המממ. מרגישה שיותר מדי שקט אצלי. כלומר, שאני בעיקר שומעת את הדהודי המחשבות שלי ואני שקועה בפרטים הקטנים הקונקרטיים של היומיום הבקושי זז והבקושי קורה שלי. רוצה לשמוע נוכחות אחרים בעולמי. קצת הפוגה מעצמי. קצת לראות את עצמי מנקודת המבט של אחרים ולא של עצמי. תגידו לי כמה בעצם אני כ"כ בסדר, אפילו יותר מבסדר, וכמה נפלאה אני בעצם, וכמה אני יכולה לעשות וליהנות ולחיות, ודברים טובים ומעניינים ומרגשים יכולים לקרות, ממש. והכל בסדר. או הרוב.
המממממ. בפעם אחרונה בה שאבתי כוחות ממישהו שלא נלאה מלומר לי כמה אני נפלאה ומיוחדת, זה הוביל למקומות מוזרים ולא ברורים, וגם מאכזבים, ועד עכשיו אני לא מבינה מה קרה שם בעצם ומה הוא בעצם רצה וחיפש בי.
בדיוק השבוע דיברתי עם החברות שלי בעבודה על זה. כי בזמן האחרון עלתה השאלה - אצלי ובקרב האנשים הקרובים לי - מה היה הדבר שעזר לי להתמיד ולשמור על התזונה המאוזנת וההליכות המהירות בתקופה ההיא של כשנה-שנה וחצי, בה רזיתי המון המון עד ללא הכר - תקופה שנקטעה לפני כמה חודשים ומאז אני לא מצליחה להתאפס/להתאושש/להתעשת. מאז נובמבר התדרדרתי והשמנתי ואני חולה באכילה כפייתית עד כדי כך שהתחלתי לחפש טיפול ממוקד, אפילו שיעלה כסף בעלות של טיפול פרטי, ואני מעלה בחזרה את מינון הכדורים אפילו שגם כשהייתי עם המינון הגבוה הכפייתיות השתוללה אז החלטתי להוריד כי מה הטעם - אבל הגעתי לשפל מדרגה כזה שכבר אני מוכנה להעלות מינון אם יש סיכוי שזה יעזור. כי אני חולה וצריכה עזרה וטיפול. הצילו.
אז גם עם שתי חברותיי לצוות (שזה בעצם הבוסית שלי והמזכירה השנייה) דיברתי על זה - עם כל אחת בשיחה נפרדת. וסיפרתי להן מה היה הדבר שעזר לי לשמור ולרזות, שנתן לי מוטיבציה והשראה. כי ככה זה יצא ממני פתאום. סיפרתי להן מה היה. הקשר עם האיש ההוא שהכרתי דרך האינטרנט, ואיך זה השפיע עלי לטובה. לא, כנראה אני לא אמורה לכתוב על כך כאן, כמובן אני כהרגלי כנראה לא מתנהלת בחוכמה ומספרת יותר מדי? ובמקום פומבי מדי? אבל שיהיה. מה, זה היומן שלי פה. אמנם יומן פומבי - אבל מה לעשות, שנים ארוכות, בילדותי ונעוריי, כתבתי יומן רק לעצמי, ואני לא יכולה יותר עם הבדידות של כתיבה רק לעצמי, עם זרם המחשבות שלי. כמו שכבר אמרתי - צריכה נוכחות אחרים כדי להפחית את אפקט ההדהוד, כדי להאיר את החדרים הפנימיים עם אור השמש, כדי למלא את חיי באנשים אהובים ואוהבים.
