אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

הִתנפּלויוֹת שְׁלוּחוֹת רסן עוֹשוֹת בי שַׁמוֹת

זו אני שאוֹחזת חזק בַּמושׁכוֹת

בַּתחילה זו פסיעה קטנטנה, כך קלוֹת –

זה מותר, זה טבעי, מה יכול כבר לקרות?

אחר כך – מעידה, עוד אחת, תעִיוֹת,

ובלבול, אובדן דרך, נבהלת לתהות

הכיצד מהשביל כה הרחקתי לסטות?

אל מעבר לגבול, חשׁכַת יער עבוֹת,

כאשר כל שביקשתי היה נחמוֹת

ופתאום – דהירה – הקוצים – השׁריטות

(על העור אין מקום כבר מרוב צלקות)

והצליל, והצליל, צעקות, צליפת שוט,

רעשי הרכבת, שִׁקשׁוּק מחשבות

איך חוזרים מכאן? איך פונים לאחור?

האם זו גלוּת בִּמחוֹזוֹת אל-חזוֹר?

האינרציה טסה קדימה – כבר אוֹר!

ובַאופק – אולי – התחייה, המזוֹר