חוב מהפוסט הקודם - אני מודעת לכך שאני מגזימה בביקורת העצמית הקשה לגבי המראה החיצוני שלי. כולם אומרים ככה. גם לא מבינים למה אני כל כך יורדת על עצמי ללא סיבה. אפילו תישאלתי את בן זוגי והוא הצהיר (במחאה אל מול הצהרותיי על המראה הלא אטרקטיבי שלי) שמה פתאום, שאני חמודה (שימו לב שהוא לא אמר יפה, חיחיחי). טוב, אני מניחה שאם לא הייתי אטרקטיבית באיזשהו אופן, הוא לא היה רוצה לזמבר לי את הצורה.
אז חמודה it is.
ועם גוף סבבה פּלוס בשבועיים וחצי בשנה בממוצע בהם אני מצליחה לרזות.
אבל לא יפה 
וגם לא נורמטיבית.
בשבועיים האחרונים צנח מצב רוחי לכדי טמפרטורות מדאיגות שמתחת לאפס, אה-לה-סיביר, אה-לה-אנטארטיקה, אה-לה-החלל-החיצון. ומדוע, אתם שואלים? אוֹ. מעשה שהיה כך היה.
היה לי יום הולדת לא מזמן, לפני כשלושה שבועות. טרה לה לה, טרי לי לי, מזל טוב לי, גדלתי בשנה, הופה היי, והנה אני בת 38, הפנסיה מתקרבת, ולא אוכל להתנהג כמו ילדה קטנה עם שתי צמות עוד הרבה זמן, כי בגיל 70, איך נאמר, זה קצת פתטי, בואך מחלקת תשושים-מבולבלים-דמנציה, וגם המוות קרוב יותר - כן כן, חשיבה חיובית וחדוות חיים הם השמות האמצעיים הרשמיים שלי, אפילו אראה לכם כהוכחה בתעודת הזהות שלי אם תבואו לבקר אותי בבית האבות "מקומטים-עילית", אך דיה לצרה בשעתה.
אז היה לי יומולדת.
ביומולדת לקחתי לי יום חופש מהעבודה ונסעתי לבלות עם אחותי הקטנה, זמן איכות של אחיות. אמנם היא חטפה איזה וירוס חורפי והייתה במצב מעוך, אבל לא ביטלנו את המפגש שקבענו מראש, ואירחתי לה לחברה בבית, רק לא התחבקנו (מה שיצר אצלי חסך שאשלים בקרוב, אני זקוקה להסנפת חיבוקים ממנה, כזאת מתוקה שבא לצ'קמק לה את הצורה - אמנם היא בת 25, אך לנצח התינוקת שלי). ואולי הרגשתי גם קצת הקלה לא להיות בעבודה ביום ההולדת שלי כי כולם עושים מזה עניין וזה מביך אותי. מצד שני גם הרגשתי שכן לבוא לעבודה ביום ההולדת שלי יכול להיות נחמד, כי כולם עושים מזה עניין וזה עושה לי קיצי-קיצי נעים בלב ותחושה חגיגית ומיוחדת, וכולם מביעים את האהבה וההערכה שלהם כלפי. אך כאמור מימשתי את הבטחתי לאחותי הקטנה ובאתי לבלות איתה.
יש לנו בעבודה "ועדת תרבות" (לא משהו מאוד רשמי, ולכן המרכאות), שאחראית על ארגון הפעילות התרבותית/חברתית, בעיקר בימי הולדת ולפעמים הרמת כוסית לחגים. אנחנו נותנים פעם בשנה כל אחד 50 ש"ח למטרה זו, וביום ההולדת של כל אחד, חברות הועדה (שתיים-שלוש בנות חמודות) דואגות להביא עוגה או שתיים, לתלות בלונים ולהכין שלט חמוד.
פעם היינו נסחפים עם ימי הולדת, עושים לכל אחד הרמת כוסית מרוכזת, יושבים כולנו יחד, וזה נהיה "חיים שכאלה" - כמעט כל אחד (בעיקר הבוסים/בוסיות) מדברים מילים טובות על חתן/כלת השמחה וחוגגים בחברותא. זה אמנם נחמד ומלא כוונות טובות, אבל זה נהיה קצת טרחה וגם לא כולם אוהבים את זה - יש אנשים שזה מביך אותם. למשל אני. אני לא עושה עניין מימי ההולדת שלי, כבר הרבה זמן לא חוגגת אותם באופן מיוחד (עם השנים העסק די חוזר על עצמו, התרגלתי להיות קיימת... ולחילופין - אני חושבת שאפשר לחגוג את הקיום ולהביע אהבתנו והערכתנו כלפי הזולת גם בכל יום אחר בשנה, למה רק יום אחד בשנה?....), ובכלל די מתחמקת מסיטואציות חברתיות (אם כי השתפרתי במובן הזה - היום מרגישה הרבה יותר בנוח בסיטואציה חברתית, ופחות חווה את זה כמשהו מאיים, ומרגישה יותר חלק מהחבורה, פחות חרדה חברתית ופחות מרגישה שכולם מסתכלים עלי כי אני מוזרה).
