מזוהמת" פיזית מגורם חיצוני - אולי זה התחיל בין השאר בגלל ה"הזדהמות" הנפשית שהרגשתי מכל הדינמיקה המשפחתית הפוגעת. הרעל שספגתי מהם שקינן בי כל השנים. אבל, כמובן שכל זה ספקולציות, אי אפשר לדעת בדיוק. הרי יש לזה גם מקור גנטי. אולי זה הכל ביחד.

אז בשיחה הזאת בטלפון אבא שלי אמר משהו על ההתכתבות (בין השאר, שזה מזכיר לו איך שאני ואחותי רבנו אז בטיול לאנגליה בשנות השמונים ואיך שזה הרס לו את הטיול, חחחחחחח, נורא מצחיק. אגב, הוא בעצמו היה טריגר להרבה ריבים בינינו, ליבה את האש, ולדעתי נהנה מהאקשן. כמו עכשיו. איכססס). והרגשתי זעם נורא כל כך, של צורך לשבור חפצים, אבל בעיקר את עצמי להטיח בקיר, אבל שתקתי בהתחלה, אבל אז אמרתי כמה דברים שנפלטו לי, ואז הוא צחק על איך שאני נשמעת טרגית בצורה מוגזמת ללא סיבה מוצדקת. וצחק וצחק וציחקק ועוד ועוד ועל כל משפט שאמרתי צחק יותר, אז טרקתי. ואז הוא בטח נעלב. בערב התקשרתי להסביר במשפט ולהתנצל, כי בכל זאת, אבל הוא לא נשמע כ"כ מעוניין. בטח נעלב או איבד עניין בגלל רגישות היתר המעיקה שלי.

אני צריכה לשתוק יותר. כל פעם מחדש אני אומרת דברים שאני מתחרטת עליהם. ממש ממש צריכה ללמוד לא לדבר הרבה. הרי הרבה פעמים זו אני שדוחקת את עצמי לפינות שאיני רוצה להיות בהן.

אינדיקציה נוספת:

אמנם אתמול עשיתי הליכה מהירה ובסופ"ש אכלתי בסדר, אבל היום פתאום שוקולד ביסקויט, ארטיק, ושתי קופסאות של בן אנד ג'ריס. ככה פתאום. הרבה חוסר יציבות. ימים של זלילה מול ימים של שמירה וספורט. בגדול השמנתי ונהייתי עייפה יותר מהחיים. התחלתי ללכת עם גרדרובה של הבגדים במידה הגדולה יותר. רוב הבגדים שקניתי בגל הקניות האחרון של הבגדים ה"רזים" יותר כבר לא ממש עולים עלי, או נורא צמודים. מכנס אחד בכלל כנראה קניתי מלכתחילה במידה קטנה מדי (טעות שהמוח שלי מדי פעם חוזר להתענות בגינה, כי הרי אין לו מספיק טרדות קטנות להתענות בגינן, אז הנה הופה עוד אחת מצטרפת לחגיגה, שמייייח).

לפני שבוע הייתי אצל הפסיכיאטר, ויצאתי ממנו קצת מבולבלת. המליץ לי להוסיף עוד תרופה לזו שאני לוקחת, אבל אף פעם לא לקחתי שילוב של שתי תרופות ואני נרתעת מזה. התרופה עצמה נשמעת לי בסדר ואני בעד לנסות אותה (מהמשפחה של פרוזאק, ואמורה להיות מתאימה יותר לטיפול באו.סי.די מאשר התרופה שאני לוקחת כעת), אבל כאמור השילוב מדאיג אותי. וגם הטיול הקרוב לחו"ל הופך את זה לעיתוי בעייתי להתחלת תרופה חדשה. צריך לעקוב לראות איך זה משפיע עלי, אם יש תופעות לוואי, אולי יהיה צריך לשנות מינון, ולראות אם להמשיך את שתי התרופות ביחד, או להמשיך רק עם התרופה החדשה. בקיצור, לא נראה לי מתאים פתאום לנסוע לחו"ל באמצע תהליך כזה. מתלבטת אם בשלב זה רק להעלות בחזרה את מינון התרופה שאני לוקחת כי אולי זה ישפר את מצבי (הורדתי מלכתחילה בגלל איזו תופעה שהיא כנראה תופעת לוואי, אך לא בטוח שזה בגלל התרופה, ואולי בגלל הורדת המינון מצבי קצת התדרדר) ולחכות עם הוספת התרופה החדשה עד לאחר חזרתי מחו"ל, או כבר להתחיל את החדשה. לוקח מלא זמן להשיג את הרופא הזה, שלחתי לו מייל וניסיתי טלפונית וזה לא הלך, אבל היום הוא סוף סוף ענה לי שמה שאחליט זה בסדר. יופי, תשאיר את ההחלטה לחולת או.סי.די שמתלבטת על כל פיפס עד אינסוף  .... טוב, נראה, אחליט....

הפסקה האחרונה, בנושא הטיפול התרופתי, נורא משעממת.

מה ההיילייט למחר? במה אוכל להיאחז? כן, בסנדביץ' המלא כל טוב הזה שאקנה. אושר. זו הציפיה שלי למחר.

במעומעם אני רואה במרחק כמה מטרים קדימה, מעבר למסך הדיכאון הכבד, אפשרות לחיים אחרים, לתחושת מציאות אחרת. אבל כרגע אני כ"כ עייפה ומיוגעת וחסרת השראה, אז אני מזדחלת לי אט אט מיום ליום.

אני דווקא רואה יתרון בדיכאון האדיש לעומת המצב הקשה יותר של התרוצצות מענה של מחשבות מטרידות.

בדיכאון אני יכולה להתנהל לאט, לעשות את המינימום הנדרש, אף אחד לא רודף אחרי, ויש בזה גם אקט מקל של ויתור, כניעה, קבלה כלשהי, השלמה, אולי שקט. לראות טלוויזיה. אולי אפילו לקרוא ספר. לשקוע קצת בעולם הבדיון והבידור.

החשיבה הטורדנית יש בה משהו כמו פּירפורים היסטריים ומלאי פאניקה - ניסיון עקר של אדם להיאבק בזרמי המערבולת.

הדיכאון הוא כניעה לזרם, שייקח אותי. 

(ואולי מלכתחילה המוח שלי נלחם ברוחות רפאים, ולכן מתאמץ מדי במאבק עקר)