יש לי מצב רוח קקי.
והפרעת אכילה כפייתית זה דבר קקי.
קקי קקי קקי.
אבל ההפרעה היא אולי רק הסימפטום (ואולי ההפרעה היא הגורם? הממממ. אם כך, אכלתי אותה. תרתי משמע, שטגדאאאם) - יש בפנים ריק שואב, ואי נחת, וכפייתיות גנטית מעייפת, ובלבול, ודפוסים דפוסים דפוסים ואלוהים יודע מה. אלוהים יודע? יודע? הלו? הללווו???!!! יש שם מישהוווו???!!!
טוב, נעזוב את אלוהים, עסוק בלהיות יציר-דימיון-האדם. זאת עבודה קשה, להיות יצור דמיוני. סליחה, אני בעצם לא אתאיסטית, אני אגנוסטית, ויש הבדל גדול, ענק, כמו טוטה של סוס יאור. כאגנוסטית אני רק אומרת שהדבר הכי ודאי שאני יודעת בשאלות קיומיות (ובכלל) הוא שאני לא יודעת ולא מתיימרת לדעת. אולי יש ישות תבונית "אלוהית" ואולי אין - מי אני שאדע? מי האדם שיידע? אוי, האדם. ביננו - נראה לי די ברור שהאדם המציא את הישות הזאת כמענה לחרדה והפחד שהקיום המוזר הזה מעורר בו, עם כל המוות הזה והגוף שפתאום הופך לחומר חסר חיים, כמה הזוי זה. המוות זה דבר הזוי שאין לאדם אלא להדחיקו או להמציא סיפורים מרגיעים סביבו כדי לשמור על שפיות. אז אני תמיד מסייגת ומשאירה מקום לספק - גם אם יש ישות תבונית כלשהי אי שם, אי אפשר לדעת, וגם בני אדם בגדול הם לרוב מטומטמים. רק רציתי לציין את זה. אני בימים מיזנתרופיים במיוחד, אז זהו. כלומר, חוץ מאנשים בודדים שהם מקסימים. האנושות ככלל היא די מתישה ודבילית ומזיקה, חוץ מהיוצאים מן הכלל, שהם בטח משהו כמו 10%, אולי 20%, צריך לעשות מחקר חובק עולם, כי באמת מעניין.
בכל אופן,
רבותיי,
באתי היום לומר לכם -
אני מזדהה עם אמרת הכנף האחרונה של אחייניתי השובבה בת ה- 5, כפי שדווח ע"י אחותי הגדולה, שמווטסאפת לנו מדי פעם מהגיגיה של האחיינית הפילוסופית:
"אם יש לי פּוּקים מסריחים, אני צריכה ללכת לרופא פּוּקים?"
שאלה לגיטימית לחלוטין.
ההזדהות שלי אין מקורה בפלוצים המסריחים (כי אני, כמובן, לא מפליצה בכלל. אני עשויה מאנרגיה טהורה ואם גופי מדיף משהו, זה רק ניחוחות מוֹר ופודרה-לבנדר), אלא בשאלה - לאיזה רופא אני צריכה ללכת?
מי ירפא אותי? את הפּוּקים הנפשיים שלי?
אוֹ, שאלה טובה!
אף אחד!!!!!!!!!! אף אחאאאהההאאד!
לא פסיכיאטרים ולא פסיכולוגים ואפילו לא פרוקטולוג טוב!
לא!!!!!
אף אחד לא יכול לרפא אותי!!!!!!!
מלבד עצמי וכוח הרצון שלי!!!
וכוח הרצון שלי הוא - קקה! קקה קקה!
ואני אולי בכלל חולה. המוח שלי. זהו.
משהו איתי לא בסדר. תמיד לא היה בסדר.
אני לא מסונכרנת עם המציאות הפיזית. לא מסתדרת. מתאמצת לחיות את היומיום.
והתעייפתי מלנסות.
אני לא ממש בנויה לחיים האלו, ואני נורא מתאמצת לחיות. ומשהו לא עובד. היומיום שלי - לוקח לי מלא זמן לעשות דברים. כמעט כולם סביבי מתקתקים סידורים ועשייה ולא יודעת מה, ומספרים - ניקינו את כל הבית (הענק שלהם), והיינו פה והיינו שם וביקרנו וטיילנו ואפינו ובישלנו מיליון דברים וסיימנו לקרוא את הספר ההוא ומתחילים לקרוא את הספר הבא, ובילינו פה ושם ועשינו כך,
ואני לא עשיתי ספונג'ה בבית כבר, לא יודעת, למעלה מחודשיים נראה לי, כי איכשהו זה לא יוצא, ואין לי כוחות, וכי יש כל מיני דברים קטנים לעשות בסופ"ש ואיכשהו בסופו של דבר הסופ"ש עובר מבלי שאעשה אפילו 10% ממה שתכננתי. לא ברור לי למה ומה קורה עם הזמן שלי. ולוקח לי מלא מלא זמן לקרוא ספר. ועל מה הזמן שלי מתבזבז? מה אני עושה עם עצמי? לא יודעת למה אני לא מצליחה.