בקיצור, באיזשהו שלב בוטלו המסיבות הקטנות האלו (לא בגללי, אני לא אמרתי מילה, אני לא מחליטה, נראה לי שהבוסית שלי החליטה. והאמת היא שבאופן פרדוכסלי, דווקא התחלתי קצת ליהנות מהחגיגות האלו), ועברנו למתכונת הנ"ל.
כמה ימים לפני יום ההולדת שלי, ועדת התרבות שלחה אימייל שמודיע על שינוי המתכונת - נמשיך לתת 50 ש"ח פעם בשנה, אך הכסף ישמש לקניית מתנה לבעל/ת השמחה, ואילו בעלת השמחה עצמה היא זו שתביא ביום הולדתה עוגה לשמחת כולם.
לא אהבתי את הפרוצדורה הזאת. אני גם כך כאמור מתחמקת מלהיות במרכז חגיגות וברכות ולא חוגגת באופן מיוחד, ובכלל, לדעתי ביום ההולדת של מישהו לא צריכים להכריח אותו להביא משהו או לעשות משהו, העניין נתון לשיקול דעתו, מי שרוצה - יביא עוגה, ומי שלא רוצה - שלא יביא. מצדי שגם לא יקנו לי מתנה.... (פולניה מעצבנת - לא נעים לי שיטרחו בשבילי). ובאופן עקרוני - מעצבן אותי שמכריחים מישהו לעשות משהו כזה, זה מעורר בי התנגדות אוטומטית. ברור שיש דברים שחייבים לעשות ואין ברירה וצריך להתגמש, גם בעבודה וגם בחיים בכלל, אבל להביא עוגה ביום ההולדת - אני חושבת שצריך להשאיר את העניין הקטן והלא מהותי הזה לשיקול בעל השמחה.... ובכלל, אני לא טיפוס של טקסים (עיין ערך חתונה, עיין ערך "מקווה? איכס!", עיין ערך "אפילו הסמלת הקשוחה שלי ויתרה לי ביוזמתה על נוכחותי בטקס ההשבעה בסיום הטירונות מרוב שהייתי מסכנה (ומקיאה) - אבל בסוף הגעתי חצי בזחילה וישבתי על הרצפה").
!oh, the humanity
החברה לעבודה שיושבת לצדי, זו שאני מכנה אותה כאן בבלוג "המקסימה" (יען כי היא באמת מקסימה ונהדרת), שהיא גם חברה בוועדת התרבות, כבר כמה ימים לפני יום ההולדת שבה והזכירה לי להביא עוגה ביום ההולדת שלי, ולאור ההתנגדות שהבעתי, ומכיוון שהיא מכירה את ה"אנטי" שלי ואת הקשיים שלי, אף הציעה שהיא תקנה במקומי כי יש קונדיטוריה עם עוגת גבינה מעולה וזולה. אמרתי שאין צורך, שנראה, אולי אביא....
למחרת יום ההולדת שלי, בו כאמור הייתי ביום חופש, שבתי לעבודה, נטולת עוגה. האמת היא שבדרך לעבודה נורא התלבטתי ושקלתי לעבור בקונדיטוריה לקנות עוגה, אבל החלטתי שלא, לא אעשה זאת מתוך לחץ חברתי, או מתוך תחושת "לא נעים" או חשש שישפטו אותי. אהיה נאמנה לעצמי. כשנכנסתי למשרד המקסימה הביטה בי בציפיה, וכשהבינה שלא הבאתי עוגה, היא ממש, אבל ממש, התאכזבה. היא מאוד ציפתה לעוגה, וגם במקרה מאוד התחשק לה מתוק. היא אמרה שהיא לא האמינה שלא אביא, לא חשבה שאעשה כזה דבר. התפלאתי שזה כזה סיפור. כחברה בוועדת התרבות היא תלתה שלט יום הולדת גם על הארון שמאחורי הכיסא שלי (כולל בלונים), וגם במטבח כתפאורה לעוגה החגיגית. אז היא ביקשה באכזבה שמכיוון שלא הבאתי, שאוריד את הברכה מהקיר במטבח (שאנשים לא יצפו לעוגה). ועשיתי כך.
אני מאוד מעריכה את הדברים שהיא והאחרות עשו עבורי (עושים את זה לכולם ביום ההולדת, וגם אני עזרתי עם זה פעם...), ואני תמיד מביעה את הערכתי ואהבתי כלפיה, וליום ההולדת שלה אני תמיד מביאה לה מתנה חמודה וברכה עם המון מילים מכל הלב
(אמנם באיחור. אני הרבה פעמים מביאה מתנה באיחור כי אני מחכה למצוא את "המתנה המושלמת" ולוקח לי הרבה זמן להחליט). אז בגלל שלא הבאתי עוגה זה הופך אותי ל.... למה בעצם? זה כזה חטא גדול?