בקיצור, הבוסית שלי מאוד התפלאה עלי, שעם כל הפאראנואידיות שלי בטחתי וסיפרתי על עצמי דברים ככה לאדם זר שהכרתי באינטרנט. אמרה לי שכנראה היא יותר פאראנואידית ממני. שצריך להיזהר היום, שאנשים יכולים להשתמש במידע אישי שסיפרנו בתום לב. טוב, היא לא מכירה את העולם הזה של להכיר דרך האינטרנט, וגם אני חושבת שאני דווקא מאוד מאוד נזהרת, אבל ברגע שההיכרות עוברת כמה משוכות ומבחנים, ועוברת אל העולם "האמיתי" - אז אני מספרת יותר על עצמי. וזה תהליך שלוקח זמן. אבל אולי הייתי באמת צריכה לא לבטוח, בעיקר כי היו גם סימני אזהרה לגבי בעייתיות עלומה שצצה ברמזים לא מוסברים שהותירו רק סימני שאלה באוויר. לא שקרה משהו דרמטי - לא נפגעתי ממשהו (מלבד ניתוק הקשר מצדו ואולי סימני השאלה שהתחילו לצוץ לגבי התנהלותו שגרמו לי להרגיש שפספסתי משהו, ושאולי כל היחס המיוחד שקיבלתי, שהרגשתי שנובע ממקור טהור, בעצם מוכתם במשהו אפל יותר), ולא נראה לי שיש משהו שסיפרתי שניתן להשתמש בו נגדי (אבל סיפרתי גם פרטים אישיים ביוגרפיים, שאני בד"כ נמנעת מלספר, מה שקצת פתאום מלחיץ אותי ומכניס אותי לחרטה מבוהלת. די בטחתי בו, בין השאר כי ידעתי עליו פרטים בדוקים על זהותו). בקיצור, הדברים שהבוסית שלי אמרה לי אתמול הכניסו אותי לסרטים של דייויד-לינץ'-על-סמי-הזיה (מלא ארנבים רוקדים צ'רלסטון בחצאיות טוטו לצלילי יהורם גאון שר לדינו).
דווקא נושא השמירה על הפרטיות שלי מול אותו איש היה דבר שפחות הטריד אותי, כי כאמור גם מאוד נזהרתי (חוץ מאולי פעם אחת שסיפרתי לו בפזיזות פרט אולי מדויק מדי), וגם הוא עורר בי אמון מהבחינה הזאת - שהוא אדם רציני בתפקיד מכובד ולא יעלה על דעתו להזיק לי. אז הבוסית שלי ערערה אותי בשיחה לגבי זה - הרי אני תמיד נחשבת פאראנואידית מדי, ועכשיו פתאום היא אמרה לי שלא נזהרתי מספיק ושהיא מתפלאת על חוסר הזהירות שלי. אז אני חוששת שהייתי תמימה והזקתי לעצמי באיזשהו אופן, ואולי יום אחד אשלם על זה מחיר. בקיצור, אני בהתקף פאראנויה קל עד כבד, אבל לא משהו שאתבוסס בו - אני אעבור הלאה - כי ווטאבר, מה שנעשה נעשה, ועל הזין הקולוסאלי המזדקר שלי.
טוב, די לחפור באובססיביות על זה כמו תקליט שרוט. הלאה.
אז מלבד העניין של שמירה על הפרטיות שלי, מה שיותר הטריד אותי לפני כן הייתה כמובן העובדה שזה קשר בעייתי מכל מיני בחינות.... קשר ידידות רגשי עמוק עם גבר (נשוי עם ילדים (!)), כשלי יש בן זוג. ולא נעים לי מבן זוגי. אולי באמת היה משהו לא ראוי בקשר. אני הייתי מתחרפנת אם לבן זוגי היה קשר כזה עם מישהי.
בזמנו סיפרתי לבן זוגי בכלליות על קשר הידידות הזה, ועל שלוש-ארבע הפגישות (הכל אפלטוני לחלוטין), כי אני לא מסתירה ממנו דברים, אני לוקה בנטייה לכנות ושקיפות, אולי יותר מדי. אבל כמובן לא סיפרתי לו על הרגשות המבלבלים שהתעוררו בי (התאהבות?...). כנראה שאפילו לי יש גבולות לשקיפות... זה הרי בעייתי, ומעורר סימני שאלה, וכמובן פוגע. ובן זוגי כזה חמוד ומקסים. הרגשתי רגשות אשמה. אבל הקשר עם האיש ההוא היה חשוב לי. הרגשתי שזה אוצר נדיר. הייתה תחושה של חיבור עמוק, מיוחד, אמיתי ומיטיב, ושל כנות. חשבתי לעצמי, שזו כמו דמות אב שכזו, או אח גדול.
אוף, להעיף לעצמי מחבת על הראש המפגר שלי. דפוקה.