זה נכון שיש לי עבודה מתישה עם שעות ארוכות,
וגם מכיוון שאני נוסעת באוטובוסים (ולפעמים נאלצת לשלב קצת הליכה ברגל, כשמפספסת אוטובוס), אז הדרך לעבודה ובחזרה הביתה גוזלת יחסית זמן רב,
ובמשך השבוע הרבה פעמים אני לא ישנה מספיק בלילה ואז קורסת מעייפות בסופ"ש....
אני מרגישה.... לא ממש חיה.... גוררת עצמי....
בקושי מצליחה לגרור את עצמי בבקרים לעבודה...
וזה אמנם נשמע מוזר, גם באזניי, אבל - לפי המשקל שלי בבית - כנראה שבחודשים האחרונים (משהו כמו 3 או 4 חודשים) העליתי במשקלי משהו כמו - לא מאמינה, איזה דיכאון קליני - בסביבות 15 ק"ג. שיואו. איך עשיתי את זה... איך התדרדרתי.... לא מצליחה להפסיק לתקוע חבילות שוקולדים ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד.... נהייתי מידה 44, וממשיכה לדהור לכיוונים מפחידים....
ולמה?
אוֹ, טוב שאתם שואלים.
כי המציאות היא קקה!!!! קקה קקה קקה!
קקה בריבוע בחזקת פאי רועים!
ועייפתי. פשוט עייפתי. דעכתי.... וזה לא שמלכתחילה היו לי הרבה אנרגיות חיים.
בשביל להשלים את התמונה הפסטורלית - היום מישהו כמעט דרס אותי. כי משום מה, לאחר שכבר עצר (הוא היה לפני פנייה, עצר לפני הפנייה שצריך היה לעשות כדי להיכנס לרחוב שחציתי) ולאחר שאני כבר התחלתי לחצות את הכביש (וחיכיתי כמה שניות לפני שירדתי לכביש כדי לוודא שבאמת עצר), החליט פתאום ללחוץ על הגז לפני הזמן, לעשות את הפנייה ולהסתער לעברי כשהייתי באמצע מעבר החציה. ראיתי את הרכב מתקרב ישירות אלי ולא עוצר, והרבצתי זינוק מבוהל קדימה. הייתי בהלם. הוא עצר, פתח את החלון והתנצל. אני מנחשת שבטח היה עסוק בטלפון הנייד, הרעה החולה של תקופתנו. אמרתי לו שייזהר, שזה מסוכן, רגע אחד יכול להפריד בין חיים למוות.... הקיצר, קצת טראומתי, אבל הכל בסדר, טפו טפו טפו....
מתגעגעת לאיך שהייתי לפני מספר חודשים, ולפני כן זה החזיק מעמד מעל שנה - שקלתי בסביבות 62 ק"ג, הייתי מידה 40 במכנסיים, בקושי היה לי תיאבון. ברור שהמוח שלי היה עדיין מיוסר ורווי אי נחת.... אבל היו בי יותר חיים ומרץ והשראה ורצונות ואנרגיה וכוח, ולא הייתי עבד להתמכרות לשוקולד, ולא הייתה לי בעיה למצוא מה ללבוש בבוקר, והרגשתי יותר בנוח עם הגוף שלי, ועם עצמי בכלל...
אבל.... זה היה כנראה בזכות תחזוקה שוטפת מצד גורם חיצוני שהיווה טריגר לשינוי, והגורם החיצוני נעלם, ואמנם אחרי נפילה הרמתי עצמי והצלחתי זמן קצר להתייצב, אבל אז בסוף אוקטובר היה שיא של לחץ הזוי בעבודה והתפתיתי לנחמה שוקולדית שהוצעה לי ומאז.... רק שוקולד ושוקולד ושוקולד....
והתחושה היא - שאין בשביל מה להפסיק. אין אלטרנטיבה שתצדיק את הויתור על האכילה כנחמה.
אמנם בשבוע שעבר הרבצתי סוף סוף הליכה מהירה בחוץ אחרי זמן רב שלא עשיתי זאת (גם היו בחודשים האחרונים את עניין הנפילה ברחוב עם הפציעה בברך - שאגב, עד היום כואבת לי קצת כשאני מתכופפת - והתקף הכאבים בגב שהגביל אותי, אבל כל זה עבר, טפו טפו טפו), והרגשתי התעלות, אבל לא יצא לי לחזור לזה, וקצת מדכא ומתיש לחשוב כמה השמנתי וכמה אני צריכה עכשיו להוריד, שוב.... נו טוב, אולי מזג האוויר המתחמם יביא איתו יותר חשק לצאת מהבית.... וגם יקל על הקימה בבוקר לעבודה...
בקיצור, בזמן האחרון אני די חסרת אונים, מבוהלת מעצמי, איבדתי שליטה....
אותו פזמון חוזר של חיי. משעמם.
באמת משעמם.
אפרופו משעמם - אולי בפוסט הבא אעלה לכאן את ה- to do list המקרטע שלי? אני תקועה עם דברים שם, ואולי העלאת הדברים לכאן תזיז משהו. אכפת לכם להיות אוזן קשבת לזה? מקסימום שאף אחד לא יגיב ואני אשוחח עם עצמי נמרצות. כמו עכשיו.
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