עברו כמה ימים. מישהי ממקום העבודה עשתה הרמת כוסית לרגל עזיבתה, ועובדים רבים, אם לא כמעט כולם, הלכו להרמת הכוסית, ואילו אני נשארתי לבד במשרד. קודם כל, אצלנו בד"כ צריך שמישהי אחת תישאר לענות לטלפונים. אבל הבוסית שלי בטח הייתה מוצאת פתרון אם הייתי רוצה ללכת, והיא הייתה רוצה שאלך להרמת הכוסית. אבל לא היה לי עניין בזה, ושמחתי על ההזדמנות להיות קצת לבד במשרד, שהוא בד"כ מלא המולה, לעבוד בשקט. הלכתי להרמות כוסית אחרות של אנשים שהיה לי חשוב להשתתף באירועים שלהם, אבל במקרה הזה לא התחשק לי, ולמען האמת גם לאחרים לא ממש התחשק אך הלכו מתוך נימוס. המנקה שלנו נכנסה ושוחחנו. היא מקסימה. היא ממוצא רוסי, בת למעלה מחמישים, ויש לה תואר שני בכלכלה. אישה איטליגנטית ומרשימה. אך כשעלתה ארצה לא מצאה עבודה אחרת מלבד בניקיון. ממש כואב הלב. אך היא תמיד מחייכת, עובדת ברצינות, לא מתלוננת בכלל, אלא להפך. אחראית, מבינה עניין. אנחנו כולנו חברות והיא חלק מה"משפחה" שלנו. אז שוחחנו והיא שאלה איפה כולם. אמרתי לה שהלכו להרמת כוסית, ושאני נשארתי במשרד כי לא התחשק לי ושבכלל לרוב לא אכפת לי מהדברים הללו, הטקסים החברתיים.... ואז היא אמרה לי משהו כמו - "אור" (טוב, ברור שלא אור כי זה לא שמי האמיתי), היא אמרה לי משהו כמו - "זרובבלה, את... את לא כמו כולם, את שונה..." שאלתי אותה מה זה אומר, למה היא מתכוונת - האם זה רע או טוב - והיא אפילו לא ענתה על זה, לא התייחסה למושגים "טוב" או "רע" (כלומר אף לא הכחישה את המובן הרע! 
) אלא התלבטה וחיפשה אחר המילים הנכונות (יש לה עברית טובה אך בסיסית), אבל זה הסתכם בזה שאני לא כמו כולם ושאני שונה מאחרים. אני כבר לא זוכרת מה עוד נאמר, אולי אמרה "מיוחדת", אבל יצאתי מהשיחה הזאת במצב מתהווה של דיכאון קליני. הרגשתי נימה של ביקורתיות, כאילו אני ממש חייזרית משונה.
עברו עוד כמה ימים. השיחה ההיא המשיכה להטריד אותי. אני יודעת שאני די שונה מרוב האנשים, בטח שונה מהמיינסטרים, אבל בשנים האחרונות קיבלתי מסביבתי כל כך הרבה אהבה וחיזוקים ומחמאות - מאנשים רבים בעבודה, מחברות, מאנשים שהכרתי באינטרנט, מהמשפחה, מבן הזוג שלי - עד כי השתכנעתי שאני מיוחדת במובן הטוב, ושאנשים אוהבים אותי ונהנים מחברתי, ואפילו שאני מאוד lovable. ושכל השנים סתם התבוססתי יחד עם מוריסי בביצת המסכנוּת והשנאה העצמית:
אז סיפרתי למקסימה על אותה שיחה עם המנקה, ושאלתי אותה, אם היא יכולה להאיר את עיני לגבי הכוונה באמירה של המנקה. כמובן שכהרגלי הרמתי בשאלה הזאת להנחתה.... ואכן קיבלתי הנחתה... היא ענתה לי שהכוונה היא שאני לא נורמטיבית. והיא נתנה לי את הדוגמא של העוגה, שלא הבאתי לכבוד יום הולדתי. זו הפעם הראשונה בהיכרותי עמה, שהיא דיברה איתי בנימה קצת קשוחה. אנחנו מכירות למעלה משנה, מאז שהיא התחילה לעבוד אצלנו, ומההתחלה הביעה כלפי המון אהבה ורצון להתקרב ולשוחח, התעניינה בי, וכשירדתי על עצמי ועל השוֹנוּת שלי, הדגישה באכפתיות רבה את כל המעלות שלי ואת העובדה שגם אחרים מרגישים כמוני הרבה פעמים אך פשוט לא מבטאים את זה כמוני. היא יזמה את הבילוי המשותף שלנו עם החברה השלישית שסיפרתי עליה כאן לא מזמן (שנהיינו "שלישיית חברות" שכזו - אבל זה התמסמס, החברה השלישית - הג'ינג'ית - נעלמה קצת לעיסוקיה, מה שהופך את ההתלהבות וההתרגשות שחוויתי אז לקצת פתטיות, בסה"כ נפגשנו שלושתנו פעם אחת. אבל הנה בדיוק תוך כדי כתיבת הפוסט - לקח לי כמה ימים טובים לכתוב אותו - הג'ינג'ית יצרה קשר וקבענו להיפגש), היא הזמינה אותי פעם לסרט, והלכנו ביחד לאיזשהו קורס, והיא כל הזמן מדגישה איזה בן אדם מיוחד במובן החיובי אני והרגשתי שאנחנו ממש חברות טובות.
