אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

מצבי יותר טוב. חלה איזושהי רגיעה, התאזנות כלשהי.

מקווה לחזור בקרוב לעשות את ההליכות המהירות בחוץ, זה יעשה לי טוב, יעזור בהורדת המשקל שלצערי העליתי לאחרונה, ישפר את הרגשתי, את הופעתי.... כל הבגדים שקניתי כבר לא עולים עלי, בקושי מוצאת מה ללבוש...

בעסה, איך שבזמן האחרון כל הזמן רציתי רק לאכול, זו הייתה הנחמה והאור בקצה המנהרה, משהו טוב להיתלות בו.... וזה כזה פתטי איך אני כל הזמן מתנדנדת עם המשקל, כאילו בפנים אני עדיין אותה אישה חלשה, לא מצליחה להיפטר מהזהות ההיא.... מאכזבת את עצמי....

שקט עכשיו. הדממה חובקת הכל, מרגישה כאילו כולם ישנים ורק אני ערה. לבד.

מרגישה עצב, מרגישה בדידות,

אך יודעת שהשורה התחתונה היא שזה תלוי בי, העניין החברתי, ולכן מסתייגת מלהתלונן כאן. זה מעגל כזה, שבשביל לצאת ממנו צריך לשנות הרגלים ותפיסות. למרות שמרגישה שאין לי מושג איך, יש איזשהו פער.... לא הולך לי... כמו גורל כזה.... כלומר, מה שלא אעשה, אשאר בלי חיי חברה.... כי ככה אני.... 

ואולי, כמו תמיד, סתם מגזימה בניתוח המלודרמטי. וזה מה שמלכתחילה מרחיק אותי מאנשים....

אבל... עדיין מותר לי לכתוב על זה כאן, נכון?.... לשתף....

לתהות, אם יש כאן עוד מישהו חוץ ממני, אם יש כאן מישהו איתי....

מרגישה גם געגוע, ובמיטב מסורת ההצלפה העצמית, משייכת את זה לנטייה האובססיבית שלי - לקושי שלי להרפות. לעבור הלאה. יש בזה משהו, אבל זה לא הוגן לתייג כל דבר אצלי כסימפטום של אובססיביות. הרגשות שלי לגיטימיים.... 

אבל מה אני רוצה מהם? הם חייבים לי משהו? יש עוד דברים בחייהם חוץ ממני.... 

אני כ"כ ריקה שאני נתלית במילים טובות של אנשים אחרים?

ולמה בעצם אני כ"כ יורדת על עצמי. זה אנושי להזדקק לאחרים, לאהוב, להיקשר, להעריך.

אני חושבת שיש לי בפנים סמטוכה רגשית כלשהי ש.... שזועקת, אבל אני נאלצת להשתיק אותה, כי אין ברירה, אלו הם החיים.

אבל מה לא בסדר איתי?

זהו, זה פשוט המוח האובססיבי שלי.

ומזג האוויר הזה גומר אותי.

סליחה.

תוספת מאוחרת:

טוב, אני חושבת שתשעים אחוז מהתחושה הרעה שלי היא השפעת מזג האוויר המזעזע. המזגן בבית לא עובד ואני סובלת נורא מהחום והלחות, במיוחד בחדר השינה שחסר בו מעבר אוויר והמיקום שלו מול השמש מהצהריים והלאה והוא מרגיש לי כמו כבשן - ולמרות שאני יודעת שאני צריכה, ממש ממש לא בא לי להגיד על זה לבעלת הבית, כי אני רוצה מינימום ממשק איתה (רק דברים שממש חייבים טיפול), ולא בא לי שייכנסו אלי הביתה, אל המרחב הפרטי שלי, וייגעו לי בדברים וזה... אני יודעת שזה או.סי.די ושהעובדה שאף אחד חוץ ממני ומבן זוגי לא נכנס אלינו הביתה (חוץ מבעלי הבית פעם בהרבה זמן, כשיש צורך, ואיש מקצוע איזה פעם או פעמיים כשהיה צורך) היא חריגה, ושדווקא מבחינה טיפולית עדיף שכן ייכנסו אלי הביתה.... אבל זה מלחיץ אותי.... נו, פלא שאני מרגישה בודדה - הרי האו.סי.די הוא מן הסתם סיבה עיקרית לבדידות שלי, אני מרחיקה ממני אנשים ומתרחקת מהם, נראה לי.... כי יש לי כל מיני קשיים והימנעויות, והמוח שלי חושב יותר מדי.... ומתעכב על דברים.... ומסבך דברים שהם בעצם הרבה יותר פשוטים ממה שנראה לי....

אוף, אני מפנטזת על לבלות בבית שמקורר במזגן....

עוד תוספת מאוחרת, לאחר הסופ"ש - 

זהו, היום הודעתי לבעלת הבית על הבעיה במזגן, הערב היא קפצה לראות במה מדובר, היא הייתה בסדר גמור, בדקנו כמה דברים, והם מחר ידברו עם טכנאי ויתאמו איתנו. אז ההתמודדות הבאה שלי היא עם ביקור הטכנאי. כן כן, מה שלאחרים זה דבר פרוצדורלי ושגרתי ולחלוטין נטול-דרמות, עבורי זו התמודדות שקצת מלחיצה. אבל, כל הכבוד לי שלמרות הקושי אני בכל זאת עושה את זה. טיפול התנהגותי, אהוי! נו טוב, אחרי הסופ"ש המזעזע שעבר עלי עם החום והלחות בבית (נראה לי שהתייבשתי, כאב לי הראש והייתה לי בחילה והרגשתי חולשה, והמאוורר לא מספיק בשביל מזג אוויר כזה במשך היום), אפילו האו.סי.די כבר לא עצר אותי! חיחיחי. חי. חיחי. טוב, לילה טוב.