השבוע האחרון היה עבורי קצת מאתגר פיזית -
ביום חמישי בבוקר לפני שבוע, בדרך לעבודה, בעודי צועדת בנחישות בהליכה מהירה והחלטית כהרגלי, לא שמתי לב לערימה של שברי זכוכית שנחה לה בשיא החוצפה והנון-שלנטיות על איזשהו מעבר חציה קטן, בעצם שמתי לב אליה, אבל רק ברגע האחרון כשכבר היה מאוחר מדי, כשקלטתי באימה צרופה שבמקום להתקדם קדימה על רגליי אל מחוז חפצי, אני צוללת במהירות למטה לכיוון ערימת שברי הזכוכית, עד שראיתי אותן נורא מקרוב, יותר מדי, סנטימטרים ספורים מהפרצוף ההמום שלי, כל כך קרוב עד כי כמעט יכולתי לחשב את זווית שבירת קרני השמש בהן, אלמלא הייתי בהלם ואם רק היה לי מד זווית ונטייה ריאלית.
הקיצר, החלקתי על הזכוכיות ונפלתי עליהן, הברך נחבטה חזק ונחבלה, כולל כתמי דם על המכנסיים, ואני לא הבנתי מה אני בדיוק עושה שם, כורעת על הכביש ובוחנת נורא מקרוב פסיפס זכוכית מרתק ממרחק אינטימי להדאיג. זה היה שינוי מאוד פתאומי ומפתיע בפוזיציה שלי ובתכניות הבוקר שלי, תפנית לא צפויה בעלילה, כדרכן של תפניות.
מחלק העיתונים שאל אם אני בסדר והיה מאוד נחמד ואמפתי והערכתי את ההתעניינות והאכפתיות שלו (חוץ מההערה הסחבקית שלו שעצבנה אותי מעט - "לאן את כ"כ ממהרת?" - נו כן, תאשים את ההליכה המהירה שלי, זה בטח יגרום לי להרגיש יותר טוב. והאמת היא שהייתי בדרכי לקחת עיתון!), וגם איזו אישה שנראתה הומלסית וקצת משוגעת זרקה כמה מילים מעודדות מהצד ("תתלונני בעיריה!"), ואח"כ, אחרי שקמתי, גם הגדילה לעשות והלכה אחרי והתיישבה לידי על הספסל שסחבתי עצמי אליו בצליעה, שלחה בי מבט מבין ולבבי, חייכה חיוך רחב נטול שיניים ואמרה לי, בעודי על סף עילפון מהכאב: "נו, אז מה את אומרת על כל הפיגועים"? הסמול טוק פחות הפריע לי, זה יותר העיתוי.
בכל אופן, שם על הספסל, עוד לפני שהצטרפה אלי המשוגעת הנחמדה, נתקפתי סחרחורת קשה, בחילה מעיקה וחולשה עזה והתכסיתי בזיעה קרה (שמתם לב איך לא התקמצנתי והקציתי שם תואר לכל סימפטום?) - תגובה של הגוף לכאב, אני מניחה. זה הבהיל אותי, והרגשתי שאני על סף הקאה, ובאותו רגע נורא נורא נורא נורא התחרטתי על השוקולדים שתקעתי לקרבי באותו בוקר, ובכלל על כל השוקולדים והמאפים וכו' שתקעתי לקרבי בלי הכרה בזמן האחרון, ובכל ימי חיי בכלל - פתאום הכתה בי התובנה הצלולה, שלא רק שהם מיותרים, הם גם ממש גורמים לי להרגיש רע, ממש ממש, כמו רעל, ושאני כבר איבדתי שליטה על הכמויות המטורפות והמוגזמות ולא שמה לב שחציתי כבר לפחות 17 קווים אדומים ואני מזיקה לעצמי. פתאום לא הבנתי איך אני יכולה בכלל לאכול כמויות כאלו, ולמה בכלל, הרי אני לחלוטין לא רעבה, ואיך הקיבה שלי בכלל מסוגלת להתמודד עם זה. נבהלתי מעצמי. הקיבה שלי הרגישה כאילו היא מחזיקה בקרבה בטון בנפח של פי 200 מיכולת ההכלה המקסימלית שלה.
אל דאגה, התובנה התפוגגה לה בהמשך היום יחד עם השיפור בהרגשתי, ועד עכשיו אני ממשיכה בשגרת הזלילות
(שוקולד/חלווה/סנדביצ'ים מהקפיטריה/מאפים/בורקסים/שעון אורלוגין),
יען כי אני מחפשת באוכל נחמה, הרגעה, עוגן (לכי תתווכחי עם התמכרות - שיח חרשים). אוכל אוכל אוכל אוכל אוכל אוכל. אוכל. רוצה.
