אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

לא מאמינה שהשופ"ס (מלשון "שופסבוע") הגיע ושהשבוע ההזוי הזה נגמר! יששש והיפ היפ הוריי וכהנה קריאות שמחה ספונטניות! שיואו. היה מאתגר. השבוע הכי עמוס בשנה. היו גם ימים של מעל 12 שעות עבודה, ומה שסיבך עוד יותר את העניין הוא שאתמול, אחד הימים הכי עמוסים, הבוסית חלתה ולא הגיעה ונפל עלי הרבה לחץ ותיקתקתי דברים ועבדתי בטורים גבוהים. ואני פרפקציוניסטית והיו איזה שני דברים שקצת לא עשיתי בצורה מושלמת וזה קצת ביאס לי את התחת, ועם כל הלחץ הבוקר קצת הגעתי לנקודת שבירה וקצת בכיתי בואכה התמוטטות עצבים, אבל נרגעתי, וגם הבוסית שלי מאוד הרגיעה אותי בטלפון ואחה"צ הגיעה לעבודה והרעיפה עלי מחמאות ומסרים חיוביים ומרגיעים ושאני עשיתי מעל ומעבר ועכשיו מגיע לי לנוח ולהתנתק.

בימים שלפני כן, יותר בתחילת השבוע, גם התעצבנתי קשות מכל מיני דברים במשרד, בעיקר מהבוסית ומהמזכירה השנייה, נוצרו סיטואציות שצ'יקמקו לי את העצבים, אך מכיוון שאני בתקופה נפשית קצת טובה יותר, ניסיתי לנקוט שיטת התמודדות קצת אחרת, לא להיכנס לסרטים קשים ולהתמוטט נפשית (את זה כאמור שמרתי, בקטנה, לשלבים מאוחרים יותר של השבוע), ועימותים ישירים שעלולים לגרום להתדרדרות היחסים, אלא להרפות וללכת על כיוון יותר קליל וחיובי - שרתי לעצמי בשקט תוך כדי עבודה שירים מרגיעים להוצאת הקיטור עם מלל מתאים לסיטואציה בסגנון מיוזיקל אוף-אוף-אוף-אוף-ברודווי (מושגים כמו "לוֹם ברזל" ו"לא סובלת אותך" כיכבו בלהיטים המרכזיים), וחייכתי. ניסיתי לשמור על חיוביות. דיברתי עם עצמי במנטרות מוסיקליות, וסיננתי אמירות מתריסות ביני לבין עצמי. נסיבות של אווירה מטורפת דורשות תגובות בהתאם לשמירה על השפיות.

אבל ברור שחלק מהעניין זה גם הנטייה שלי לקחת דברים קשה מדי, והאופן בו אני מפרשת דברים שאנשים אומרים ועושים. לפעמים אני מסבכת שלא לצורך. מתעמקת במשמעויות אפשריות בזמן שאחרים עוברים הלאה ושוכחים. מייחסת כוונות ומניעים שליליים או מורכבים שלאו דווקא קיימים. זה בין השאר גם בגלל שאני נמצאת במצב קיומי של מגננה מול העולם. אני עובדת על זה. זה עלה בפגישה האחרונה אצל הפסיכולוגית, אבל התחלנו לדבר על זה רק בסוף הפגישה, ונמשיך לדסקס את זה בהמשך....

עד כאן להלילה.

הערב היה נחמד באירוע חגיגי בעבודה שסיכם את השבוע.

הפצירו בי להישאר לאירוע, והרגשתי רצויה וחלק מהחבורה.

קיבלתי מחמאות על השמלה.

מוסיקה נעימה התנגנה ברקע.

בן זוגי הצטרף.

רוח קלה עד קרירה ליטפה ושיחקה בצמרות העצים.

הרגשתי כמה אני אוהבת להיות חלק ממקום העבודה הזה, ואיזו זכות נפלה בחלקי לעבוד שם.

וכמה אני אוהבת את האנשים שם.

איך אני רוצה את האיזון הנפשי, האיזון העדין הזה, להתמקד בעיקר ולא לתת לטפל לערער, לא ליפול לביצת הפרטים הקטנים שמושכים מטה. להתמקד בחיובי ולהרגיש שהוא לגיטימי, שהוא החיים. שיש לי כוח ויכולות והשפעה. שאני גם סובייקט ולא רק אובייקט. שזה אפשרי, גם אצלי.