ועכשיו, זה. הטפת מוסר מצדה, ביקורת.
אז כאמור ציינה שאני לא נורמטיבית. ואמרה שאני חלק מקבוצה, ושאם אני רוצה להיות חלק מקבוצה, יש דברים שצריכים לעשות. אמרה שזה לא רק העוגה, העוגה היא משהו סמלי. ושלקנות עוגה זו לא הקרבה גדולה מצדי.
המזכירה השנייה הצטרפה ואמרה שגם בעיניה קשה לה להבין את הגישה שלי, קשה לה להבין למה לא הבאתי עוגה, להן הבאת העוגה נראית משהו מובן מאליו. הרגשתי שיש עלי "עליהום", ששתיהן "פתחו חזית" נגדי. המקסימה הביאה בתור דוגמא את חגיגות יום ההולדת בגן הילדים, שמבקשים מהילדים להביא ליום ההולדת שלהם כיבוד לגן. עניתי לה שאנחנו כבר לא בגן ילדים.... (ברוך השם, עד שיצאתי ממסגרות הגן, ביה"ס, הצבא.... ).
היא אמרה שזה לא בגלל שהתחשק לה לאכול עוגה, אמרה שזה בשבילי, בשביל שארגיש חלק מהקבוצה, שרוצים לחגוג איתי, לשמוח איתי.
הדברים שאמרה נכנסו לי כמו חץ ללב. אז מה, אז כל המחמאות שקיבלתי עד כה היו אשליה? לא שהמחמאות לא היו כנות ואמיתיות ונכונות, ברור לי שכן, אבל במקביל גם רואים בי מישהי כל כך חייזרית ומוזרה בהתנהלות שלי? עד כדי כך? ולמרות שגרמו לי להרגיש חלק מהקבוצה, אני בעצם לא חלק מהקבוצה? אני בעצם עדיין אותה מוזרה לא שייכת? והן כולן חברות זו עם זו, ואני משתרכת מאחור - וזה רק בגללי? מין גורל כזה של נבדלות ושל בדידות שאני לא מצליחה להתנער ממנו? וזו רק אשמתי, אני יכולה להתנהג אחרת אבל לרוב לא מבינה בעצם איך עלי להתנהג ומה אני עושה לא בסדר...
הרגשתי רע על שאיכזבתי את המקסימה, ושאולי איבדתי אותה כחברת אמת. ראיתי בה עד כה כאוצר נדיר בחיי, אני לא יוצרת בקלות קשרים חברתיים, ואיתה זה זרם, עם המון עניין ויוזמה מצדה. אני הרבה פעמים לא יוזמת מתוך חשש מדחייה, אבל איתה הייתה לי חוויה מתקנת. וגם ראיתי בה מישהי שונה מהאחרים, מיוחדת, רגישה ונבונה מאוד שלא מתעסקת בקטנות אלא מעריכה את הדברים החשובים - כך שבמובן מסוים גם אני קצת התאכזבתי ממנה. אבל אולי היא צודקת, אולי היא מביעה את מה שרוב האנשים חושבים, ורק היה נדמה לי שהיא חושבת אחרת. ואולי היא רק מנסה לעזור לי עם פידבק שיכול לשקף לי את הדברים שמציבים מכשול או חומה ביני לבין אנשים. בכל אופן, זה כאב לי והעציב אותי.