אבל עכשיו זה כבר לא משנה, הקשר נגמר מזמן, הוא נעלם. ואגב, בחושיי המחודדים גיליתי, ממש במקרה, שהיה לו עוד קשר. עם בחורונת בת 19. מוזר. ומאכזב. לא שזה ענייני, בעצם. ולא יודעת מה זה אומר, בעצם. הממממ.
לפחות אם כל הסיפור הזה היה נסגר בלי כל כך הרבה סימני שאלה חסרי מענה....
אוף.
ואני בכלל רציתי לספר לכם על משלוחי המנות שהבאתי היום לעבודה.
כבכל שנה, עשו אצלנו חילופי משלוחי מנות - כל מי שהביע עניין נרשם להגרלה ושלף בה פתק עם שם של האדם שהוא צריך להכין עבורו משלוח. לאו דווקא ממתקים - הפעם שמו דגש על כך שאפשר לקחת את זה למקום יצירתי. ואז היום הביאו וחילקו את המשלוחים.
בד"כ אני לא משתתפת בזה, גם כי אין לי מושג מה לשים במשלוח ואני מתחרפנת עד שעולה לי עשן מהמוח, וגם כך אני בקושי מצליחה להביא את עצמי לעבודה כל בוקר ולעשות סידורים וקניות, לא כל שכן להתמודד עם משימה מורכבת כמשלוח מנות יצירתי, למי יש זמן לזה בכלל? וגם כי אני לא רוצה לקבל משלוח של ממתקים שאני כמובן אזלול ואחסל, וגם כי אני מתביישת ומרגישה חרא עם איך שאני נראית ואני מנסה לצמצם כמה שאפשר את הממשק החברתי שלי ולהתחמק מסיטואציות חברתיות, ובטח עם אנשים חדשים שאני לא מכירה.
הפעם משום מה, ברגע של אי שפיות זמנית, השתכנעתי להירשם לזה ולהשתתף, בהשפעת המקסימה שעודדה אותי להשתתף, וגם ההודעה של משאבי אנוש על כך הייתה כ"כ חמודה ועודדה כיוונים יצירתיים ולא קונבנציונאליים ואווירה חיובית ומעצימה ומגבשת ומשפחתית, אז מצאתי את עצמי בשבוע שעבר מגרילה שם של מישהי שאני בכלל לא מכירה, מתבאסת, מנסה לשכנע את עצמי שהרי חלק ממה שיפה בזה זו ההזדמנות להכיר אנשים חדשים שבד"כ אין ממשק עבודה איתם ביומיום, לא מצליחה להשתכנע מהטיעון הזה ומדמיינת שהיא בטח אישה נורמטיבית, רגילה, שיפוטית ומשעממת שתחשוב עלי שאני נראית מוזרה ומוזנחת, ושהמשלוח שלי ייראה עלוב ומגוחך ביחס לאחרים.
וכשאותו יום גם התדרדר לכדי התמוטטות עצבים (מזעזעת ומוגזמת) שחטפתי בגלל תגובות של הבוסית שלי שהיוו עבורי טריגר להתפרצות של בכי ועצבים מתוך תחושת עלבון -
ההתבאסות המינורית התעצמה לכדי חרטה עזה, עצבים וכעס על עצמי ועל העולם, חרדה, מועקה קשה, והתחלתי לחפש דרכי מילוט - אך ללא הועיל. ההגרלה כבר נעשתה, מישהו אי שם הגריל את שמי, ואני הגרלתי שם של מישהי שאם לא אביא לה משלוח מנות - אף אחד אחר לא יביא לה. גודל האחריות היה למעלה מכוחי לשאת. שקלתי לאשפז את עצמי במחלקה סגורה בשלוותה, או להוציא מרופא המשפחה שלי אישור מחלה לשבוע ולהתחבא במיטה מתחת לפוך עד יעבור זעם.
במצוקתי הכרזתי, בפני הבוסית שלי ובפני המקסימה, שעכשיו נהרס לי הסופ"ש ושכל הזמן אהיה מוטרדת בגלל זה, ולמה עשיתי את זה בכלל, ותיבלתי את המסר בלקט נבחר מרפרטואר האמירות המיזנטרופיות שלי בגנות האנושות והבליה.
