אין כוחות
התזוזה איטית, בהילוך איטי,
מרחוק מהבהב איזה רמז לחיים שיכולים (היו) להיות
מה שם רחוק לי יכול היה לחכות?
אינני יודעת, אני בקושי
זזה,
ואתם מדברים איתי על להביא ילדים לעולם,
חחחח, הצחקתם אותי, אין לי כוח לזה בכלל, רחוק ממני מרחק שנות אור,
אני בקושי עושה את מטלות היומיום הבסיסיות, את הדברים הקטנים,
הזמן אוזל בין הידיים, חומק בין האצבעות, ואני בקושי עושה דבר,
זה כנראה דיכאון משתק, אני
מסתכלת קפואה בשעון החול ורואה את החול זורם למטה
לאט לאט לאט נערם ופתאום
יש יותר חול למטה מאשר למעלה וזה
משתק אותי וגם בכלל
אין לי כוח, פשוט אין לי כוח, ואני גם
משותקת כי אני לא יודעת מהיכן להתחיל
יש יותר מדי דברים לעשות וגם
אני לא בטוחה איך בדיוק לעשות חלק מהדברים אז מתלבטת וגם
זה לא כזה משנה ולא דחוף וזה כל מיני דברים קטנים מייגעים,
שאני לא מבינה למה לוקח לי כ"כ הרבה זמן לעשות אותם (או.סי.די?),
אז אני דוחה את עשייתם, נמנעת,
אולי במקום זה אבהה בטלוויזיה, אולי זה לא משנה,
מבפנים אני מבוהלת מבחוץ אני עצלה,
אולי מרוב בהלה קפאתי
לא ברור לי מה קורה איתי
כמו כל תנועה מאמץ, כמו בקושי מתקדמת בתוך מים כבדים
מסתכלת על זרועי זזה לאט וחושבת
אני זזה לאט
חושבת כל הזמן
בעיקר חושבת
צריכה לצאת מהחשיבה אל עולם העשייה בחוץ
אבל כלואה
מסתכלת על הדירה חושבת
מה צריכה לעשות
את זה ואת זה ואת זה
אוי אבל אין לי כוח אין לי כוח אין לי כוח
אני עייפה
אני עושה רשימה
היום נשארתי בבית
לא מיוזמתי
אלא כי זה יום חופש לכולם בעבודה
חשבתי שאספיק לעשות בבית כמה דברים שדחיתי כבר כמה זמן
בסוף עשיתי רק חלק מועט
וגם זה עלה לי במאמץ אדיר
הכרחתי עצמי לעשות כל דבר -
לנקות שירותים, כיור, לעשות כביסה, להחליף מסנן לבריטה,
כל משימה הרגישה כמו הישג,
וזה בכלל דברים קטנים יומיומיים כל כך שלא צריכים לקחת הרבה זמן ומחשבה,
אבל אני נתקעת,
ופתאום אני גם מבינה, שהמשימות האלו גם כרגע כנראה נורא נורא משעממות אותי,
אולי גם זה חלק מהעניין,
כל המטלות הסיזיפיות האלו,
אין לי כרגע השראה או מוטיבציה לעשות אותן,
כי כרגע אני בשיממון נפשי נטול כוחות
בחיי, הייתי אפילו גאה בעצמי שהתקלחתי
אפשר להגיד שזה היה ההיי-לייט של היום שלי,
כן כן, המצב קשה,
הזמנתי היום פיצה
דומינוס פיצה
ראיתי באתר שיש 40% הנחה, שווה,
הזמנתי פיצה משפחתית עם 3 תוספות - פטריות, בצל ותירס,
לפני שסיימתי את ההזמנה, הזונות שמו בצד הצעה לפיצה פטריות "מוגזמת" - ככה קראו לזה - פיצה עם 3 סוגי פטריות - ברור שלא יכולתי להתנגד (למרות שניסיתי) - וגם 40% הנחה! הוספתי גם אותה לקנייה - אמרתי לעצמי, מה את עושה? מזמינה לעצמך שתי פיצות משפחתיות? כאילו מה? איך לך גבולות? עוד לא הגעת לתחתית? אל תעשי את זה!
