בלילה האחרון, אחרי שעליתי על יצועי והתכסיתי בערימת השמיכות המחממת שלי, בכיליון עיניים לצלול לשינה הערבה (שבזמן האחרון כוללת חלומות ביזאריים למכביר - בטח בגלל הלוסטרל), להתעטף בחום של המיטה המזמינה בחורף -
הרגשתי שהתחת שלי קפוא.
בד"כ האפקט של להיכנס אל מתחת לשמיכות הוא שהגוף מתחמם ונהייה לי נעים. אבל אמש, ובעצם בעוד איזה לילה לאחרונה, אפקט החימום קרה בכל הגוף, חוץ מהתחת, ששידר סימני מצוקה של סיביר בואך גרינלנד, וסירב להתחמם.
אני לובשת כמובן פיג'מת חורף - לא מהמשודרגות של הפליז כי זה בכל זאת עדיין לא מספיק קר, והפיג'מות ההן שמורות לחורף-חורף. עכשיו בינתיים זה רק חורף. בעצם, עד היום זה היה סתיו, ורק מחר רשמית חורף.
וחוץ מזה, גם ככה בזמן האחרון התחילה אצלי עוד תופעה מוזרה שאף פעם לא קרתה לי בעבר - בזמן האחרון קרה לי שוב ושוב שהתעוררתי כולי מזיעה, ברמה של נוטפת זיעה, ברמה של משאירה על הסדין יצירת אמנות בדמות קווי המתאר המיוזעים של גופי הענוג, ואז אני קופאת מקור כי קר בבית ואני מכוסה זיעה קרה אז אני מתייבשת מול מפזר החום. בעצם יכול להיות שזה קרה בעיקר כשהייתי חולה כמה פעמים בזמן האחרון עם וירוס הצטננות-גרון-שיעולים, אז אולי זה קשור.
בכל מקרה, בטח שלא אשים את הפיג'מה החמה כשאני גם ככה עלולה להזיע כמו בסאונה פינית הארד-קור.
הקיצר, התחת קפא, ולא משנה שהידקתי סביבי את השמיכות, וחיכיתי בסבלנות - לא עזר.
נשכבתי על הגב כדי שמחסום המזרן יגן עליו מפני האוויר הקר - לא עזר. התחת עדיין שידר אותות מצוקה, גם אם עמומים יותר (ולא, הכוונה לא לפלוצים). שלחתי יד לאחוריי לבדוק מה קורה שם - בלי שום קונוטציות של עינוג עצמי, למטרה רפואית-מחקרית בלבד - והיד החמימה שלי נתקלה בקרחון מהסוג שממוקם בצ'ופצ'יק של הקוטב הצפוני, הכי רחוק מהשמש. לרגע שקלתי להישאר כל הלילה ככה, עם שתי כפות ידיי חופנות ומחממות את עכוזי, אבל אחרי כמה דקות הבנתי שהתכנית היצירתית לא ממש ישימה.
שקלתי לבקש מבן זוגי היקר שיחבק אותי כפיות ויספק מגן מפני הקור האכזר שכפי הנראה מתגודד לו בנקודה מאוד מסויימת מאחוריי, מתחת לשמיכה. אבל בן הזוג עדיין לא הרגיש טוב (הדבקתי אותו, שנינו היינו חולים בסופ"ש), היה על סף הירדמות, וסירב בנימוס ובקול ענות חלושה. ואם הצעתי לו לישון מחובקים, כנראה שבאמת הייתי נואשת, לא כי אני לא אוהבת להתחבק איתו, אני כן, אבל לא נוח לי לישון בחיבוק, וגם קשה לי להירדם כך, וגם נהיה לי נורא חם, וכשאנחנו נרדמים מחובקים בד"כ באיזשהו שלב אני נאלצת לגרש אותו לצד שלו, מחזה מכמיר לב.
תמיד זה הוא שרוצה לישון מחובקים, אז דווקא כשאני זקוקה לזה קשות הוא לא בקטע? אוף.
ניסיתי פטנט אחר - לבשתי מכנס קצר מתחת למכנס הארוך. גורנישט. קפוא באותה מידה. ואפילו מתחיל לאבד תחושה מחמת הקור (משחק מילים, שטגדאאאם).
הלילה התקדם לו לאשמורת תיכונה, בן זוגי נחר לו לצדי, ואני התהפכתי מצד לצד, קפואת-תחת בדממת הליל (שהופרה רק על ידי הניסורים המקצועיים שלצדי).
