אני זוכרת דברים רבים מהילדות, חלקם זיכרונות קונקרטיים, חלקם רק זכר של תחושות, מצבים, רשמים וסיטואציות מטושטשות, ועם הזמן פתאום אני כבר לא בטוחה - מה קרה באמת, והאם חלק מהדברים הוא רק זיכרון של חלום.
אני זוכרת את כלי הפלסטיק הכתומים מהם אכלנו בגן הילדים: גם הסכו"ם וגם הצלחות. כתומים כל כך.
אני זוכרת שילדה אחת מהגן השתתפה בפסטיגל ומאוד התגאתה בזה.
אני זוכרת את עצמי עומדת בחצר הגן, בפינה רחוקה ונמוכה ליד הגדר (הגן היה כנראה בנוי על מורד גבעה או הר, כך שבחצר היה חלק גבוה יותר וחלק נמוך), מסתכלת על החצר ועל שאר הילדים מרחוק ומרגישה תחושה קיומית מוזרה - מודעות חזקה לקיום - צופה באחרים מהצד, נפרדת מהם, וגם אולי קצת אבודה ובודדה, לא שייכת.
ומעבר לגדר השתרעו מרחבים לא בנויים, מורד הגבעה, או שמא הר, והואדי, הו הואדי, והרוחות ההומות, המרחקים, האדמה, הצמחייה - הארץ הלא בנויה, היפה, המסתורית, המלאה סודות -
אני זוכרת שפחדתי מהכלבים, שני כלבים קבועים קטנים ועצבניים שרדפו אחרינו באזור של גן משחקים כלשהו, ותמיד ברחנו מהם וטיפסנו על המתקנים, על המגלשה למעלה, וחיכינו שם עד שיילכו, ואני כל כך פחדתי, הייתי מבועתת נורא, זו הייתה בהלת-מוות, לא ידעתי אם אספיק לחמוק מהם.
אני זוכרת שלא רחוק משם גרה משפחה של חברה, בכניסה לבניין היה צריך לרדת כמה מדרגות, והאמא הייתה מכינה אורז טעים בכל מיני צבעים - פעם צהוב, פעם אדום, ואני בטוחה שהיו עוד צבעים - אולי ירוק... - וזה היה נראה לי קסום.
אני זוכרת שלא רחוק מביתם היו כמה גרמי מדרגות גדולים שהוליכו מטה מטה, במורד הגבעה, ואל אזורים ריקים יותר, של צמחיה, ואני זוכרת את עצמי יורדת שם, ורואה מולי את המרחבים הרבים, ואני זוכרת שהעיר הייתה בתולית וחדשה עם שטחים פתוחים כמו-פראיים, ומבנים גדולים וריקים בהם הרוחות חוללו ושרקו, ואני זוכרת שראיתי קיפוד מעוך וזה זעזע אותי.
ופעם טיילנו על הסלעים שמאחורי גן הילדים, מין שטח מלא סלעים גדולים וגבוהים שביניהם צמחה צמחיית קוצים צפופה, ואני נפלתי מאחד הסלעים על הקוצים, ומאוד נשרטתי.
ואני זוכרת שהיינו רוכבות על האופניים - אף פעם לא עברתי את שלב גלגלי העזר, תמיד עם גלגלי עזר - ומהבניין שלנו הוביל שביל אספלט ארוך ארוך ורחב (לפחות בעיני הילדה הקטנה שהייתי), שהיינו רוכבות לאורכו, והוביל למכולת.
ואני זוכרת שבמכולת הזאת אבא שלי היה קונה לי לבקשתי מוצצים עד גיל מאוד מאוחר, באופן חריג, אני חושבת שהייתי מבקשת מוצצים אפילו עד גיל 4 או 5, ושזה היה נחשב "לא בסדר", אבל אבא שלי המשיך לקנות לי למרות שזה "לא בסדר", ואולי אמא שלי ביקרה אותו על זה, ושהיו גם מוצצים צבעוניים שאהבתי במיוחד (זה זיכרון כ"כ עמום שאני לא בטוחה שהוא אמיתי, תזכורת לעצמי - לבדוק עם ההורים).