שלחתי אימייל חירום למנהלת משאבי אנוש המקסימה, שאמרה שהכל יהיה בסדר והן יעזרו לי עם רעיון וביצוע. לאט לאט הבנתי שאין לי אפשרות להתחמק מהמטלה המבעיתה שלקחתי על עצמי ברגע של הכרה מעורפלת נטולת הגנות.
בזיק אחרון של תקווה עוד הבליח בי רעיון גאוני שהצלפתי בסובביי בסגנון מחאת טיפש-עשרה - פשוט אבקש ממי שיביא לי משלוח, שיביא אותו לזו שהגרלתי את שמה!
ואז ההכרה שלי התעייפה וצנחה לכדי מצב של השלמה, וחוצמזה הייתי עסוקה בלהרגיש מזעזע בגלל התמוטטות העצבים שחטפתי (צחוק צחוק, אבל באמת נשרף לי איזה פיוז באותו יום. הגעתי לקצה).
עברו להם הימים ולא היה לי מושג מה אעשה. נעתי בין ייאוש וחוסר תקווה לבין רגעים פתאומיים של השראה בנוסח "זה דווקא דבר טוב! זה יהיה נחמד! ולהכיר אנשים חדשים זה חיובי!" שהתחלפו בהרהורים קודרים על בריחה מהארץ. הפתק הקטנטן עם שמה של האישה הרגיש לי כמו הדבר הכי כבד ומעיק בעולם, ואפילו שלא הכרתי אותה, ידעתי שהיא היא הסיבה לאומללותי, וכעסתי עליה שבגללה אני חווה כזה סבל בל יתואר.
מתוך כאוס המחשבות הקבוע שלי, עלו לי כמה כיווני רעיונות יצירתיים, אבל זה דרש כל מיני הכנות לוגיסטיות, ולא הייתי בטוחה איך לבצע, והתלבטתי בלי סוף בין כמה אפשרויות שלא הצלחתי להחליט ביניהן. התרוצצתי פה ושם בגיחות אמיצות לחנויות במרכז העיר וחיפשתי סלסלה, ורעיונות, אבל גם עשיתי קניות אחרות ולא יכולתי לסחוב עוד דברים אז דחיתי ליום שאחרי.... וגם כך כל האפשרויות בלבלו אותי.
מדי פעם נסוגתי ל- comfort zone של המחשבה להביא פשוט סלסלה עם ממתקים, ויותר מזה - לקנות משלוח מוכן, ושלום על ישראל, גאולה. אבל ידעתי שזה יהיה תבוסתני, מה גם שכל הרעיון שעמד הפעם בבסיס היום הזה הוא מקוריות וחשיבה יצירתית ונגיעה אישית.
יום הדין הלך והתקרב, ובכל זאת התגבשו אצלי רעיונות - לשני משלוחי מנות. אחד לזאתי שאני לא מכירה ושהייתי חייבת להביא לה, והשני למקסימה.
אתמול בערב התרוצצתי ברחבי מרכז העיר עד שמצאתי פה ושם דברים.
הגעתי הביתה מאוחר והכנתי.
לזאתי שאני לא מכירה שמתי בסלסלת פלסטיק סגולה מעוצבת יפה עציץ קטן עם פרחים לבנים עדינים, ומסביב לעציץ הנחתי תפוחים יפים מהסוג הטעים והיפה של "הביוקר" - pink lady - שעולה 18 ש"ח לקילו - והם גם עברו את הסינון והבחירה שלי, כך שמדובר בבקרת איכות מחמירה אה-לה-או.ס.די. הוספתי עגבניות יפות מהסוג האיכותי (גם של "הביוקר"), בצבע אדום עז, גם גדולות וגם קטנות, והשארתי את העלים הירוקים. וזהו. משלוח פשוט אך צבעוני עם מסר של בריאות וטבעיות. כמובן שנשארתי בלילה ערה עד מאוחר לארגן, וישנתי רק ארבע שעות, וקמתי נורא מוקדם כדי להגיע מוקדם לעבודה לסיים להכין את המשלוח למקסימה לפני שתגיע. ותוך כדי הבוקר, במקביל לטירוף של המשרד, איכשהו סיימתי להכין. ונתנו לי מחמאות והתרשמו ואמרו שזה מאוד יפה - גם הבוסית שלי וגם המקסימה וגם מנהלת משאבי אנוש ואחרים. הבוסית שלי אמרה שמכל החששות שלי והסבל שעבר עלי - בסוף אני עשיתי יותר יפה מכולן. אז נראה לי שנסחפו במחמאות, אבל באמת הרגשתי הקלה שהצלחתי בכל זאת להכין משהו ראוי. גם אם זה עלה לי במצוקה נפשית ובחוסר בשעות שינה...