השיחה הזו , בה תוייגתי רשמית כ"לא נורמטיבית", גרמה לי לרגרסיה-רבתי. זה זרק אותי בחזרה אחורה, כאילו חזרתי לאותו מקום טראומתי של פעם - דחויה, לא שייכת, אאוטסיידרית, מסתכלת על החבורה העליזה מהצד ולא מבינה מה לא בסדר איתי. הייתי כולי נרעשת. זה כמובן גם הכניס אותי למצב המתגונן-מתקיף שלי:
הצהרתי בפניהן שכל העניינים החברתיים ה"יאכנֶעים" וה"קאצ'קס" האלו הם שטויות לא חשובות ולא מהותיות, ושזה הכל על השטרונגול הענק שלי, וכשהבוסית שלי באה מהצד - כי בדיוק הבוס הגדול הוציא הדפסה שמבחינתו היא דחופה-בהולה - ושאלה בחיוך אם אני צריכה עזרה בהקלדה, למשל שכל מזכירה תקליד עמוד - עניתי לה במבט מזלזל - "זה? זה שטויות, אני משתמשת באחוז אחד מהיכולת האינטלקטואלית שלי בשביל העבודה כאן, אני מתקתקת את ההקלדה הזאת. בכלל הנמכתי את עצמי בשביל לעבוד כמזכירה...", היא חייכה, כי היא מכירה אותי היטב ויודעת טוב מאוד מהיכן זה מגיע, והניחה לי.
המקסימה בינתיים הלכה הביתה ואני עסקתי בהקלדה, והתחלתי לבכות, התייפחות מתהום הסרעפת שניסיתי להחניק. המזכירה השנייה קלטה את הבכי, ופנתה אלי בתמיהה - "זרובבלה, מה פתאום את בוכה? בגלל מה שאמרנו על העוגה? אבל זה שטויות! רק אמרנו לך מה הגישה שלנו, ושהיא שונה מהגישה שלך, אבל זה לא אומר שזה רע או טוב, זה פשוט שונה". אמרתי משהו בצחוק על כך שאם הבוס עכשיו ייצא מהמשרד ויראה אותי בוכה, אגיד לו שזה מרוב התרגשות מהדברים שכתב, והיא צחקה. אמרתי שלפחות אני מצחיקה, לפחות יש בי משהו טוב אחד שאפשר לאהוב.... והיא הביעה מחאה, שזה פשוט לא נכון, שאוהבים אותי, שלקחתי את השיחה לפרשנות קיצונית....
אגב, המזכירה השנייה הזו ציינה עוד לפני כן, בזמן הדיון עם המקסימה, שהיא מסכימה איתי שאחרים הרבה פעמים חושבים כמוני, רק לא מביעים את זה כלפי חוץ, ומתנהגים לפי הנורמה. הנה למשל, הבוסית שלי, כשהיא חזרה מהרמת הכוסית, ושאלתי אותה איך היה, היא הגיבה בתנועה של פרצוף נגעל והכנסת אצבע לכיוון הפה - כלומר, "בא להקיא".... כי ספציפית לגבי הבחורה ההיא, יש הרבה התחנחנות לא מוצדקת סביבה ומאחורי הקלעים יש לכלוך שמטאטאים מתחת לשטיח.... והיא עשתה עניין שלם ומוגזם מהרמת הכוסית שלה....
אני לא יודעת מה קרה - משהו בתוכי נשבר ונכבה בעקבות הסיפור הזה. אני חושבת שכ"כ אהבתי את המקסימה, ממש אהבה והערכה מכל הלב, והלב שלי קצת נשבר מהביקורת שהיא העבירה עלי.
רציונלית אני מבינה שאני כנראה מגזימה - שאני משליכה עליה פרשנויות מלודרמטיות שלי. אבל הביטחון שלי נורא התערער, ממש נסדקתי. הרגשתי שמשהו בקשר נהרס, או שמלכתחילה נסחפתי כהרגלי בפנטזיה לא אמיתית - כלומר שייחסתי לקשר ולה אידיאלים מעולמי הפנימי.
מאז אני שקטה יותר בעבודה ופחות מדברת עם שתיהן. ובכלל, נראה לי שהן נהיו לאחרונה חברות יותר טובות. לפני כן אני והמקסימה היינו למיטב ידיעתי חברות טובות יותר, אבל משהו השתנה. ואולי אני משליכה על הכל את רגשות חוסר הביטחון, הכעס והקנאה שלי. עכשיו הן כל הזמן מקשקשות ביניהן, ואני שקטה בצד. מבחירה כמובן. המקסימה שלחה לי בווטסאפ שאלה, האם אני בסדר, כי אני נראית כבויה. ועניתי שאני פשוט שקטה ועסוקה בענייניי.