ואני זוכרת שפעם בגן הילדים - גן טרום-חובה כנראה - נוצרה בחצר סיטואציה חברתית של אפקט העדר - כולם הורידו תחתונים והראו אחד לשני את הפיפי שלהם, אז לתומי גם אני עשיתי את זה, ואז הגננת באה וכולם מהר התלבשו, אבל אני הייתי עם אוברול מעצבן שהיה לו רוכסן בצד, והרוכסן נתקע (כבר אז הייתי זאת שלא מסתדרת 
), והיא ראתה אותי נאבקת עם הרוכסן לסגור את האוברול, כך שבעצם אני היחידה שנתפסתי והיא נזפה בי, והרגשתי בושה, והתמונה הבאה שאני זוכרת זה את עצמי הולכת עם אמא שלי מהגן הביתה או למחרת מהבית אל הגן, והיא מסבירה לי שזה לא בסדר להראות ככה את הפיפי לאחרים, ואני כל כך מתביישת שזה קרה.
(שוב, אני פתאום מרגישה שזה אולי היה חלום, ואולי זה לא היה אמיתי - אבדוק עם ההורים שלי).
ואני זוכרת שלחברה הכי טובה שלי מהגן קראו אורלי, ולאח התאום שלה קראו ליאור, והשתעשענו מזה שאפשר להגיד את השם של אחד מהם ולחזור על זה רצוף שוב ושוב ואז זה נשמע כמו השם של השני.... ואני זוכרת את עצמי עומדת עם אורלי לצדי בגן, ליד ארגז החול, ואני מחזיקה ביד את השן שבדיוק נפלה לי, ואני מסתכלת על השן וזה מוזר לי שזה חלק מהגוף שלי שאני מחזיקה ביד ולא מרגישה אותו, אין לי תחושה בשן שנמצאת לי ביד למרות שזה חלק מהגוף שלי.
ואני זוכרת סיטואציה שהייתי בבית של אורלי, וברקע התנגן השיר האהוב עלי "הו מרגנית, הו פרח שלי קטן...", ואני חושבת שזו הפעם הראשונה ששמעתי את השיר היפהפה הזה והוא נטמע בדי.אן.איי שלי לנצח כשיר של טוהר ראשוני אבוד.
ואני זוכרת שהיה אזור תעשיה ליד העיר שאבא שלי כנראה עבד בו, ובין השאר עמדו שם כמה קרונות רכבת וקטר נטושים שהיו לא בשימוש, והיינו אוהבות לשחק שם, לעבור בקרונות ולהיכנס לקטר ולשחק בלוח הבקרה כאילו אנחנו נוהגות ברכבת...
ואני זוכרת רגע קדוש של חנוכה, כשאני והוריי באנו לחגיגת חנוכה בגן, כנראה אחר הצהריים, השמיים הגדולים הלכו והתקדרו והתמלאו בעננים שחורים-אפורים כבדים, האוויר היה ספוג ריח טהור של חורף, של קור, אבל מחלון הגן זהרו האורות והנרות החמים, והאוויר נמלא ריח סופגניות מהול בריח הגשם המתקרב, ריח מזמין וחגיגי, תחושה של סף בשורה חשובה, לקראת התרחשות מרגשת ורבת הוד, בחוץ קר וסגרירי ומרחבי הטבע המסתורי, בפנים חם ואנשים, מתקרבים למבנה הגן וגועשת בי ההתרגשות...
(וכשהייתי פעם בתורנות לילה בבסיס בצבא, נחה עלי ההשראה תוך כדי שמיעת מוסיקת פסנתר חלומית באזניות בקול המוסיקה, ונזכרתי בסיטואציית חנוכה הזאת, וכתבתי קטע פיוטי ארוך שתיאר את הסיטואציה הקסומה הזאת לפרטי פרטים, ואולי עוד זיכרונות, אך הניירות עליהם כתבתי נעלמו לי אח"כ באורח מסתורי, ואף פעם לא מצאתי אותם).
במרכז המסחרי אבא היה קונה לנו בתפזורת את הממתק האהוב עלינו - חתיכות קטנות של שוקולד לבן בצורת גולגולת ממולאות במילוי ורוד טעים....
נראה לי עכשיו כל כך מוזר - ווט דה פאק, מי חשב על הרעיון החולני הזה - גולגולת שבתוכה נוזל ורוד.... כמה סרט אימה מצדם...
ושוב זה נראה לי הזוי, ואולי אבדוק עם המשפחה אם גם הם זוכרים את זה...
