אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

 כבר מזמן רציתי לכתוב כאן כמה רשמים בעקבות קריאת האוטוביוגרפיה של מוריסי. לא ביקורת או התייחסות מאוד מסודרת או יסודית, אני לא מבקרת ספרים ולא מתיימרת להיות כזו. אלא רק שיתוף מתוך החווייה האישית שלי, כמה נקודות התייחסות ואסוציאציות מתוך עולמי. מה גם שכבר עברו בינתיים כמה חודשים טובים מאז סיימתי לקרוא את הספר, ומה שהיה קודם טרי בראש, עכשיו כבר הרבה פחות....

אז, האוטוביוגרפיה של Morrissey, הסולן של The Smiths, שהיא אחת הלהקות האהובות עלי ביותר ever, מאז גיל הנעורים. והוא גם הוציא אלבומי סולו רבים לאחר שהלהקה התפרקה (אני אוהבת יותר את אלבומי הסולו הראשונים שלו).

קודם כל, זו הפעם הראשונה שקראתי ספר דרך אפליקציית ה- kindle שבן זוגי התקין עבורי על הסמארטפון. לקח לו הרבה זמן לשכנע אותי לנסות – אני טיפוס של הספר הישן והטוב, וזעזע אותי עצם הרעיון להחליף את חוויית קריאת הספר "האמיתית" בחווייה האלקטרונית – אבל בסוף הואלתי לנסות. בהתחלה היה לי מוזר, אבל התרגלתי וגיליתי את היתרונות של שיטה זו – מילון מובנה (קראתי את הספר במקור, באנגלית), יכולת לסמן מילה או מושג ולחפש אותו מיידית באינטרנט, ועוד. וכמובן שלא צריך לסחוב ספר כבד, וזה נוח במיוחד לאור העובדה שאני נוסעת באוטובוסים לעבודה ולפעמים מנצלת את הדרך לקריאה. אז, בסה"כ חווייה חיובית, אבל אני ממש לא מתכוונת להפסיק לקרוא ספרים בפורמט הרגיל.... חלק אקרא כך וחלק כך.... מה גם שאין את כל הספרים בפורמט האלקטרוני...

מוריסי ידוע בכך שלא סיפר בעבר כמעט בכלל על חייו הפרטיים. בספר הזה הוא מגלה קצת יותר, אבל גם הקצת הזה לא תמיד ברור במיוחד, לפחות לא לי....

קראתי ביקורות על הספר, וירדו עליו הרבה, לצד כמה מחמאות על היכולת הפואטית והשנינות שלו, אשר לדעת הרוב לא באו מספיק לכדי ביטוי ונשארו כפוטנציאל לא ממומש, ולכן הייתה אכזבה. בביקורות נטען למשל שהוא כל הזמן מתלונן שנעשה לו אי צדק במסגרת ההתנהלות של הלהקה (והחיים בכלל) – מבחינות שונות - כספית, אמנותית, אנושית, וגם לאחר מכן כסולן, ובכלל כאדם. הוא מאשים ומתלונן ומתמרמר... וכאילו "סוגר חשבון" עם אנשים דרך הספר. הוא מתמקד עמודים רבים בתיאור סיטואציות כאלו. הפרשה המרכזית היא התביעה שמתופף הלהקה הגיש נגדו שנים לאחר פירוק הלהקה, לגבי חלקו בהכנסות להקה.

מצד אחד, הרגשתי תמיד זיקה עזה לדמותו – שלא הכרתי אלא רק מתוך השירים שהוא כתב את מילותיהם. הזדהיתי עם הרבה מהתכנים והאווירה - כי הוא הרי כאילו משמיע את קולם של הרגישים, השונים והבודדים, בעלי הרוח הרומנטית, שנמצאים בשוליים, והנוטים לדיכאון, והאוהבים ספרות ושירה, וכל זאת במעטפת של יופי המוסיקה והמילים....

אולי אנשים אחרים, בעלי מנטליות אחרת, היו מגדירים אותו במונחים פחות מחמיאים – אומלל, מיוסר, מלודרמטי, מרוכז בעצמו, מורבידי.... ואגב, הוא מודע לדימוי הזה שלו, שכנראה אינו רחוק מהמציאות.....

מצד שני, בספר כמובן דמותו נחשפת יותר, בגוף ראשון, ומתגלים צדדים שאני פחות מזדהה איתם ושאפילו מעוררים בי אנטגוניזם. למשל, אדם מאוד פוליטי ודעתן (שמאל). והוא כנראה מתבכיין וטרחן בלתי נלאה.... אני כן מרגישה זיקה והבנה לנושא הצמחונות. 

אולי ההזדהות שלי עם חלק מקווי דמותו הדיכאונית גורמת לי להתנצל על התכונות המעצבנות והמעיקות שלו, ולהיכנס לעמדת מגננה....