וכשהלכתי למשרד של הזאתי הלא מוכרת להביא לה את המשלוחה - גיליתי אישה מקסימה, נחמדה, עדינה וחייכנית שמאוד הודתה ואמרה שהיא גם בעד משלוח נטול ממתקים ושזה רעיון יפה ומקורי.
הבוסית שלי הייתה גאה בי שהשתתפתי בפעילות למרות הקשיים שלי (שגם הוטחו לכיוון שלה).
ולמרות שאמרתי לעצמי שאלמד מהמקרה הזה שבשנים הבאות לא אשתתף בפעילות כדי לחסוך לעצמי את המצוקה - אני חושדת שיש אפשרות שאולי דווקא כן אשתתף. כי זה היה נחמד ונהניתי, ובא לי להגות עוד כל מיני רעיונות יצירתיים לשמח בהם אנשים 
למקסימה שיושבת לצדי הכנתי "ערכת הישרדות - עזרה ראשונה להרגשה ביתית באי בודד" - כל מיני פריטים שקשורים להווי המשותף שלנו ולדברים שהיא אוהבת, עם הומור פנימי שלנו. היא מאוד התלהבה והודתה. אגב, הייתי בטוחה שהיא תביא לי משלוח כי כמה ימים לפני כן היא זרקה לי מילה על כך שהיא תכין לי משהו, והיא אחת כזאת שאוהבת להכין דברים כאלו, ונראה לי שהיא הכינה גם משהו לכמה אנשים אחרים, אבל היא לא הביאה לי. אין לי בעיה עם זה, לא הכנתי לה את המשלוח רק בגלל שחשבתי שהיא מכינה לי, רציתי להכין לה בכל מקרה, נהניתי מהנתינה וההשקעה והמחשבה, מכל הלב. מגיע לה. אבל קצת הופתעתי שדווקא היא, שעוד הצהירה שהיא תכין לי משהו, בסוף לא הכינה. הרי בהשפעתה עשיתי את כל זה, היא תמיד דוחפת אותי לעשות דברים כאלו (אינסידנט העוגה ליומולדת שלי שלא הבאתי, למי שזוכר/ת...). בטח פשוט לא היה לה זמן. עם הילדים והכל. אבל באמת לא משנה לי, סתם תהיתי.
אני קיבלתי משלוח מנות ממישהי שאני מכירה היטב ועובדת מולה הרבה, ושמחתי לראות אותה נכנסת למשרד עם משלוח עבורי. לצד הממתקים הרבים (כפי שחששתי ) שהיו במשלוח הגדול והצבעוני, היא כתבה לי את הברכה הבאה:
"ל____ היקרה, שמחתי להגריל את שמך ולשמח אותך בחג הפורים. מאחלת לך חג שמח וכיפי, ובהזדמנות זו להודות לך על שיתוף פעולה ועבודה פוריה. את אדם מקסים, רגיש, בעלת חוש הומור, וכיף לי מאוד לעבוד איתך. אוהבת, _______"
איזה כיף לקבל כזו ברכה נכון? מחמם את הלב לקבל מילים חמות כאלו.
אז הייתה היום בעבודה אווירה כיפית, חיובית ומרגשת,
אבל אחרי זה נאלצתי להישאר עד מאוחר בערב בגלל משימה שהייתי חייבת לעשות ונתקעתי בגללה במשרד,
אז סגרתי יום של פאקינג 12 שעות עבודה, ואני גמורה מעייפות, ואחוז הסוכר והשוקולד בדם שלי הוא המספר שבדרך כלל מייחסים לאחוז המים בגוף.
איזו תשישות. אני צריכה עכשיו לנוח לפחות שבועיים. קשה עבודה, קשה שפה, קשה משלוחה.
ואני צריכה ללמוד לפרט פחות.
ואולי לסנן את הדברים שאני כותבת כאן. או שלא. אכתוב מה שבא לי. על הזקפה האינטר-גלקטית שלי.
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
