כשהתעוררתי הבוקר הייתי כולי אפופה בהשפעת חלום מטלטל שחלמתי,
שהשפיע עלי עמוקות והשאיר בי רושם עז,
משהו בי בפנים מאוד נצבט והתכווץ מהחלום הזה, כמו רציתי לבכות,
ולקח לי קצת זמן להתעשת ממנו.
כדרכם של חלומות, לא הכל זכור לי במדויק, אך הנה עיקרי הדברים שאני זוכרת:
הייתי בטיול בחו"ל עם בן זוגי,
הגענו למתחם קניות כלשהו במדרחוב -
כנראה מתחם של חנות שמציגה את סחורתה הנאה בחוץ (חפצי נוי כמדומני),
על כמה וכמה מדפים ושולחנות,
אני מסתכלת על המוצגים ורואה שאחד מהם הוא בובה שנראית ממש כמו ילדה אמיתית - נגיד בת בערך 4 או 5 - ואני ניגשת אליה ובודקת את הגוף שלה, מרגישה שהכל אמיתי, ואין שום זכר לסממנים של בובה (למשל, תא לבטריות),
ואז, להפתעתי הרבה, היא גם מגיבה אלי, מביטה בי ומתחילה לדבר איתי,
היא ילדה חמודה, רכה, טהורה ועדינה,
והיא מספרת לי שאין לה מושג מהיכן הגיעה ומה היא עושה שם,
היא לא יודעת דבר על העבר שלה או משפחתה,
היא רק יושבת שם ממושמעת על המדף, כפי שהנחו אותה לעשות,
הקיום שלה בעולם תלוש וחסר שורשים, ואין אף אחד שיגן עליה וידאג לה,
אני נרעשת ונסערת מגילוי הילדה הזו ומאוד דואגת לה,
לבי נכמר ויוצא אליה, ואני מרגישה שאני אוהבת אותה כל כך, ושאני רוצה לאמץ אותה, לדאוג לה ולטפל בה, להגן עליה,
לחבק אותה,
אני מחליטה לקנות אותה,
ואני אוספת אותה אלי, מחזיקה אותה בזרועותיי ומחבקת אותה והיא מחבקת אותי,
ואני כל כך שמחה שהצלתי אותה.
אני זוכרת שהשיער שלה חלק ובצבע חום ובתספורת קארה קצרה, ופניה בהירות וחיוורות ומודאגות, עיניה כהות וגדולות עם מבט כל כך תמים.
אני לא בטוחה בכך - אך יכול להיות שהיא קצת הזכירה לי את אחותי הקטנה.
פתאום מתברר שיש כוחות אפלים שרוצים אותה לעצמם,
אנשים רעים שרוצים לנצל אותה למטרות רעות ואכזריות -
למשל ככוח עבודה זול, או אפילו זנות, משהו מעוות ונוראי -
והם רודפים אחרינו, ואנחנו (אני, הילדה ובן זוגי) בורחים מהם, ומתחבאים בכל מיני מקומות,
והמרדף מפחיד ומלחיץ, הם כל הזמן קרובים אלינו וכמעט מגלים אותנו,
ואני כ"כ מבוהלת וחרדה לגורל הילדה,
מרגישה את הרודפים נושפים בעורפי, ואיכשהו אנחנו כל פעם מצליחים להתחמק ברגע האחרון,
בין השאר אנחנו מתחבאים בחדר מתים גדול,
שמכיל חדרים רבים עם המון מיטות שעליהן גופות מכוסות בסדינים לבנים,
ואנחנו גם נשכבים על מיטה ומתכסים בסדין ומעמידים פני מתים.
זה עובד. הם עוברים לידנו מבלי לחשוד.
התחושה היא שאם הם יתפסו אותנו - יתרחש משהו איום ונורא.
וזהו, זה מה שאני זוכרת.
מוזר, אני כל כך מתגעגעת לילדה הזאת, כאילו הייתה אמיתית.
אף פעם לא הייתה וכנראה לא תהיה לי ילדה (או ילד).
אני נמנעת מכך, מלאת ספקות, מכל מיני סיבות, שאולי אפרט כאן יותר בהזדמנות אחרת.
למרות שבעבר הרחוק דווקא מאוד רציתי.
אבל, דברים משתנים עם הזמן.
התפכחתי אולי מכל מיני.... אשליות? פנטזיות?
ובגלל מצבי הנפשי....
ועוד סיבות וספקות בתחומים שונים, פילוסופיים ואחרים....
בכל אופן,
זה רק חלום שמקנה לדברים הילה רומנטית עזה.
הרגשות הסוערים צובעים הכל בצבעים דרמתיים הרי גורל.
זו דרכו של המוח לעבד את המציאות החיצונית והפנימית.
ושם הרגשות מוצאים את ביטויים באופן מזוקק ועוצמתי.
ילדה קטנה אבודה שלי,
אני אוהבת אותך כל כך,
גם אם את רק יציר-חלום
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