עשיתי את זה
(אם לא הייתי בדיכאון, הייתי מספרת את כל זה כאן בגרסה הומוריסטית יותר)
בסוף אכלתי חלק ואת השאר שמתי במקרר
אבל בערב המשכתי לטפל בזה ונראה לי שנשארו רק 2 משולשים
אלוהים
והחלווה הזאת, צריכה להפסיק
למה למה הוֹ למה זנחתי לפני מספר שבועות את דרך גן העדן שהייתי בה, של אכילה מתונה ובריאה והימנעות כמעט מוחלטת ממתוקים והתדרדרתי למשעולי השאול הפתלתלים של "אכלי-ככל-יכולתך-כי-אוכל-זה-נחמה-כי-זה-הדבר-היחידי-המספק-שיש-לך-לשאוף-אליו-במהלך-היום"
וגם הפסקתי עם ההליכות המהירות - אבל ספורט זה קצת בעייתי עכשיו, בגלל שעדיין יש לי קצת מיחושים ורגישוּת בברך מהנפילה וגם עדיף להימנע בינתיים מהליכה מאומצת בגלל הבעיה בגב, אפילו שטפו טפו טפו הכאבים חלפו.
כבר הגעתי בזמנו, רק לפני כחודשיים, ל- 62 ק"ג (הגובה שלי בערך 1.68), נכון שזה יפה? כמובן שכמו כל אישה אובססיבית שמכבדת את עצמה, כשהייתי במשקל הזה עדיין הרגשתי שמנה ורק חשבתי על לרזות עוד ולהגיע, נגיד, לרף ה- 58 ק"ג הנחשקים. גוד דמט, אני מתעסקת במשקל כמו נערה אובססיבית (נמאס לי להיות אובססיבית, אבל ככה המוח שלי),
ועכשיו אני פילה שלא מפסיקה לאכול, וגם כמויות של מתוקים, זה נורא לא בריא, אבל קשה לי להפסיק - כי מה יחליף את ה- comfort food? מה יחליף את האוכל? מה ימלא את החלל?
חוצמזה ראיתי היום כמה פרקים של curb your enthusiasm (אני רואה את כל העונות, מצחיק אותי נורא)
והתקדמתי קצת עם הספר של ארווין יאלום, "תליין האהבה" (חשבתי שאסיים אותו היום, ברור שלא, מתקדמת כמו צב)
יש לי יחס אמביוולנטי ליאלום - מצד אחד אוהבת את כתיבתו ומתעניינת בכל הנושאים הפסיכולוגיים, מצד שני - הוא נשמע לי טיפוס די שמוק מעצבן ומלא בעצמו שכל הקריירה שלו היא בעצם טיפול פסיכולוגי לעצמו.
מרתק, נכון? כל מה שאני מספרת כאן, פשוט מרתק.
אני תקועה בתוך משהו ולא מצליחה לצאת ממנו.
אני מניחה שזה דיכאון, בשילוב עם חשיבת היתר שלי.
וגם קרה איזה שיבוש ביחסים שלי עם אחותי הקטנה, איזה חיכוך - ואף פעם לא קרה ביננו כזה דבר, אנחנו מאוד מאוד קרובות - היא אמנם הרגיעה אותי שהכל בסדר ולא קרה שום דבר ושנמשיך הלאה, אבל לי זה היה טראומתי, נבהלתי שאולי היא תתרחק ממני, תתנתק ממני, ולא יכולתי לשאת את המחשבה. היא מאוד חשובה לי, היא החברה הכי טובה שלי, אני דואגת לה ואוהבת אותה. היא אמרה שאני סתם דרמטית ושהכל כרגיל ושהיא אוהבת אותי, אבל אני נכנסתי לדיכאון מזה. אבל בסופו של דבר הרפיתי מזה.... צריך גם לשחרר לפעמים...
ודווקא כ"כ שמחתי שהולך להיות לי סופ"ש ארוך, חשבתי שאוכל לנצל את הזמן לעשות כל מיני דברים בבית בכיף, חוץ מלנוח המון כמובן (שאת זה עשיתי - השלמתי שעות שינה), ולראות עם בן זוגי כמה פרקים של סדרות וסרט,
ובסוף כמו תמיד אני בקושי עושה משהו ממה שתכננתי ורוב הזמן אני מוטרדת, אבודה, ריקה וקפואה. אבל הזמן לא קופא, הוא ממשיך קדימה,
זה מעניין שאני יכולה להסתכל מהצד על רכבת הזמן נוסעת,
זה לא משנה שאני לא זזה,
היא עדיין נוסעת,
כלומר - זה לא משנה מה אני עושה, זזה או לא זזה, זה פשוט לא משנה כי
בכל מקרה הרכבת נוסעת בדיוק אותו הדבר
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