אני לא רוצה לרצות להיות חברה שלה - כי זה כואב לרצות. כי זה נואש. הייתי מי שאני והיא אהבה אותי והתקרבה אלי, ועכשיו מסתבר שמי שאני זה לא מספיק, שאני צריכה להשתנות. אני לא רוצה טובות, לא רוצה שיהיו חברים שלי למרות שאני לא נורמטיבית, לא מתוך רחמים, לא מתוך חמלה, לא מתוך רצון טוב או נדיבות. אז עכשיו אני מסתייגת מאוד. מרגישה שהאמת התגלתה. פעם אהבתי ללכת לעבודה, ובימים אלו אני מכריחה את עצמי להגיע לשם, בקושי מסוגלת להסתכל על המקסימה (כי אני אוהבת אותה יותר מדי וזקוקה לה יותר מדי), ומרגישה שאני לא סובלת את המזכירה השנייה ושהיא מעצבנת אותי. ורוב הזמן בא לי לבכות ולאכול, ולהיות עם עצמי בשקט, בלי אנשים בסביבתי. וגיליתי שממש עליתי במשקל הרבה. השמנתי. אז עכשיו גם מבחינה פיזית אני פחות אטרקטיבית לסביבתי.
לא יכול להיות שהמצב הוא באמת כזה, שהן חברות ביניהן ולא איתי, שהן מעדיפות לבלות בלעדי, לא נראה לי הגיוני, היה נראה לי שאנו חבורה עליזה ומלוכדת, לא מבינה מה קרה, אולי זו רק ההרגשה הסובייקטיבית שלי וזו אני שמתרחקת ומסתייגת מהן. אני בטח משליכה עליהן את הפרשנות המעוותת שלי. אבל הכל מרגיש לי מוזר, חומק מבין האצבעות, רחוק ממני, כאילו אין לי שליטה.
לא מזמן הסבתא של המקסימה נפטרה, והיא לקחה את זה מאוד קשה. בעקבות זאת היא אמרה לי יום אחד בעצב שאי אפשר לקחת דברים בחיים כמובן מאליו, שאי אפשר לדעת מה יקרה, ששום דבר לא נמשך לנצח. באותו יום שוחחנו על משהו אחר ושאלתי אותה חצי בצחוק - "אנחנו נהיה חברות לנצח, נכון?" והיא ענתה - "זרובבלה, כמו שאמרתי לך קודם, שום דבר הוא לא לנצח, אי אפשר להתחייב כי אי אפשר לדעת מה יקרה...".
טראאאח. התשובה הזו גרמה לסרעפת שלי להשתנק. ברור שאסור לי לקחת את זה אישית, שהיא אמרה את זה באופן כללי ובהשפעת הדכדוך הכללי המובן שלה בעקבות מות סבתה האהובה.
אה, והמקסימה נוסעת לחופשה מחר ומחרתיים, אז היום בסוף היום היא נפרדה מהמזכירה השנייה במילים חמות וחיבוק, ואותי לא חיבקה ולא אמרה מילים חמות. אוף.
אחחחחח, אני כזה יצור אובססיבי.
כבר אמרו לי בעבר שאני "לא כמו כולם". מישהו אמר לי את זה פעם, מישהו שהכרתי דרך הבלוג הזה וכמובן נעלם באיזשהו שלב (אלא מה). בפגישתנו האחרונה אמר לי בנימה רצינית שהוא לא מכיר אף אחד כמוני, שמדבר בצורה כזאת (מניחה שהוא התכוון לכּּנוּת ולאמירוֹת הלא-קונבנציונאליות שלי), ושמספר ככה על דברים אישיים (אפשר לחשוב. וזה לא שאני מספרת לכולם, או לכל מי שנקרה בדרכי. רק לאנשים מסוימים). ולמרות שעד אז הרעיף עלי רק מחמאות עד בלי די, התרשמתי שהוא מדבר הפעם בנימה ביקורתית, שמציין את העובדה הזאת לשלילה. שיש בזה אולי משהו שיכול לפגוע בי או להרחיק ממני אנשים, לא יודעת, אין לי מושג למה התכוון. ואני לא יכולה לשאול אותו כי הבנאדם נעלם ולא רוצה שאכתוב לו יותר (אלוהים, מה נסגר עם אנשים).
אחותי הקטנה המקסימה אמרה לי שאם היו אומרים לה שהיא לא נורמטיבית, היא הייתה שמחה, כי זו מחמאה. חמודה כזאת.
האם אפשר להיות לא נורמטיבית, ושיהיו בי דברים שלפעמים יאכזבו או יפריעו לאנשים אחרים - אבל שעדיין יאהבו אותי וירצו להיות חברים שלי ולבלות איתי?.... 
אגב, אם שרדתם עד כאן וקראתם את הפוסט מתחילתו ועד סופו - שאפּוֹ!
תוספת מאוחרת מהיום (22.1) -
מכיוון שהפוסט היה כ"כ ארוך, מחקתי כמה קטעים שבהתחלה התכוונתי להוסיף, כדי קצת לקצץ את הקטע לגודל לא מונומנטאלי ומעיק מדי. אבל אח"כ הבנתי שדווקא מה שמחקתי רלוונטי וחשוב להבנת הסיטואציה, מה גם שתגובותיכם הרגיעו אותי בנוגע לכמות הכתיבה והפירוט שלי, וגם מתגובותיכם הבנתי שיש מקום לעוד הבהרות.