הקיצר, היה לי גם ככה טרמפ משם לעבודה, ובעבודה יודעי דבר חמודים חבשו לי את הברך כמו שצריך והרגיעו אותי (יש אנשים מקסימים בעבודה שלי), ואחרי העבודה הייתי בקופ"ח והאחות נתנה לי חיסון אנטי-טטנוס שמסתבר שמומלץ לעשות במקרים כאלו, אז עכשיו אוכל סוף סוף להתפלש להנאתי בערימת מסמרים חלודים במגרש גרוטאות מטונף בלי לחשוש ובראש שקט, כמו שתמיד רציתי ולא העזתי, יששששש.
וזה גם מבטח אותי מבחינת מכת העכברים שעוברת עלינו בעבודה - כבר פעמיים היו מקרים של עכבר שנשך מישהי ברגל והננשכות נאלצו להתחסן נגד טטנוס. אז אני כבר מסודרת, טפו טפו טפו.
אבל זה שטויות, הרי יש דברים הרבה יותר גרועים בחיים שאנשים מתמודדים איתם, בריאותיים ואחרים, הנפילה הזאת היא לגמרי בקטנה לעומת הצרות הבאמת רציניות שיש בעולם, חשוב לקחת דברים בצורה פרופורציונאלית. אמנם זה כן היה לי טיפה טראומתי, כי אני לא רגילה למקרים כאלו, זה לא קורה לי הרבה, זה נדיר אצלי. יש אנשים שכל הזמן קורה להם שהם נופלים או מקבלים מכה או איזה משהו בריאותי - למשל אחותי הגדולה, שאמרה לי שכבר קרה לה פעמיים שהיא נפלה ברחוב והייתה צריכה לאחר מכן זריקת אנטי-טטנוס. ונראה לי שאני שברירית יותר, קשה לי יותר להתמודד עם שיבושים פיזיים כאלו. כמו אז, לפני כ- 13 שנה, כשבתקופת האוניברסיטה נתקפתי כאבי גב תחתון ורגל עזים והתברר שזה בֶּלֶט בדיסק, וזה בהחלט היווה טריגר וקטליזטור להתפרצות האו.סי.די אצלי, עם כל חרדות הבריאות ואובדן תחושת הביטחון הפיזי הבסיסי במציאות המובנת מאליה שנסדקה (יען כי זה גרם לי להיווכח ולהבין שכל רגע יכול פתאום ליפול עלינו משהו בריאותי מענה ומשנה חיים, אי אפשר לדעת, תחושת השגרה הבטוחה והמובנת מאליה התערערה והתבררה כאשליה שברירית כל כך, המציאות יכולה כל כך להשתנות פתאום - זו תחושת החרדה והבהלה), והספקות והחרטות והפחד מנזק, והפחד להידבק ושמשהו מגעיל ייגע בי ו"יזהם" אותי, הרגשתי מאוימת מהמציאות.
anyway
ביום שבת התקלחתי לי להנאתי, התכופפתי לסבן את כף הרגל, ואז נתקפתי כאב בגב התחתון, והבנתי ששוב זה קרה. זה קרה לי גם בשנה שעברה - אז זה היה כשעשיתי ספונג'ה במֶרֶץ (הערה לעצמי - האם זה קורה ספציפית בפעילויות שקשורות במים? חבל לקחת סיכון, לא ארד לכבס בנהר בתקופה הקרובה), אבל אז זה קרה בעוצמה הרבה יותר חזקה והכאב היה עז יותר, ובקושי יכולתי לזוז ונשארתי שבוע בבית. האורתופד אז אמר שאי אפשר לדעת ממה זה בדיוק נובע - אולי נתפס שריר, אולי משהו בדיסק. כל עוד זה משתפר ועובר תוך כשבוע, אין טעם לעשות צילום ולחקור את העניין (הרי גם כך לרוב אין יותר מדי מה לעשות בבעיות דיסק וגב...). אמנם כאמור יש לי בֶּלֶט בדיסק בגב התחתון מלפני למעלה מעשר שנים - אבל לא ידעתי אם התקפי הכאבים הללו קשורים לבלט או לא. בכל אופן, הפעם כאמור זה קרה בעוצמה פחותה, וזה גם השתפר למחרת והלכתי לעבודה. אמנם היה עדיין קצת כאב, אבל לא נורא. גם הברך השתפרה מאוד. הצליעה שלי השתדרגה מצליעת קוואזימודו לצליעה חיננית יותר.
