אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

אחר הצהריים היום חוויתי חוויה משפילה בחנות בגדים. לקוחה אחת ממש העליבה אותי ופגעה בי, ונוצרה סיטואציה מוזרה בה הרגשתי שכולם נגדי על לא עוול בכפי. כמובן שרגישות היתר שלי והספקות העצמיים גרמו לי לקחת את זה קשה, בעוד שמישהי אחרת בטח לא הייתה מתייחסת ועוברת הלאה. בכיתי כמעט שעה אחרי זה, התייפחתי קשות. ואנשים הסתכלו עלי באוטובוס - מה, אף פעם לא ראיתם אדם בוכה? איזו נערה בתחנת האוטובוס לא הפסיקה לבהות בי. אם הייתי במקומה, או שהייתי שואלת את העלמה הבוכה אם היא בסדר ואם היא צריכה עזרה, או שהייתי נותנת לה לבכות בלי לתקוע בה מבט, זה לא נעים. מה, אני נראית כל כך משונה? מוזרה? פריק שואו?

המקרה הזה ממש קצת גרם לי למיני-התמוטטות. בכזה קושי רב ובמשך שנים הצלחתי איכשהו לגבש סוג של קצת יותר ביטחון עצמי ואסרטיביות ופחות רגשי נחיתות ופחות הרגשה שאני מוזרה. ועכשיו הרגשתי כאילו זו הייתה אשליה, שחשבתי שאני בסדר, אבל אני בעצם לא בסדר, אני בעצם מעיקה ומייגעת, הרי זה נכון שאני כפייתית וקשה לי להרפות. כשאמרתי ללקוחה שהיא לא צריכה לדבר אלי בצורה כזאת מגעילה, ושלא עשיתי שום דבר שמצדיק תגובה כזאת, היא תקפה אותי ואמרה שהיא לא מכירה אותי בכלל, ושאני צריכה טיפול. זה היה כ"כ משפיל. כן גברת פלונית-אלמונית מחומצנת בורגנית מגעילה, את צודקת, אני באמת צריכה טיפול.

מה שקרה זה שמדדתי כמה בגדים, והמראה הייתה ממוקמת קצת רחוק מתא המדידה (תכנון דפוק, גם אין מראות בתאי ההלבשה), והייתי צריכה כל פעם לצאת למראה להסתכל, ובאחת הפעמים שחזרתי לתא, בו השארתי את התיקים שלי (סגרתי את הוילון והשגחתי שאף אחד לא נכנס), בדיוק נערה אחת ניסתה להיכנס, ואמרתי לה שאני בדיוק באמצע, ושהתיקים שלי שם. היא הסתכלה עלי במבט מוזר, וענתה בנימה מוזרה לא ברורה - "אוקיי, תיכנסי, בסדר", שאלתי אותה אם הכל בסדר, היא אמרה שכן, ואז אמא שלה, המחומצנת, שאלה אותה מה קורה והיא אמרה לה שאמרתי לה שאני באמצע, אז האמא דיברה אלי בנימה תוקפנית, שאתן לילדה שלה להיכנס למדוד, ושאלתי אותה אם מותר לי רק להוציא משם את התיקים שלי, ואז המוכר (נראה תלמיד תיכון עתיר-פוזה) הוסיף שאני לא יכולה לתפוס את התא להרבה זמן כי יש עוד לקוחות, וזה היה ממש לא יפה, לא הייתי שם כזה הרבה זמן, ואף אחד לא חיכה לפני זה לתא, והיו עוד תאים, ואם מישהו היה מבקש הייתי מפנה, אבל אף אחד לא אמר שום דבר. תכננתי לקנות כמה וכמה פריטים והייתי צריכה למדוד אותם. הייתי צריכה למדוד כמה מידות מכל פריט, כי בגלל שהמשקל שלי כל הזמן משתנה, כבר לא הייתי בטוחה מה המידה שלי, אז ליתר ביטחון מדדתי כמה מידות. וזה נכון שבד"כ לוקח לי יחסית הרבה זמן להחליט (יותר מאנשים אחרים) כי אני מאוד מתלבטת. בקיצור, אז אמרתי שרק יצאתי לרגע להסתכל במראה וחזרתי לתא, והמוכר שאל למה סגרתי את הוילון, ואמרתי שזה כי התיק שלי שם, עם הארנק וכו', ואז הוא הצביע על שלט שלא שמתי לב אליו לפני כן ואמר "בגלל זה אסור להכניס תיקים לתא", אמרתי שלא שמתי לב לשלט הזה, ושאלתי מה עושה מי שקונה לבד ואין מי שישגיח לו על התיק. ענה שאני יכולה לתת להם שישמרו בדלפק. ממש! התיק עם הארנק שלי וכו', להשאיר אצלם. לא שמעתי על כזה דבר. וכולם הסתכלו עלי כאילו אני לא בסדר. הרגשתי תחת מתקפה, ומה כבר עשיתי? גם ציינתי בפניהם שהנערה בכלל לא שאלה אותי אם היא יכולה להיכנס לרגע, הייתי מפנה לה את התא. לא ידעתי בכלל מה מצב התאים האחרים ואם הם פנויים או לא. והאמא ברקע המשיכה להעיר הערות מגעילות. אז עניתי לה שהיא ממש מגעילה, שאני לא מבינה מה הפשע הגדול שפשעתי, שיתנו לי רק להחליף בגדים בחזרה למכנסיים שלי ולהוציא את התיקים, והיא אמרה שאני מבזבזת זמן בדיבורים.