אני לא יודעת, אולי באמת נעשה לו עוול, ואולי באמת היו אנשים שרכבו על הצלחתו, הרי העולם הזה והאנשים בתוכו יכולים להיות רעים, אגואיסטים ואינטרסנטים, אז אולי הוא פשוט מספר את האמת, וזכותו להוציא את האמת לאור - ולהתלונן על מה שלא הוגן.... ועל החיים הקשים.

בקיצור, כמו שמוריסי בעצמו כותב בספר, בהקשר למפגש מאכזב שהוא חווה עם אדם מפורסם שהעריץ בעברו:

"Such meetings reveal that which we all darkly suspect about those whose art we have loved: that they are unlikely to be whatever it is we imagine them to be".

עוד פער שהרגשתי הוא הפער שקיים בין האידאליזציה של אנגליה בראשי מול התיאורים שלו של מנצ'סטר העלובה - העוני, ההזנחה, הכיעור, האלימות, הגסות, האכזריות; וגם מול השנאה שלו לדברים רבים בתרבות ובחברה האנגלית (כמובן שפער זה מתגלה לי כל הזמן במקומות והקשרים שונים לאורך השנים). התרפקתי בצעירותי על האווירה האנגלית במוסיקה של הסמיתס, שבראשי כמו צמחה מתוך האפרים הירוקים, הניחוח הקר והרענן של חומות אבן עתיקות ספוגות גשם, חדרים חמים עם שטיח מקיר לקיר שמחלונותיהם ניתן להביט החוצה על חצרות אחוריות של בתים ציוריים, על סנאים חומקים הלאה אל שבילים סביב אגם, לאורך נהר, אל רחובות מצטנפים תחת שמיים מעוננים, מבשרים. אבל לא, מסתבר שזו בכלל לא האווירה שהשירים צמחו מתוכה. הם צמחו במקום מאוד שונה. הם צמחו מתוך המציאות, ולא מתוך הפנטזיה שלי.

למשל, אם להמחיש את המציאות הפיזית - החווייה שלו במלתחות של בית הספר:

"The school-doom factories of north Manchester are as pitiful as those of St Mary's south; foul-smelling changing rooms – their tiled floors alive with disease, or awash with disinfectant that is more dangerous to the skin than the athlete's foot that it sandblasts. How to change into your kit without bare feet touching the floor, lest contamination paralyze you for life or chew your legs off? Bullish and half-grown juvenescents shout under cold showers, and dare you muster the nerve to stand alongside them and show whatever it is you've got?"

אלוהים, גם באנגליה החלומית, הרומנטית, אנגליה אליה כמהתי בכל שנות ילדותי, נעוריי, ושנות בגרותי הראשונות - גם בה העולם הפיזי יכול להיות מאיים ומטריד ומזיק ומגעיל?.... (תמיהה רטורית, הרי ברור שכן) - מסוג הדברים שהאו.סי.די שלי התעסק בהם, מסוג הדברים שהתגלו כשנקרעה המסיכה ונגלתה המציאות העירומה של הפיזיות הגמורה, הגשמיות הסתמית, המאבק בין החומר של הגוף לבין האיומים של החומר של הסביבה, וכמה צריך להתאמץ כדי לא לתת לחומר של הסביבה להזיק לחומר של הגוף.... האם בזה מסתכמים החיים? בפרטים הקטנים האלו? בילדותי המציאות הייתה משהו רוחני ונשגב יותר, ועם השנים נהייתי יותר ויותר מודעת למימד הפיזי של הקיום, עד שראיתי איך זה בעצם המימד היחידי, וכל השאר זה השלכות של המוח האנושי שאינו יכול להשלים עם הטבע הפיזי המוחלט של הקיום, ולכן בונה משמעויות סובייקטיביות.

למשל, לשם המחשה - משמעות של "אנגליה". פעם זה היה עבורי תמצית החלום, הגאולה, חזרה לגן העדן האבוד. אבל אנגליה היא מקום מציאותי כמו כל שאר המקומות המציאותיים בעולם, אמנם עם נופים יפהפיים (הולכים ומתמעטים) ומבנֵי עבר יפים, אך לא נטולת הבעיות והחוליים של המציאות הפיזית ושל החברה האנושית. אותה גברת בשינוי אדרת.