אבל ביום-יומיים האחרונים הכאבים קצת החמירו והתפשטו לאזור רחב יותר בגב התחתון וגם יש מיחושים ברגל (לחץ על העצב), אז הערב הלכתי ספונטנית להתייעץ עם אורתופד, ולמזלי במקרה בדיוק התפנה אצלו תור. הוא אמר שהכאבים אכן נובעים מהבלט בדיסק שיש לי - הוא קרא לזה פריצת דיסק, אמר שמבחינתו בלט ופריצה הם היינו הך, אותו הדבר. אמר שהדבר הכי קריטי לעשות בתקופה הקרובה זה לנוח כמה שיותר ולהימנע ממאמץ פיזי.
אז בינתיים אני פשוט הולכת ממקום למקום לאט ובזהירות, תוך פליטת אנחות כאב של זקנה בת מאתיים, וקריאות עידוד עצמיות של "הופה!" בפעולות קימה וישיבה, שלפעמים משתדרגות ל"הופה'לה!" כשאני צריכה תנופת עידוד רצינית יותר. אין ספק, הסקס-אפיל שלי משתבח עם השנים, כמו יין טוב, או כמו שזיפים מיובשים מושרים במים.
בקרוב אהפוך לאחת מאותן הסבתות שצועקות על נהג האוטובוס שלא יסגור עדיין את הדלת תשעים ק"מ לפני שהאוטובוס בכלל הגיע לתחנה שהן יורדות בה.
ולסיום -
הבוקר הפציע לו כוכב חדש בשמי המשרד, קוראים לו איציק והוא עכבר קטן והוא אוהב להרביץ מופעי יחיד אינטראקטיביים על השולחן של המקסימה שיושבת לצדי. המופע כולל רשרושי ניירות נרגשים, התרוצצות all over the place, בריחה מהירה לכיוון הקיר, תפיסת מחסה מתחת למכשיר הטלפון, השארת הקהל במתח - הוא שם? הוא לא שם? איפה הוא? אולי בכלל כבר נעלם אל מאחורי הארון? אולי עוד שנייה יצוץ לנו על הכתף בתחפושת תוכי פיראט ויכריז "!Ahoy, Land Ahead" במבטא סקוטי כבד והבל פה רווי אדי וויסקי? ואז, בדיוק ברגע הנכון, פרצופו פתאום מגיח החוצה באומץ והוא עושה לנו "קוקו!" ונעלם מהר בחזרה אל מאחורי הקלעים, רק כדי לצוץ החוצה שוב באותו האופן לאחר מספר דקות שנדמות כנצח, וחוזר חלילה. התחכום באמנות שלו מתגלה בשיא גאוניותו בגישתו המקורית לנושא ההדרן - את הזרעים להדרן הוא כבר טומן מראש, בדמות שובל פתיתי הקקי המקסימים שהשאיר אחריו ושמתגלים רק בסוף המופע, במיקומים שונים ברחבי השולחן, לפעמים בצירוף עטיפת סוכריה מכורסמת, כאמירה פוליטית קשה ובלתי מתפשרת.
אני זו שגיליתי אותו והענקתי לו את שמו. שמעתי את רשרושי הנייר על השולחן שלצדי וכך התחיל מופע האימים, אה סליחה, מופע היחיד. הבנות האחרות במשרד התנגדו לכך שיהיה לו שם, מה שיעניק לו זהות כלשהי מעבר ל"עכבר מגעיל שמעביר מחלות", אך הבהרתי להן שהעניין אינו נתון לויכוח, מספיק להסתכל עליו ומיד ברור ששמו איציק, זה מה יש.
ההתרגשות במשרד הייתה גדולה. לא כל יום אנו זוכים לביקור של אמן בעל שם.
בעצם, בזמן האחרון אנו זוכים ליותר ויותר ביקורים כאלו.
והשמועה אומרת שיש משרדים אחרים אצלם הביקורים לא רק תכופים, אלא גם מספקים מופעים רבי-משתתפים, בנוסח סצנת "שירת העבדים" מתוך האופרה נבוקו.
אך הערב עדכנה אותי המזכירה השנייה שאיציק נתפס. כמו כל כך הרבה כוכבים אחרים שעלו מהר מדי לפסגה וזהרו בעוצמה חזקה מדי - גם כוכבו של איציק נשרף מהר מדי, תנצב"ה.
אך לפחות היו לו 15 דקות התהילה שלו.
אז זהו, כנראה שהאנטי-טטנוס באמת היה בעיתוי נכון, הכל מתחבר.
העיקר הבריאות!
(וגם הלב חטף השבוע קצת תפניות מפתיעות ולא ברורות, וקצת סטירות. לפעמים הלב מבין רק אלימות)
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
