וה- drastic measure שלי היום היה התקף זלילה קלאסי, כזה "משובח" שלא היה לי כבר המון זמן. ה- drastic times - הסיבה להתדרדרות הקלה עד בינונית - היא הימים הקשים שאני עוברת בעבודה. באמת שהגישה שלי הייתה עניינית והייתי רחוקה שנות אור מזלילה, רזיתי לאחרונה (גם אנשים אמרו לי), וממש לא הרגשתי שום צורך בשוקולד או מתוק או בהרבה אוכל, להפך - לא הייתי מסוגלת לאכול יותר מדי. ואני בתקופה טובה של עשייה.
אבל, בעבודה נכנסנו לתקופה של טירוף יותר מהרגיל. לטירוף הרגיל אני כבר רגילה, קטן עלי. אבל אז יש את הימים המוגזמים. ושלושתנו בהחלט מרגישות מותשות, ושאי אפשר לעבוד ככה. אתמול עבדתי 12 שעות אינטנסיביות רצופות, משמונה בבוקר עד שמונה בערב, ועוד בלילה עברתי על מיילים שלא הצלחתי להגיע אליהם כבר כמה ימים. הבוקר נתנו לי להגיע טיפה יותר מאוחר. קמתי טוטאל לוס, אבל באתי לעבודה עם גישה עניינית. היום שוב עוד כל מיני קרייססים ולחצים וכו', ופתאום המחשבים והטלפונים קרסו כמה פעמים לאורך היום בגלל תקלה שתוקנה אחה"צ, ועוד ועוד, ובאיזשהו שלב החלטתי לקבל את הזמנתה של חברתי למשרד, להתכבד ממלאי השוקולדים שהיא שמה במגירה שלה כ- comfort food לזמנים קשים. כל הזמן סירבתי, והבהרתי לה שאצלי זה בד"כ לא אחד וגמרנו, אלא מתחיל באחד, ואז זה פותח את פי הגיהינום וזה מתדרדר לזלילה-רבתי. וגם בכלל לא היה לי חשק עד כה.
לקחתי אחד. ועוד אחד. אחרי שהיא הלכה חיסלתי את כל חטיפי המיני-מקופלת. שייסה. כתבתי לה על זה בווטסאפ והתנצלתי ואמרתי שאקנה לה במקום. ענתה שאסיר דאגה מלבי. שאלתי בצחוק אם זה אומר שאני יכולה מחר לחסל את כל מה שנשאר.
עוד כמה ימים קשים צפויים עכשיו עם איזה ביקור שהטריף את כל המערכת ויצא לי כבר מכל החורים. מקווה שאחרי זה הטירוף קצת יירגע. יש לי עשרות מיילים לעבור עליהם וערימות ניירת שהצטברו ודברים לעשות, ויש לי ערימת כלים ענקית בכיור.
הבוסית מרגיעה שאני מצוינת והכל בסדר (שאני בעצם "יותר מדי" בסדר, פרפקציוניסטית מדי), ובדיעבד נראה לי שבאמת קצת התחלתי לאבד את זה ולקחת דברים קשה מדי.
פשוט אני מרגישה קצת כאוס בעבודה ומנסה להשתלט.
ועניתי למישהי באימייל קצת בעצבים, כי היא הגזימה בנדנוד שלה על משהו שאני יכולה לעשות גם עוד כמה ימים אחרי שדברים קצת יירגעו. זה היה כנראה לא חכם מצדי, אבל כאמור כנראה התחלתי להגיע לקצה ואיבדתי סבלנות... היא תמיד ככה, ידועה בזה שהיא יושבת לאנשים על העורק הראשי. היא בנאדם מקסים ונחמד ואנחנו עובדות יחד שנים והכל בסדר, פשוט מלחיצה כזאת. פעם מזמן בסיטואציה דומה הצעתי לה לקחת ואליום. כנראה שגם אז זה לא היה חכם מצדי, נעלבה קצת. אבל לא רק אותי היא משגעת, גם אחרים מתחרפנים מהלחץ שלה. אני מתחרטת על איך שעניתי לה, ועל עוד כמה דברים קטנים מהעבודה היום.
אוף, העבודה השתלטה לי על החיים השבוע. משתוקקת לסופ"ש. בוא סופ"ש חמודי! 
בוא אלי! 
פפססססטטטט חתולי חמודי, מי בא לאמא? 
מי? מי? מי???!!!!???!!!? 
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