אחרי שסיימתי באתי אליה ואמרתי לה שאני באמת לא מבינה מה העניין, וכו', ואז היא אמרה לי את המשפט הזה שכבר ציינתי, שאני צריכה טיפול, שהיא לא מכירה אותי, שאעזוב אותה....

לא מבינה איך נקלעתי לסיטואציה הזו, זה כל כך הרתיח והשפיל אותי.

אחרי זה גם כעסתי על עצמי, שלא התנהלתי חכם, שאני לא טובה במצבים כאלו, ושיכולתי להגיב אחרת. אבל הסיטואציה הייתה כ"כ מוזרה ולא ברורה, שלא ידעתי איך להגיב. כי בעצם לא עשיתי שום דבר מיוחד.

ויצאתי מהחנות בלי לקנות את מה שחשבתי לקנות, וחזרתי ואמרתי לה שזה ממש לא בסדר, והיא התעצבנה, מה אני רוצה ממנה, וצחקה עלי כאילו שאני טיפוס הזוי, ואישה אחרת דיברה אלי בגסות ושאלה מה אני רוצה, שההיא תבקש ממני סליחה? אז אמרתי שלא, והיא אמרה אז די, נגמר, תעזבי את זה.

יצאתי משם ובכיתי וזהו.

זה היה קצת טראומתי עבורי. כמו החזיר אותי אחורה - לכל מיני סיטואציות משפילות מהעבר. והרגשתי שאולי איכשהו זה משהו בי שגורם לזה, שאני מכניסה עצמי איכשהו לסיטואציות או דינמיקות כאלו, כמו ששנים נתקעתי במשבצת הקורבן, ואולי גם הנטייה שלי להתגונן ולהצטדק משחקת לרעתי.

דיברתי עם אחותי הקטנה שניסתה להעביר לי את המסר שזה בעצם אירוע חסר חשיבות ושאני לא צריכה לייחס לאישה הזאת כזאת משמעות עמוקה ולתת לה כוח עלי, שאנחנו לא מכירות אחת את השנייה וזה לא היה משהו אישי, ושנשמע שהיא באמת הייתה מגעילה. שברור שזה לא נעים, ושלאור העבר והרגישות שלי אז זה משפיע עלי, אבל שצריך להמשיך הלאה ולשכוח מזה ושחבל שאכנס למרה שחורה בגלל זה.

ושאלתי אותה אם אני בסדר או לא בסדר, שתגיד לי את האמת, אם אני מעיקה ומייגעת, בזה שאני כפייתית וקשה לי להרפות וכל המאפיינים הנלווים. 

רק לפני יומיים עודדתי אותה במסרים חיוביים של חשיבה בריאה, והנה עכשיו הרגשתי שקרסתי לאחור, בחזרה למי שהייתי קודם - יצור משונה, מפוחד, מסתבך וכושל שמנסה להיות כאחד האדם, ולא מצליח.

לא יכולתי לסבול את ההרגשה להיות בקרב אנשים, אז גם ויתרתי על קניות שאני ממש צריכה לעשות (חסר לי ירקות ופירות בבית, ועוד כמה דברים) וברחתי הביתה ללקק את הפצעים.

שיואו, איזו מלודרמטית אני! אפשר לחשוב מה קרה! אני כזאת לוקחת קשה דברים קטנים. ממש מעצבנת.