בעבודה היה היום מטורףףףף וקצת הזוי (כהרגלנו בקודש), נשארתי עד 19:30, הכנו דברים לקראת חזרתו של הבוס מחו"ל, וביום ראשון הבוס חוזר למשרד והאקשן יתחיל. מכינה את עצמי, כמו תמיד, במצב של כוננות ספיגה. בלת"מים מתעופפים באוויר, 800 דברים לעשות במקביל, יאללה, שיהיה. אני מוכנה. בחיוך ובהשלמה ובכמה אדישות שאפשר. התרגלתי, כבר לא מתרגשת מזה, רק קצת מתעייפת לפעמים ומתבאסת שלא יוצא לי להשתלט על כל המשימות שרציתי. ווטאבר.
יצא לי חצ'קון קטן בלחי.
לפעמים חצ'קון קטן מקבל אומץ והופך לחצ'קון גדול.
איזה מתח.
חוצמזה אצל הפסיכולוגית היה נחמד, בזמן הקצר שיש לנו אני תמיד מנסה לספר את כל מה שיש מהשבועיים האחרונים (נפגשות פעם בשבועיים כי זה מה יש, זה מה שהיא יכולה לתת), ואני גם ככה מדברת נורא מהר, אבל משתדלת לא יותר מדי מהר. היא אמרה שזה בסדר גמור, שהיא מבינה אותי.
כן, יש לי נטייה לדבר ממש ממש מהר.
כמו מהירות המחשבות הרבות שטסות לי בראש.
לפני כמה זמן שוחחתי עם אחותי הקטנה בטלפון, והחבר (החדש והחמוד!) שלה היה לידה ושמע מהצד, והיא אמרה לי שהוא אמר לה "וואו, אחותך מדברת ממש מהר!".
כן כן.
פעם זה היה יותר, עם הזמן אני מנסה להתאים את עצמי לקצב של בני אנוש רגילים.
אני כנראה חייזרית מכוכב מאוד ספציפי, של יצורים שמדברים בקצב של מכונת ירייה 
גם בעבודה קיבלתי פידבקים כאלו, וכאמור עובדת על להאט את הקצב.
חברה מהעבודה אמרה לי, שזה כי אני מאוד אינטליגנטית ויש לי הרבה מחשבות ומידע בראש, הרבה דברים להגיד. בזה היא נתנה לי אישור שהכל בסדר, לא להתנצל. בכלל, היא כל הזמן מזכירה לי להפסיק להתנצל. היא לא מרשה.
שיואו, אני מה זה אוהבת אותה. אני מקווה שנהיה חברות לנצח. BFF.
אם היא תתנגד אני אהפוך לסטוקרית ואעקוב אחריה ואכריח אותה לעשות איתי ברית דם.
והכי אכזרי - להכריח אותה ללכת איתי למופע איחוד של נוער שוליים (יש לי עבר אפל).
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
