[האמת היא, שכבר מזמן כתבתי את הקטע הזה, אבל אז גנזתי אותו מפאת דיאגנוזה עצמית של פתטיות כרונית. אבל זובי, מה אכפת לי, על השטרונגול הענק-כעץ-סקויה שלי]
אז אמנם ירידה על עצמי הייתה כל השנים והינה עדיין מומחיות הארד-קור שלי, אבל בחיי שבשנים האחרונות זה השתפר לאין ערוֹך - המצב העכשווי הוא ממש פרגון לעצמי יחסית לפעם, כך שאתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה המצב היה חמוּר בעבר.
כמובן שהמראה החיצוני שלי תופס עמדה מרכזית בשדה הקרב של הירידה העצמית שלי (לא במובן של עינוג עצמי, אני לא עד כדי כך גמישה). אני מלאה רגשי נחיתות וחוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך בצורה מוגזמת. אז בתור קונטרה מאזנת לכך, למה שלא אדלה ממעמקי הגנזך כמה אנקדוטות פתטיות זניחות מהעבר שעשויות להעלות ממצאים חיוביים בתחום האטרקטיביות החיצונית שלי.
אני נוצרת בסל זכרונותיי שני אירועים מכוננים כהוכחה אובייקטיבית לכך שגברים, או יצורי אנוש בכלל, אכן יכולים להימשך אלי ולראות בי עלמה אטרקטיבית:
אי שם בעבר הרחוק, אולי בסוף גיל העשרה או בתחילת שנות העשרים שלי, החברה הכי טובה שלי סיפרה לי שהבחור איתו יצאה באותה תקופה אמר לה שאני סקסית. אני! סקסית! נורא עצוב ששנים רבות אח"כ הוא נהרג במלחמת לבנון השנייה. עד שמישהו אומר שאני סקסית [התרעת הומור שחור ניסיוני].
באותו עבר רחוק בסביבות אותו זמן, יצאתי לבלות עם: אחותי הגדולה, הבחור איתו יצאה באותה תקופה, חבר של הבחור, והחברה הכי טובה שלי. יצאנו למועדון (אחותי הקטנה תמיד צוחקת עלי כשאני אומרת "דיסקוטק", כנראה שהיום זה נחשב אנכרוניסטי, מה אכפת לי, דווקא אגיד דיסקוטק. דיסקוטק! דיסקוטקקקק!!! נו טוב, מועדון), והחבר של הבחור היה חתיך, ואחותי סיפרה לי שכשהם הלכו שניהם לבר לקחת שתייה, היא שאלה אותו מה הוא רוצה, והוא ענה לה "את אחותך". אותי! חתיך! רוצה! אבל חתיך קל דעת כזה וסתם דביל. פלרטטן, שטחי, בטח סתם חיפש לזיין. בכל אופן לא נעניתי לחיזוריו. [גם נראה לי שבאותו זמן הייתי בזוגיות עם מישהי. וגם באותו ערב הנעליים עשו לי שמוֹת בבוהן - גם חברה שלי דרכה עלי כל הזמן - והייתי עסוקה כל הערב בלסבול מכאבים (כמו פולניה טובה). אה, כן, נזכרתי, באמת הלכה לי הציפורן של הבוהן ולמחרת הייתי צריכה ללכת למרפאה של הבסיס ותלשו לי אותה 
, טראומתי משהו].
כמובן שפתטי לגמרי שאני כ"כ זוכרת את שני המקרים הקטנים הסתמיים השגרתיים האלו, מקרים שקורים לנשים אחרות כל הזמן והן שוכחות מזה, אבל הם היו נדירים בחיי. איתי לא מתחילים. בטח לא חתיכים. אני יכולה לספור על אצבעות כף יד אחת את מס' הפעמים שהתחילו איתי בחיי. זה כמו לחוות פירור רגעי מעולם אחר קסום ומרגש שאולי הייתי יכולה להיות חלק ממנו, אם הייתי אחרת.... אולי באמת היה לי פוטנציאל? אם לא הייתי עולה ויורדת במשקל כמו אקורדיון, אם המוח שלי לא היה מיוסר, סבוך ומוטרד....
או שלא. אולי אני באמת לא הטיפוס, וזה בסדר גמור.
אולי זה פתטי שהעניין אפילו העסיק והטריד אותי. שהתיימרתי לרצות להיות מישהי אטרקטיבית, שנמשכים אליה או מתעניינים בה. מגוחך. אני מגוחכת.
נזכרתי בעוד מקרה -
בכל הילדות והנעורים שלי נטפלו אלי, צחקו עלי, כי הייתי שמנה עם משקפיים ונראיתי, איך נגיד בעדינות ובלשון המעטה, לא משהו, וגם הייתי ביישנית ורגישה מאוד, וכזאת שמסתובבת בעולם בלי הגנה של עור מטאפורי, חשופה, משדרת לסביבה את החולשה, השבריריות והפחד שלה, שונה מאחרים, קורבן קלאסי. הבריונים מריחים את הדם הזה מרחוק. סבלתי נורא וכו'.
הקיצר, היו כמה טיפוסים בביה"ס שלקחו אותי כפרויקט אישי ונטפלו אלי שוב ושוב ושוב ושוב ושוב. אחד מהם היה בתקופת התיכון, הוא אמר לי שאני כ"כ מכוערת שזה ממש עושה לו רע, ולמה בכלל הוא צריך לראות אותי כשהוא בא לביה"ס. כאלו דברים. וצחק עלי. המראה שלי והקיום שלי ממש ממש הפריעו לו.
בצבא ירדתי המון במשקל, עשיתי ספורט, השתניתי. הלכתי לאיזשהו מכון כושר, וראיתי אותו שם. התמלאתי חלחלה. והוא ניגש אלי וחייך ודיבר איתי בצורה אדיבה והתעניין בי. אז דיברתי איתו פה ושם, וקלטתי שאין לו מושג מי אני, ואחרי שדיברנו כמה פעמים סיפרתי לו - שהיינו יחד בתיכון, שנראיתי ככה וככה, שהוא היה מתעלל בי רגשית, אמר לי ככה וככה. הוא היה בהלם ולא זכר את זה בכלל. הוא אמר שהוא נורא מצטער. מאוד התנצל והמשיך להתעניין והתנהג כמו אדם אחר לגמרי. אבל אני דחיתי את חיזוריו. sweet revenge!
[ואולי הבדיחה היא בכלל עלי - אולי הוא בכלל לא התחיל איתי וסתם היה נחמד! מתלהבת שכמותי]
נו טוב, אבל כל זה היה מזמן, בימי הפלמ"ח ההם של הקוקו והסרפן של סוף שנות ה- 90 של המאה הקודמת (נרדמתי ברוב שיעורי ההיסטוריה בביה"ס, ומהשיעורים בהם לא נרדמתי - הברזתי, אז אולי אני לא מדייקת בשיוך ההיסטורי). כן, נראה לי שזה הסרפן שעשה להם את זה.
(אני מניחה שאני מאוד מגזימה, הרי היו כמובן בעבר עוד מקרים של אנשים שהתעניינו בי כך, אמנם לא הרבה, אבל היו. וגם אני הייתי מאוד מופנמת וביישנית וחסרת ביטחון ומסורבלת בסיטואציות חברתיות, ואולי גם זה השפיע)
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
