אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

אבא שלי הרבה יותר נעים ממרחקים, יש תחלופת אימיילים אינטנסיבית, הוא כותב לנו על חוויותיו ואנו מגיבים ויש אווירה משפחתית חיובית. 

לאחותי הקטנה, שגרה עם ההורים, זו ממש תקופת פריחה והנאה בלי השתלטנות והכפייתיות של אבא שלי.

הקיצר, נפגשנו היום לחגוג, אחותי הגדולה באה עם האחיינים - הם באמת חמודים, אבל מתישים, כמה בלגן והשתוללות, והקטנה הזאת, האחיינית השובבה, לא הפסיקה להציק לי ולשלוח ידיים לצבוט אותי בתחתונים ובמיקומים אסטרטגיים ולצעוק בחדווה "פיפי! פיפי!", היא גם אוהבת לירוק על אנשים, זה נורא מצחיק אותה. בלתי נלאית. גאאאאד, איזה מתיש ומציק. ניסיתי להיות נחמדה איתה, לא עזר, היא שואבת הנאה עמוקה מלהציק, ונהייתי כבר עצבנית ואיבדתי את הסבלנות. היא גם מאוד מצחיקה, ואני יודעת שככה זה ילדים, ושהיא בסך הכל ילדה בת 4.5, אבל רבאאקקק, די. גם בגיל כמעט 38 ילדים נטפלים אלי? מה, כתוב לי "קורבן" על המצח? ברור שזו הרגשה סובייקטיבית שלי, היא נטפלת לכולם. היא גם ילדה טובה, לא כל הזמן משתוללת. וקודם אחותי התקשרה אלי ונתנה לאחיינית לדבר איתי והיא ביקשה סליחה.

גם היה לנו כיף, היא לא כל הזמן הייתה ככה, אבל לפעמים היא נכנסת לזה ונסחפת ולא מרפה.

נו טוב, לפחות היא לא תסבול בחיים כמו שאני סבלתי כילדה רגישה ומופנמת. היא שֵׁדה, היא מהשורדים. אפילו שיש לה משקפיים כמוני (ואחותי הייתה קצת בדיכאון כשגילו שהיא צריכה משקפיים, כי חששה שיציקו לה כמו שהציקו לי כשהייתי קטנה, יופי), יש בה מן הבריונית, אז היא תהיה בסדר.

נראה לי שאני כמו אבא שלי גם בהיבט הזה - שיותר כיף איתי כשאני רחוקה. כשאני נפגשת עם אנשים עולים כל מיני דברים שמטרידים אותי. היינו במסעדה, הפריע לי שבשביל ללכת לשירותים צריך לקחת מפתח לפתוח את השירותים, כי אז אחרי ששוטפים ידיים עדיין צריך לקחת את המפתח שכל העולם נגע בו אחרי השירותים ואיכס וצריך לאכול אחרי זה. אז הלכתי לבית ההורים שבמרחק שתי דקות הליכה וחזרתי. ואז התברר שרוב האוכל שם חריף ואכלתי בטעות משהו חריף וזה עשה לי רע. ושכחו להביא טחינה עם המנה שלי ושמתי לב לזה רק כשכמעט סיימתי. והאוכל היה לא משהו ומנה קטנה לטעמי. ועוד כל מיני דברים. הרבה דברים מפריעים לי ומטרידים אותי. יש לי פרצוף מוטרד. אני בטח מבאסת כזאת ולא כיף איתי, אני רגישה לכל מיני דברים, נתקעת, מודאגת. אבל יחסית לפעם, הצלחתי להתעשת ולהמשיך הלאה וגם ליהנות, כשהיינו כבר בבית ההורים, בין צביטה אחת לשנייה שקיבלתי מהמפלצת הקטנה.

 הצלחתי לתקשר עם אחותי הגדולה מבלי שארגיש כל הזמן שהמבט שלה עלי מקטין אותי ומגחך עלי. הצלחתי להרגיש שהיא איתי ולא נגדי, והשיחה די זרמה. 

בסך הכל, היה באמת נחמד.

אז אחרי הביקור אני ובן זוגי חזרנו לדירה שלנו, והרגשתי הקלה לחזור לפינה השקטה שלנו.

מצד שני, זה גם נחמד שיש מפגשים משפחתיים כאלו, חסרה לי משפחתיות, ואני מתגעגעת.

וזה מה שמתסכל אותי - הרבה פעמים אני מרגישה געגוע עמוק למשפחה, רצון עז להתקרב ולחבק ולאהוב ולשוחח ולהרגיש את הביחד, אבל אז כשנפגשים אני עסוקה בעיקר בהתגוננות ומוּטרדותּ, ואני מרגישה אכזבה מעצמי. ששוב, אני זאתי עם האו.סי.די, שמבקשת שלא ינשקו אותה בלחי כי אני "לא אוהבת רוק של אחרים".

ממרחק, החיים פחות מלכלכים ומזיקים.