אז,
באותו ערב של "אינסידנט" העוגה-נורמטיבית (
) שהיה עם המקסימה (והיא כן מקסימה), שלחתי לה הודעה מתנצלת, התנצלתי על ה"התפרצות/התמוטטות עצבים" שחטפתי, על התגובה המוגזמת שלי ועל הדברים הקיצוניים שאמרתי (זכור לי במעומעם שציינתי בין השאר ש"כאן זה לא מחנה נאצי", חחח), והיא ענתה לי פשוט כך: "שוב את מתנצלת???", לאמור, כפי שהיא כל הזמן אומרת לי, שאני צריכה להפסיק להתנצל כל הזמן, כי אין לי על מה.
בימים הבאים שוחחתי איתה כמה פעמים על מה שהיה וניסיתי להבין יותר (כנראה שגם זו נטייה שלי שפעלה במקרה הזה - הצורך להבין עוד ועוד יותר לעומק את הכוונות שמסתתרות מאחורי אמירות של אנשים, כמו "לגלות" את האמת על עצמי דרך תשובות האחרים - כאשר הרבה פעמים אין איזה "סוד נורא" או "אמת מפתיעה ומשנת מציאות" שמסתתרת מאחורי הדברים שנאמרים - לפעמים האמירות הן רק נקודתיות ופרוזאיות בלי כוונה נסתרת דרמטית).
בהזדמנות אחת שאלתי אותה בקול של ילדה מודאגת - אז מה, אז לא רוצים להיות חברים שלי בגלל שאני כזאת וכזאת?.... והיא ענתה משהו כמו שמה פתאום, ברור שכן רוצים, עובדה שהיא חברה שלי (ובתוכי כמובן ישר פירשתי - שהיא חברה שלי "למרות" - כאילו, תודה רבה באמת שאת חברה שלי, תנחומיי שאת נאלצת להיות חברה שלי למרות שכ"כ קשה איתי ושאני דורשת סבלנות והבנה למוזרויותיי... - אך זו פשוט פריזמת הפרשנות השלילית שלי שגורמת לדברים להיראות "נגדי"),
ובוקר אחד בעבודה כשהיינו רק שתינו, שיתפתי אותה בתגובה שהשיחה ההיא עוררה בי, סיפרתי לה שזה נתפס בעיני כדחייה, כביקורת, ושחשבתי שהיא אוהבת אותי וכו', וגם עלו דמעות בעיני ואמרתי לה שזה יושב אצלי על אישיוז רגישים, על טראומות העבר.... ואמנם משום מה אני כרגע לא זוכרת בדיוק מה היא אמרה בתגובה (אולי כי כל הזמן התנצלתי בפניה שאני יודעת שזה הכל פרשנות קיצונית שלי ולא המציאות, וגם לא רציתי "להכריח" אותה לנחם אותי או להביע בפני מילים טובות, אז הדברים שהיא אמרה בקושי עברו את חומת המגננה שלי), אבל היא הכחישה את הפרשנות הזאת שלי וציינה שזו ממש לא הייתה הכוונה, אלא רק ענתה לשאלתי לגבי הכוונה של האמירה של המנקה ורצתה להמחיש לי, לתת לי נקודת מבט שתעזור לי להבין, ואמרה לי שאני ממש לא צריכה לקחת את זה בצורה כזאת. ונראה לי שהיא אמרה לי שברור שהיא אוהבת אותי וכו'. אבל אצלי נשאר ספק, כי אני צריכה שדברים ייאמרו בצורה ברורה ומפורשת - אבל אני מתארת לעצמי שמה שקורה איתי בד"כ זה שאנשים בכלל לא מתארים לעצמם שאני מפרשת דברים בצורה כ"כ רחוקה ונסחפת ממה שהם התכוונו, אז הם אפילו לא יודעים שיש צורך להכחיש את זה (וזה קורה לי הרבה). ובגלל זה מה שקורה זה שאני נשארת "לא מסופקת" כי אנשים "לא עוזרים" לי להיפטר מהמחשבות המטרידות והמכאיבות שלי.... אבל הם לא יכולים להכחיש משהו שהם בכלל לא אמרו... משהו שאני הנחתי שהם אמרו ושמתרוצץ לי בראש ועושה שם שמות... מבחינת החברה הזו הכל כרגיל.... לא קרה שום דבר דרמטי... כשבכיתי נראה לי שהיא קמה לכיווני כאילו כדי להתקרב אלי, אולי נגעה לי בכתף, לא זוכרת...
גם נראה לי שהסיבה שהיא נמנעה מלחבק אותי לפני שיצאה לחופשה היא שהיא יודעת שיש לי נטייה להירתע מקרבה גופנית (האמת היא שזה בעיקר מנשיקות על הלחי... דווקא חיבוקים אני אוהבת, כשאני מרגישה טוב עם הגוף שלי...), וגם כי אולי הרגישה שאני עדיין מרוחקת בגלל האינסידנט....