אני זוכרת שערב אחד פרצו שריפות גדולות שהתפשטו לאזור נרחב והלכו והתקרבו לאזור המגורים שלנו, אני זוכרת את עצמי עומדת על כיסא ומביטה עם אבא שלי דרך החלון אל המרחבים השחורים של הלילה בהם השתוללו במרחק שריפות ענק כתומות עם המון עשן וריח עז, והייתי מבועתת מכך שהשריפות הלכו והתקרבו אלינו, ואבא שלי השתעשע מהבהלה ומהמצוקה שלי.
ולמה אני זוכרת מושג כמו "עשן הארנבות" - אני לא יודעת אם זה זכור לי מסיטואציה מציאותית או מחלום:
באחד החגים, מניחה שיום העצמאות, היו הופעות של כל מיני אמנים באזור פתוח של מדשאות,
ופתאום הגיע הרבה עשן, אני חושבת שהוא היה כתום עם ריח משונה,
ואני זוכרת שאבא שלי אמר לי שזה בסדר, ושתפקיד העשן הוא לגרש את הארנבות.
למה שאזכור כזה דבר מוזר? נשמע כמו משהו שחלמתי ושלא קרה באמת. סוריאליסטי אה-לה-דייויד לינץ' (אפרופו ארנבות).
אולי.... אולי זה היה עשן השריפות?.... או שזה בכלל קרה בתקופה אחרת.... לא יודעת...
ואני זוכרת שהיה לי קשה לבטא את השם של גן הילדים שהייתי בו - זמן קצר לפני כן חזרנו מאנגליה וכנראה שעדיין הייתי בשלב המעבר מאנגלית לעברית, והייתי מאוד ביישנית, ומפאת הפאראנואידיות שלי לא אציין כאן את שם הגן, ולכן לא אוכל להסביר את הטעות החמודה שעשיתי בביטוי השם - החלפתי אות אחת באות אחרת, מה שהפך את השם ממשמעות אחת לאחרת משעשעת - ואני זוכרת את את אבא שלי רוכן אלי בפתח הגן ומבקש שאגיד את שם הגן, ואני עונה, והוא צוחק, ושואל אותי שוב, ואני שוב עונה, והוא צוחק, כי הטעות שאני עושה היא חמודה, וגם הגננת לידו מחייכת, אבל אני נעלבת ומרגישה שצוחקים עלי, ואני מאוד מתאמצת להגיד את השם נכון, אבל במקום אות אחת אני מבטאת אות אחרת, וזה יוצר מילה אחרת מצחיקה.
והיה כלב קטן, צמרירי ולבן, שהיה מסתובב בשכונה שלנו ושאהבנו, וגם היה עולה אלינו הביתה, לא יודעת אם היה שייך למישהו, ובוקר אחד אבא שלי סיפר לנו שכשהוא ישן בלילה על המזרן בסלון (אם כך, כבר אז היה ישן על מזרן על הרצפה בסלון, מנהגו מימים ימימה), חשב ששמע, מתוך שינה, את יבבות הכלב החלושות מבעד לדלת הדירה, ואת קולות הרחרוח שלו, וציין בסיפוק שהכלב בטח הריח אותו, כי כפות רגליו היו ממש סמוכות לדלת. ואחר כך גילינו כמה טיפות דם ליד הדלת, ואני זוכרת שגילינו אחר כך שהכלב מת (אולי מוות אלים ע"י כלב אחר, או שזיכרוני מטעה אותי), והרגשתי עצובה נורא ושאולי היינו יכולים להציל אותו כשבא באותו לילה לייבב מחוץ לדלת ביתנו. זה זיכרון טראומתי.
