אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

חוץ מהמצב החרא השגרתי במדינה,

אצלי הימים בסה"כ טובים.

שומרת על התזונה, הספורט, בעבודה טוב, עושה סידורים, קניות, הייתי עוד סופ"ש כיפי עם אחותי הקטנה ואמי בבית ההורים, פגשתי היום את אחותי הגדולה לשעה - הגיעה לאזור אז ניצלנו את הזמן שהיה לה לפגישה. היא אמרה שהיא מגיעה לאזור אז באתי לפגוש אותה. חשוב, לשקם את היחסים. היה נחמד.

מעלה בקרוב שוב עוד קצת את מינון הלוסטרל ובמקביל אוריד לגמרי את האיקסל, בהוראת הפסיכיאטר.

היום מרגישה קצת מוזר.

קשה להגדיר.

זה לא רק העייפות.

אז יש לי בשעה טובה משקפיים חדשים. יחסית לעובדה שמדובר במסגרת פלסטיק שחורה, עם כל החששות שלי שייראה מגוחך - יצא דווקא בסדר גמור. קיבלתי תגובות חיוביות.

אבל אחותי הגדולה אמרה לי היום שכעיקרון המסגרת יפה, אבל למה בשחור. אמרה שהשחור נראה מפחיד. כי זה בולט.

היא גם ציינה, בתגובה לכך שסיפרתי לה שנראה לי שהלוסטרל משפיע כי אני בתקופה של הרגשה טובה יותר - שהיא לא רוצה לבאס אותי, אבל הרבה פעמים כשמתחילים לקחת תרופה חדשה היא משפיעה יותר, ועם הזמן המוח מתרגל וההשפעה הולכת ומתפוגגת.

אני באמת לא חושבת שהיא מתכוונת להוריד לי את מצב הרוח, או לערער אותי. אין לה אג'נדה סמויה. היא פשוט אומרת מה שהיא חושבת, והיא גם אמרה לי דברים חיוביים. אני לא צריכה להשליך עליה את הפרשנות שלי, כמיטב המסורת שלי בעבר, או לתת לדבריה לערער אותי.

זה לא משנה. אני אוהבת את המשקפיים, לא אכפת לי. אולי זה עכשיו בולט יותר. אולי אני יותר משקפופרית. אולי בהמשך אקנה עם מסגרת מתכת עדינה יותר.

ולגבי הכדורים - ברור שתמיד יש את האפשרות שהאפקטיביות של הכדורים תרד. אני מתמקדת בכאן ובעכשיו, ולא במה עלול להיות בהמשך.

אני מרגישה היום פתאום שקצת שקט אצלי, קצת בודד, קצת נטוש. הרגשה שכזו. סובייקטיבית מן הסתם. אני גם נורא עייפה.

מחר אני נפגשת עם חברה איתה לא יצא לי להיפגש מלא זמן. כיף.

הראש שלי טיפה בּבַּלבּלוֹת, בקטנה. אבל זה לא מפריע לשגרת היום עם העבודה והמטלות. קצת מרגישה שרודפת אחרי הזנב של עצמי, משהו מעגלי מצומצם. רוצה.... רוצה. משהו. יש הרבה יותר מזה. כלומר, מדי פעם בפעם יש מיאוס קל מהשגרה שחוזרת על עצמה. אני מאוד אוהבת את השגרה על כל הדברים הקטנים הנעימים והטובים שיש בה. אבל לפעמים יש כיסופים ליותר מזה. וגעגועים. ומשהו. לפעמים יש משהו.

לא מזמן כתבתי כאן קטע, אפילו פרסמתי, ולאחר כמה דקות גנזתי. כי הרגשתי שאני יותר מדי יורדת על עצמי, אפילו שזה נכתב עם הרבה הומור - שאותי מאוד משעשע - בכל זאת החלטתי שלא ארד על עצמי. גם הורדתי מכאן את הקטע הקודם שכתבתי (אפילו שהגיבו לי עליו), מאותה סיבה. מאוד התלבטתי. לא ידעתי איך מה שאני כותבת נתפס על ידי מי שקורא. האם מה שמשעשע אותי ונתפס בעיני כשיתוף כן וטבעי נתפס על ידי אחרים כשיווק גרוע של עצמי? כירידה מוגזמת שלא לצורך על עצמי? ואולי כפתטי? הרגשתי לא בנוח, ולכן מחקתי הקטעים. אבל אולי לא היה צורך שאמחק. אולי זה בסדר גמור, להיות מי שאני. מצד שני, אולי הגיע הזמן להוריד את מינון הירידה על עצמי. אולי אני כבר בשלה לזה. אני מרגישה שכן.

זהו. אז אין לי משהו מגובש להגיד. כלומר, יש לי כל מיני דברים מגובשים להגיד, בנושאים ספציפיים, אבל כרגע אני רק מספרת מה קורה איתי בימים אלו, שזה לא הרבה, שגרה יומיומית רגועה (שוב, למעט האירועים במסגרת "המצב" במדינה שמדכאים ומעציבים ומפחידים).

רוצה ללמוד פסיכולוגיה.

רוצה להתקדם עם הספר שאני קוראת.

רוצה לעשות הליכות מהירות שטרם יצא לי לעשות השבוע בגלל עיסוקים שונים בערבים.

רוצה להתקדם עם רשימת המטלות שלי.

רוצה להבין כל מיני דברים שנשארו סתומים.

רוצה לכתוב כאן על מיליון דברים ולא מגיעה לזה. לא רק מבחינת זמן, אלא גם מבחינת ארגון הדברים בראש.

דואגת לאחותי הקטנה שהייתה במצב נפשי על הפנים, אבל בינתיים התאוששה. בסופ"ש נהנינו יחד, וגם הבאתי לה מתנה שהלהיבה אותה מאוד, שמחתי לשמח את לבה.

בלילות חלומות טרופים, נראה לי שזה בהשפעת הלוסטרל, כי זה התחיל במקביל עם תחילת נטילת התרופה.

הלילה, מה פתאום חלמתי על ה.? שנעלמה מחיי מזמן מזמן מזמן. מה פתאום. מוזר, איך שהמוח עובד.

מוזר גם, איך שאני ואחותי הגדולה כ"כ שונות. מצד אחד, הפגישה הייתה נחמדה. מצד שני, גם הרגשתי את הפער המנטלי, התודעתי והרגשי בינינו. ראש אחר. אבל, אז מה. אז אנחנו שונות. עדיין אחיות, ואכפת לנו זו מזו. אני מתכוונת להמשיך ולשקם את היחסים. ולחשוב חיובי. בסך הכל, גם הריחוק הפיזי תרם לריחוק הרגשי, אז אנסה יותר להיפגש ולהיות בקשר.

אה, ועוד כל מיני עדכונים מפה ומשם:

הסמארטפון שלי התפגר, תנצב"ה;

הלפטופ שלי גוסס;

הבוס שלי בחו"ל השבוע אז לכאורה יש כאילו קצת הקלה אבל ערימות אינסופיות של ניירת שאני חייבת להתגבר עליהן שחיכו שיהיה לי זמן לסדר אותן;

קיבלתי העלאה יפה במשכורת ועוד שני ימי חופש, יחד עם מילות הערכה - הרגשה טובה;

אמא שלי פגשה לראשונה את אמא של בן זוגי, לאחר 8 שנות זוגיות... זה קרה עוד בסוכות, לא הספקתי לכתוב על כך כאן... היה ממש נחמד.... 

תודה על ההקשבה.