ובכל אופן, הנפש הרגישה מחפשת גאולה, מוצא, משמעות, מטאפיסיקה, יופי, תיקון, מרפא. ואחד המקומות למצוא בהם את הדברים הללו, זו כמובן אמנות ויצירה:

"Faulty emotional development can ripple like the sea, and only by the creation of art can your inner isolation seem insanely worthwhile"

"the solution to all predicaments is the goodness of privacy in a warm room with books"

וחשתי הזדהות רבה וחיבור חזק עם רוח הדברים הבאים שהוא כתב על המשורר האוסמן. הציטוט הוא ארוך. ניסיתי לקצר אך נדמה שכל השמטה פוגמת בשלמות המובאה. אז למי שאין סבלנות או עניין, יכול לדלג על קטעים:

"New air is discovered in the words of A. E. Housman (1859–1936), scholar-poet, vulnerable and complex. On the day of his twelfth birthday his mother ped dead, sealing a private future of suffering for Housman, who was said to be a complete mystery even to those who knew him. With no interest in applause or public recognition, Housman published three volumes of poetry, each one of great successful caress, each a world in itself, forcing Housman into the highest literary ranks. A stern custodian of art and life, he shunned the world and he lived a solitary existence of monastic pain, unconnected to others. The unresolved heart worked against him in life, but it connected him to the world of poetry, where he allowed (in)complete strangers under his skin. In younger years he had suffered from the unrequited love of Moses Jackson, the pain of which was so severe that it doomed Housman for the rest of time. All of his work would be governed by this loss, as if life could only ever offer one chance of happiness (and perhaps, for every shade and persuasion, it does?):

When the bells justle in the tower

 The hollow night amid,

Then on my tongue the taste is sour

Of all I ever did

Housman suffered throughout his life, and therefore (and not surprisingly) his life became an unyielding attempt not to cooperate. The black horizon never shifted, and his emotional lot never mellowed.

He would not stay for me; and who can wonder?

He would not stay for me to stand and gaze.

I shook his hand and tore my heart in sunder

and went with half my life about my ways.

At his Wildean lowest, Oscar's personal sadness had never slumped to such leaden fatigue; Housman suffered and accepted, death always close in his mind's eye – but not regrettably so.

I did not lose my heart in summer' s even,

When roses to the moonrise burst apart:

When plumes were under heel and lead was flying,

In blood and smoke and flame I lost my heart.

I lost it to a soldier and a foeman,

A chap that did not kill me, but he tried;

 That took the sabre straight and took it striking

 And laughed and kissed his hand to me and died.

The published poetry makes the personal torture just barely acceptable. The pain done to Housman allowed him to rise above the mediocre and to find the words that most of us need help in order to say. The price paid by Housman was a life alone; the righteous rhymer enduring each year unloved and unable to love:

Shake hands, we shall never be friends, all' s over:

I only vex you the more I try.

All' s wrong that ever I' ve done and said,

And nought to help it in this dull head:

Shake hands, here' s luck, goodbye.

But if you come to a road where danger

Or guilt or shame' s to share,

Be good to the lad that loves you true

And the soul that was born to die for you

And whistle and I' ll be there.

It's easy for me to imagine Housman sitting in a favorite chair by a barely flickering gas fire, the brain grinding long and hard, wanting to explain things in his own way, monumental loneliness on top of him, but with no one to tell. The written word is an attempt at completeness when there is no one impatiently awaiting you in a dimly lit bedroom – awaiting your tales of the day, as the healing hands of someone who knew turn to you and touch you, and you lose yourself so completely in another that you are momentarily delivered from yourself. Whispering across the pillow comes a kind voice that might tell you how to get out of certain difficulties, from someone who might mercifully detach you from your complications. When there is no matching of lives, and we live on a strict diet of the self, the most intimate bond can be with the words that we write:

Oh often have I washed and dressed

And what' s to show for all my pain?

Let me lie abed and rest:

Ten thousand times I' ve done my best

And all' s to do again.

I ask myself if there is an irresponsible aspect in relaying thoughts of pain as inspiration, and I wonder whether Housman actually infected the sensitives further, and pulled them back into additional darkness. Surely it is true that everything in the imagination seems worse than it actually is – especially when one is alone and horizontal (in bed, as in the coffin). Housman was always alone – thinking himself to death, with no matronly wife to signal to the watching world that Alfred Edward was now quite alright – for isn't this at least partly the aim of scoring a partner: to trumpet the mental all-clear to a world where how things seem is far more important than how things are? Now snugly in eternity, Housman still occupies my mind. His best moments were in Art, and not in the cut and thrust of human relationships. Yet he said more about human relationships than those who managed to feast on them. You see, you can't have it both ways."

ואחרי כל המלל הזה של מוריסי - ותחשבו שזה רק קמצוץ מתוך ספר ארוך באותה רוח - אני תוהה, אז אולי הוא בעצם טרחן מורבידי מתבכיין ומתבוסס במסכנוּת, ואולי זה שאני מרגישה זיקה לדברים שהוא כותב אומר שגם אני טרחנית מורבידית מתבכיינת ומתבוססת במסכנוּת, שבנוסף לכך גם לא יכולה לכתוב פוסט של פחות מ- 7,000 מילה, רחמנא ליצלן, בגלל נטייה עזה לפירוט-יתר מעיק?

אבל אני קוראת את המובאות מן הספר, והן כל כך נוגעות ללבי, בכל זאת. ויש בהן אמנם המון כאב, קושי ובדידות, אבל גם המון יופי, התעלוּת, רגישוּת, חוכמה ומילים מלטפות, וזה הכל חלק ממני.