היי.
מה שלומכם?
פוסט-ביניים לשחרור קיטוֹר קל. או קיטוּר. בקיצור - רכבת קיטור (ואתם תחליטו אם בּשוּרוּק או בּחוֹלָם).
אחרי שתיים בלילה.
ואני צריכה לקום לעבודה בשעה שש בבוקר. עוד פחות מארבע שעות
כן, ברור שאני צריכה ללכת לישון. תכננתי.
אבל, הנה אני כאן. מתעכבת. גונבת לי עוד קצת זמן מתוק של חירות מופלאה.
מחר הזמן הזה לא ייראה לי מתוק ולא מופלא וגם לא חירות.
הוא ייראה לי כמו הפנים ההמומות והמסכנות שיביטו בי בחוסר אונים מעורר חמלה מן המראה בבוקר - טוטאל לוס מעוך ובשֹוק מהחיים. deer caught in the headlights (הדימוי האהוב עלי. זה כ"כ אני).
מחסור בשעות שינה הוא אכן תופעה לא רצויה ולא אטרקטיבית בעליל, שגורמת למציאות להיראות ממש קשה ולעפעפיים להרגיש ממש כבדים.
אך אסחוב עצמי לעבודה לישיבות החשובות שיהוו נקודת שיא ללחץ של התקופה האחרונה.
התקופה האחרונה בעבודה הייתה מטורפת. אני מותשת משעות העבודה הארוכות, העמוסות, האינטנסיביות, והמלאות לחץ.
דוגמא: שלשום בעבודה -
גם בכיתי עמוקות כי נעלבתי מתגובות של הבוסית שלי, שרק מעט זמן לפני כן עודדה אותי והרעיפה עלי חיבה ועשתה לי טוב. ככה זה, ימים לחוצים לכולנו, לא פשוט. מגיעים לנקודות משבר, פתאום אווירה משתנה, אנשים נהיים עצבניים, ואם בטעות נכנסים לקו האש שלהם, חוטפים... זה היה מעין טריגר מסוג "קש ששבר את גב הגמל" וגרם לכל מה שהצטבר בפנים לפרוץ החוצה בהתייפחות קורעת לב;
וגם נכנסתי להתקף צחוק עסיסי, הארד-קור כזה עם רגעי שיא (או שפל) של נחירות, בגלל משהו נורא מצחיק שמישהו כתב לנו במייל, והמזכירה השנייה הצטרפה אלי וכמעט נחנקנו מצחוק.
הקיצר, שלוותא here I come
ובשבוע הבא המזכירה השנייה תהיה בחופש, כל השבוע, אז גם לא יהיה פשוט. יותר עומס עלי ועל הבוסית. נקווה שבכל זאת יהיה רגוע יותר ממה שהיה לאחרונה...
בשבוע שלאחר מכן אני מתכננת לקחת לפחות יום חופש אחד, אני חייבת להתנתק קצת מהעבודה ולנוח וגם לעשות כל מיני סידורים ומטלות שלא הספקתי לעשות בכל התקופה הזו בה העבודה השתלטה לי על החיים.
לא מאמינה שנשארתי ערה עכשיו עד שעה כל כך מאוחרת.
מה אני חושבת שאמצא בחיפושיי הליליים כאן? איזו גאולה? הנשמה כמהה עדיין למשהו מעבר לשגרת החיים של משרד-אוטובוסים-בית (איך השמטתי באלגנטיות את החלק העיקרי במסלול בעת האחרונה: קיוסק-מכולת-סוּפּר-מדף השוקולדים). אני חייבת קצת שינוי, כלשהו, משהו. ולא השוקולדים והמאפים שאני תוקעת ללא הכרה (השמנתי הרבה, בקרוב הבגדים היחידים שיעלו עלי יהיו רק אוהלים). לאו דווקא משהו גדול או מורכב. אפילו רק גיוון כלשהו. שינוי אווירה. בטח לעבוד פחות. ואני מרגישה שאני ממש צריכה להתאפס, גם מבחינת האכילה וגם בכלל. נמצאת במין תרדמת נפשית כזאת, כבויה, לא ממש חיה, סוחבת את עצמי בכוח מנקודה לנקודה. מדי פעם פתאום מתנערת, מבינה את מצבי ומתחילה לעשות דברים 'חת שתיים ולהרגיש יותר חיה, אבל אז צונחת חזרה למצב הכבוי, והעבודה מעייפת ומשתלטת על הזמן... טוב, נראה.
מקווה שאמצא זמן לעשות את כל הדברים שאני דוחה כבר הרבה זמן. כמו למשל פרויקט של ריכוז השירים שלי לחוברת כרוכה. צריכה לעבור על המון שירים, חלק גדול מהם לא גמורים ודורשים עבודה. אבל אולי הם סתם שירים מורבידיים/ילדותיים/פתטיים/מלודרמטיים/גולמיים/חסרי ערך אובייקטיבי.
ויש לי מלאאאאאאאאאאאאאא ספרים לקרוא, קצב הקריאה שלי נהייה איטי, ורוב הימים עייפה מדי בסוף היום מכדי לקרוא.
אבל לפחות אני מוצאת שפע זמן להתלונן ולקטר
תודה על ההקשבה ולילה טוב