היה גשר שקישר בין שני הבניינים הגבוהים,
היה גשר כמו בחללית בין שני החלקים,
גשר להביט ממנו אל המרחב האינטר-גלקטי של ראשוניות החיים,
מדשאות הבניין, הפרחים, בית הספר שמעבר לשביל,
בדרך לבית הספר תמיד חצינו את חצר הבניין, ופסענו מעל לפרחים שסימנו את גבול החצר, בין אבנים,
אני זוכרת - בשביל ללכת לבית הספר בבוקר, צריך לדלג מעל הפרחים הקטנים,
כל בוקר, אלו הם החיים,
עם אבא, לדלג מעל, פרחים ואבנים,
יד ביד,
אני יודעת שלעומת אחרים - אני מאוד חיה בעבר ומושפעת ממנו,
ובכלל - חוזרת לעבר פעמים רבות בחלומות,
חוזרת לאותם מקומות, לאנשים, לאווירה, לתחושות,
לתפיסת מציאות מאוד מסוימת שקשה להסבירה,
פעם גם חייתי יותר בחלומות, בילדות ובגיל העשרה - חיכיתי כל כך לישון כדי לחזור ל"עולם האמיתי",
הוא העולם של החלומות, שהיו לי בו חיים שלמים
(באמת, אולי אני באמת פחות מתאימה לעולם המציאות),
היו לי גם חלומות חוזרים -
למשל, חלום החזרה לעיר הילדות הזו, עליה כתבתי כאן -
החלום התחיל תמיד אותו דבר - במעוף, נקודת מבט של מי שעפה, לאט לאט, במעלה גבעה זרועת אבנים,
בחזרה אל עיר קטנה שכל מולקולה בה צרובה בתודעתי כחלק מנפשי,
שהאנשים בה - אולי בעיקר הילדים - מעוררים בי געגועים וכיסופים רבים, אולי כי הם האנשים הראשונים שהכרתי, הסביבה החברתית הראשונה, עוררו בי רגשות עזים (אבל אני זוכרת שכבר בכיתה א' לא הסתדרתי עם חלק מהם - הבנות המקובלות ננזפו על יחסן אלי, לא זוכרת למה. בכל אופן בשלב מוקדם בכיתה א' כבר עזבנו לעיר אחרת בשל עבודה חדשה שאבי מצא - והצטרפתי לבית ספר חדש),
וכאילו משהו ממני, חלק מבשרי ממש, נשאר שם לנצח, לנצח,
ויש משהו שם שהוא ליבת החיים,
אפילו הפרוזדורים, המבנים, הזוויות, הפסאז'ים, החנויות - משהו טהור להדהים, שלא ניתן להסביר במילים,
ואולי רק בחלום קיים,
תרגום המאוויים הבלתי ממומשים לקסם החזרה למקומות ההם, לרגעים, לתחילת החיים,
אבל עתה, כמובן, מנקודת מבט מפוכחת, מציאותית ובוגרת (שמא "מבוגרת") ובלתי-רומנטית-בעליל - וספוגה במעשיות שגרת היומיום החומרית של הכאן והעכשיו -
כבר התפוגגו הרשמים, ואני מבינה את ההיבט הפסיכולוגי-קוגניטיבי של הראייה הרומנטית הזו, שהופכת את המציאות השגורה לספוגה במשמעויות קסומות טרנסנדנטליות-מטאפיזיות (ובטח ממרחק הזמן נתפסת דרך כיסופי הנוסטלגיה), ושכבר מזמן נזנחה בשל חוסר תואַם עם המציאות.
מתוך סיכום של הרצאה בפסיכולוגיה בנושא זיכרון:
אנחנו מנסים לתת משמעות למידע שאנחנו קולטים, ולכן קידוד הזיכרונות הוא תהליך אקטיבי מאוד - בניגוד למשל לתהליך הקידוד הפסיבי של מחשב שקולט ומאחסן - אנחנו מחפשים משמעות. המוח שלנו מחפש משמעות מכיוון שאם הוא לא ימצא משמעות, אם הוא יחיה בעולם חסר משמעות, הוא יילך לאיבוד. הוא צריך למצוא משמעות, ולכן אפילו כאשר מתרחשים דברים באופן אקראי, הוא יחפש משמעות כדי לזכור זאת טוב יותר, כדי לארגן את המידע, כי משמעות מאפשרת אחר כך שליפה יעילה יותר של המידע.
זיכרונות הם רשתות עצביות החופפות ביניהן ולא יחידות עצמאיות המאוכסנות במקום מסוים במוח (כמו קבצים בהארד דיסק). ברגע שמגיע מידע חדש, הזיכרונות מעובדים, מקושרים ומאורגנים מחדש, והרשתות משתנות בהתאם. לכן הזיכרון הוא דינאמי. לא מדובר בזיכרונות בודדים שכל אחד מקוטלג בפני עצמו, אלא הוא מאוחסן על רשתות הזיכרון ביחס לזיכרונות אחרים, בתוך ההקשר של כל רשתות המידע. המידע המאוחסן מפוצל בתוך הרשת העצבית שמתפזרת בכל המוח.