בקיצור, זה הכל בראש שלי.... לא שלא היה כאן איזשהו קונפליקט - היה - אבל קודם כל זה היה משהו מאוד קטן ולא דרמטי ולא בעל השלכות דרמטיות, שהתנפח בראשי למימדים לא פרופורציונאליים, ושנית, קונפליקט ברמה זו או אחרת הוא חלק אינטגראלי וטבעי בקשרים חברתיים.... זה לא אומר שהקשר נהרס...
היא גם שאלה אותי לפני כמה ימים לאיזה קורס נלך יחד, ושלחה לי כמה אופציות, שנבחר משהו מעניין....
אז זהו, אז היא נהנית איתי ואוהב אותי ועושה לה טוב ונחמד ונעים לבלות בחברתי....
כמובן שיש לי דברים לעבוד עליהם - הנטייה שלי לאמירות שליליות על המציאות (אבל השתפרתי בזה, וגם זה הרבה פעמים בקורטוב הומור), וגם הנטייה שלי להיכנס לדברי אחרים ולתקן דקדוק של אחרים - בעבודה זה גם קורה לי עם הבוס הגדול, שהמוח שלי עובד מהר ואני כבר יודעת מה הוא רוצה, ואני לא נותנת לו לסיים את כל מה שהוא רוצה להגיד, ואמרו לי על כך. לא בנזיפה, רק בהערה שכדאי לי לתת לצד השני סיים את דבריו ולהתאפק עם מה שיש לי להגיד. אתמול גם נכנסתי לדברי המזכירה השנייה כשהיא דיברה עם הבוס ואמרה משהו לא נכון מבחינה סמנטית ותיקנתי אותה וזה הפריע לה לקו המחשבה. אני אתנצל על זה. זה לא בכוונה, זה פרפקציוניזם שלי והמוח שלי עובד חזק וקולט הרבה דברים בו-זמנית ואני ממהרת להגיב - אבל אני צריכה ללמוד להתאפק ולהתחשב בצד השני, זה חלק מתקשורת בריאה.
עוד משהו - שלשום סיפרתי לבוסית שלי על איך שהקטע הזה עם המקסימה השפיע עלי, והיא לא הבינה בכלל למה לקחתי את מה שהיא אמרה קשה - היא אמרה לי שהיא דווקא אוהבת את זה שאני לא כמו כולם, היא אמרה שיש מספיק אנשים במקום העבודה הזה שהם לא אמיתיים ומציגים מצג שווא של עצמם, ואילו אני אמיתית, אפשר לסמוך על מה שאני אומרת, ואני לא משתנה בשביל אחרים או בשביל להיות כמו כולם ועומדת על שלי - והיא אוהבת את זה ומעריכה את זה. היא אמרה לי שאני נחשבת אחת העובדות הטובות והמוערכות במקום העבודה הזה, ושאני מצוינת. ושגם היא "לא כמו כולם" - ושאנשים יגידו מה שהם רוצים, לא אכפת לה. ושמזל שלא כולם אותו דבר, זה דבר טוב. בטח היה מאוד משעמם אם כולם היו אותו דבר.... (זה כמו שהיא אומרת לפעמים - "תארי לעצמך שהיינו מושלמות..." - כלומר, שזה לחלוטין לא ריאלי וגם משעמם.... שזה בסדר לא להיות מושלמת).
אתמול גם תפסתי את המנקה לנסות ללבן איתה שוב את עניין ה"לא כמו כולם" ולמה לא הכחישה שזה משהו רע.... (בסוף היא תוציא נגדי צו הרחקה, חחח). היא חייכה, ואמרה ש"נו..." (אני אוהבת את ה"נו" הרוסי העסיסי שלה ), זה רק כי אני לא הולכת לאירועים כאלו עם כולם, וכאלו דברים, אבל אני ילדה טובה וזה מה שהכי חשוב, והכי חשוב הבריאות.... כלומר ענתה בשילוב של התחמקות וגם נראה לי שבסה"כ לא התכוונה למשהו מורכב מדי, סתם שאני לא עושה את מה שכולם עושים.... ואני סתם נכנסתי לסרטים של דיויד לינץ' מזה.... (שאגב, חגג השבוע 70...).
טוב, נראה לי שזהו פחות או יותר.
אם אזכר בעוד דברים שנורא נורא חשוב לציין כאן, אשוב ואחפור כאן עוד קצת עם פטיש האוויר שלי לעומק הבלוג. בסוף אגיע למצבור נפט ואתעשר ואברח לביתי שיהיה מבצרי ולא יכריחו אותי לקנות עוגה!!! ואני אקנה רק אם אני ארצה!!
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