אין ברירה, קמתי וניגשתי לגאולה האולטימטיבית מיסוריי - הדלקתי את מפזר החום, הסתובבתי על קצה המיטה בתנוחת פוזה מגרה ומאתגרת של דוגמנית למידות גדולות שמצטלמת ללוח שנה שה- theme שלו הוא "אנשים סובלים בקור", והתענגתי על חימום התחת עם מבט ממוסטל של הארה שמימית והכרת תודה לאלוהי מפזרי החום באשר הם. הגאולה הייתה מיידית.
אחרי כמה סשנים כאלו כנראה בסוף איכשהו חזרתי לשמיכות ונרדמתי. לא זוכרת, כנראה כבר לא הייתי בהכרה מלאה.
אני מקווה שהלילה התחת יפגין סולידריות ויישר קו עם שאר איברי הגוף.
רגע, אולי הגיע הזמן לנסות גטקעס לראשונה בחיי? מוסיפה לרשימת הקניות.
הבוקר החלטתי בכל זאת להישקל, למרות שידעתי מראש שהמספר שיצוץ נושא עמו את הוודאות העובדתית האיומה של תוצאות פריקת העול של העת האחרונה. לפי המשקל הביתי שלי, שאין סיבה שיטעה, אלא אם כן יש בו תקלה, שזה גם תסריט אפשרי שניתן להיאחז בו - עליתי בערך 6 קילו. או 5. תלוי מאיזה רף סופרים. כי גם הרף התחתון לא היה יציב במיוחד וזז כל הזמן. אני בערך 68 ק"ג.
הבוס הגדול שלי בעבודה שם לב שבזמן האחרון אני כבר לא שומרת. הוא בעצמו מאותגר בתחום ויש ביננו סולידריות של מאותגרים משקלית/אכילתית. עולים ויורדים. תקופה ארוכה שמרתי יפה, ורזיתי המון, ממש המון, והוא החמיא לי ועודד אותי. הוא עכשיו נכנס למשטר דיאטה אחרי תקופה בה עלה במשקל. השוֹס אצלנו במשרד בזמן האחרון זה אוסף הסוגים השונים של תה צמחים שהבאנו עבורו בעקבות הנחיית הדיאטנית החדשה שלו. הוא מאוד מתלהב מהפיצ'ר. כמעט לכל מי שבא לפגישה אצלו הוא מציע תה צמחים כאטרקציה מרכזית - "יש לנו כל מיני סוגים של תה צמחים". הוא מאוד חמוד.
בזמן האחרון הוא ראה אותי כמה פעמים אוכלת את הסנדביץ' הגדול מהקפיטריה, מלחמניית הג'בטה הגדולה (בסקאלת הסנדביצי'ם בקפיטריה, סנדביץ' זה הוא מיטת האפיריון המלכותית של הסנדביצ'ים, ואפילו נראה קצת כמו מיטה גדולה ורכה). "מה, זה מה שאת אוכלת?" שאל היום שוב בחיוך ובנימה שובבה. אמר לי שהוא מבין ללבי, כי שנינו מאותה מפלגה - מפלגת האקורדיונים, או שמא האקורדיוניסטים - עולים ויורדים, עולים ויורדים, מתרחבים ומצטמצמים, וחוזר חלילה, אבל חשוב לשמור..... הסכמתי איתו תוך כדי התענגות על הסנדביץ' העסיסי, שכל ביס בו גרם לי לאושר קטן. ביני לבין עצמי ציינתי לי, שהוא אפילו לא יודע שיש לי עוד סנדביץ' כזה בדיוק שמחכה לי בארון, יען כי לאחרונה אני קונה אותם בזוגות, כדי שהאושר לא ייגמר מוקדם מדי. הוא רואה רק את פני השטח ולא את ההשתוללות האמיתית שמתרחשת....
אבל זהו, מתחילה להרגיש שנמאס לי מכל ההתעסקות וההתבוססות הזאת באכילה ומאפים ושוקולדים ומיטות אפיריון מבצק. וגם מהדיכאון המשתק - כבר חודש וחצי שאני דועכת ומרגישה יותר ויותר כבויה. התחלתי לבצע היום בבית כמה מטלות שדחיתי כבר כמה זמן, יען כי החלטתי להיכנס ל- mode התעשתות מעשי אופרטיבי ממוקד. אני מקווה שאתמיד....
אבל מרוב התרגשות מההחלטה המעוררת תקווה ומהכוחות המחודשים, חגגתי עם שוקולדים והג'בטה המלכותית הנוספת שחיכתה לי מהצהריים, תוך כדי פינטוז על איך אוטוטו אחזור למוטב ואז לאט לאט אחזור למימדים הקודמים ואז כל הבגדים החדשים שקניתי ובקושי הספקתי ללבוש יעלו עלי שוב וארגיש אחרת, ואעשה דברים, ואתמלא תחושת עניין ומשמעות וציפיה טובה וחדווה, וארגיש חיה.
הנה, כבר...
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