הזיכרון הוא קישור בין רשתות מידע שונות, הצלבה בין המון פרטי מידע שונים, אוסף של משמעויות שונות שמצטלבות לכדי משמעות חדשה. בכל זיכרון בא לידי ביטוי מי שאנחנו - כל מאגר הידע, החוויות, ההתייחסויות, התובנות והרגשות שלנו.
מידע חדש משנה משמעות של מידע ישן, ומידע ישן משנה משמעות של מידע חדש.
אחסון המידע במוח מתבצע באמצעות שינוי הדפוס ועוצמת הקשר בין נוירונים.
רוב ההתגבשות של המידע החדש מתרחש במהלך השינה.
מודל תהליך הזיכרון:
1. גירויים נקלטים ע"י החושים ומוחזקים לזמן מאוד קצר בזיכרון הסנסורי (חושי) - Sensory Memory.
2. חלק מהמידע מעובד בזיכרון לטווח קצר (Short Term Memory (STM ומקודד ונשמר ע"י תרגול. אם לא נשנן את המידע - תוך 20 שניות לא נזכור אותו. הדבר המרכזי שמתרחש ב- STM הוא זיכרון העבודה - Working Memory - שהוא שטח העבודה בו מתקיימים תהליכי ארגון/שינון/תכנון המידע ברגע נתון.
3. אחרי שהמידע מקודד ע"י שינון ותהליכים נוספים (מודעים ולא מודעים), חלק מהמידע מאוחסן בזיכרון לטווח ארוך (Long Term Memory (LTM. יש מידע שעובר ישירות מהחווייה החושית ל- LTM דרך תהליכים אוטומטיים לא מודעים, מבלי שיעבור ב- STM. זה הזיכרון הסמוי.
זיכרון גלוי/הצהרתי - זיכרון של עובדות וחוויות שאנו מודעים לכך שאנו יודעים אותן. זיכרונות שנרכשים ונשמרים דרך תהליכים מבוקרים ומודעים (למידה, שינון, חשיבה מודעת, ועוד).
זיכרון סמוי/פרוצדורלי - מידע על מיומנויות וחוויות שאנו לא מודעים לכך שאנו יודעים אותם. זיכרונות שנרכשים ונשמרים דרך תהליכים אוטומטיים בלתי מודעים.
זיכרונות מהילדות - אנו יכולים לזכור זיכרונות סמויים שרכשנו בינקות - כגון מיומנויות מוטוריות (למשל - זוכרים איך ללכת... וכו') ותגובות מותנות, וגם טראומות - הגוף זוכר את הטראומה מבלי לזכור את האירוע עצמו שהיווה את הסיבה לטראומה. אך אנו כמעט לא נזכור זיכרונות גלויים הנוגעים לעובדות ולאירועים שחווינו בינקות. הזיכרונות הגלויים המוקדמים ביותר הם מגיל 3 ומעלה (בד"כ גיל 4 או 5).
אם נראה לנו שאנו זוכרים מגיל מוקדם יותר - כנראה שזה סיפור שסיפרו לנו...
השכחה הזו של הזיכרונות הגלויים מהילדות נקראת "שכחה אינפנטילית" - Infantile Amnesia.
זיכרון של טראומות מהילדות - מתעורר כתחושה של חרדה/ייאוש בגיל מאוחר יותר, כאשר לא יודעים לְמה לייחס את התחושות הללו.
ממה נובעת השכחה האינפנטילית? יש כמה הסברים.
אחד מההסברים הוא שהאדם הבוגר מתרגם את הזיכרונות לסיפורים מילוליים המתרחשים ברצף לינארי. אך לפעוט אין את היכולת לעשות זאת, ולכן למבוגר קשה לשלוף זיכרונות גלויים שקודדו ללא עזרת השפה, בתקופה שלפני רכישת השפה. יש אולי תמונות, פיסות מידע, תחושות גוף - אך לא סיפור. הזיכרון שלנו - במיוחד בנוגע לחוויות ולאירועים - הוא זיכרון נרטיבי. ולכן, הפער הזה יכול להפריע לזכור מה קרה בילדות המוקדמת.
(סיכום ההרצאה המלא שעשיתי הוא כמובן ארוך ומפורט יותר, ואמנם הוא מאוד מעניין, אך לא אלאה אתכם בכולו. יש בין השאר עוד פירוט על תפקיד הרגשות בעיבוד ובאחסון זיכרון, תהליך שליפת הזיכרונות, טעויות בזיכרון, גורמים לשכחה, הסברים על מבנה המוח, ועוד).
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
