אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

הערב נפגשתי עם המקסימה והג'ינג'ית, היה כיף, אבל אני תמיד מרגישה אאוטסיידרית, טרודה, חסרת ביטחון ועם רגשי נחיתות. הן מאוד חמודות. ונראות טוב. 

לפני הפגישה היה לי ולמקסימה חלון זמן פנוי, אז מהעבודה קפצנו אליה הביתה לשעה קלה. זה היה רעיון שלה, הזמינה אותי. פעם ראשונה שאני מבקרת אצלה בבית, יש בזה משהו מרגש. עדיין קשה לי לעכל את העובדה שיש לי חברה חדשה שהכרתי "בחיים האמיתיים" ולא באינטרנט. אני חושבת שהפעם האחרונה שהכרתי חברות "בעולם האמיתי" זה היה באוניברסיטה, כלומר לפני כ- 15 שנה. וזה לא נגמר טוב, זה נגמר פוגע. ודפקטיבי.

אני כל כך חששנית. כל כך מהוססת ומסויגת. כל כך לא מורגלת. רגילה להיות בעיקר עם עצמי, או עם בן זוגי או עם אחותי הקטנה. לא רגילה לכך שאני צריכה לספק אטרקטיביות חברתית, זה מלחיץ אותי, אני מפחדת שאני ריקה, שאני מסתכלת על החיים ועל אחרים מהצד ושאין לי מה להגיד על דא ועל הא. אולי על חא יש לי מה להגיד. יש הרבה דברים שאני לא מכירה מהעולם של האנשים הנורמטיביים - מקומות שהולכים אליהם, דברים שעושים, מוצרים, פרוצדורות. אני בעיקר בבית או בעבודה, או בדרך ביניהם... זה מרחב המחיה המצומצם שלי.

המקסימה מאוד אוהבת אותי ואנו חברות קרובות. ועדיין, אני חסרת ביטחון. הבית שלה יפה. היא טובה בעיצוב. הציעה שהיא תעזור לי עם עיצוב הדירה שלי, כי אני מתלוננת שאני לא אוהבת את זה שהדירה שלי לא מסודרת באופן שנותן תחושה של בית, ואני לא כ"כ יודעת מהיכן להתחיל ומה לעשות. אולי אחרוג ממנהגי להימנע מהכנסת אנשים לביתי ואסכים להצעתה.

היא באמת כל כך מקסימה וחמודה ונהדרת ויפה. קטונתי.

ישבנו שלושתנו בבית קפה נחמד (ואכלנו אוכל טעים) שהיה מעט רועש מהמולת האנשים ומשאגת מכשיר הקפה שהרעיש עולמות מדי פעם. יצא שהן ישבו אחת לצד השנייה ואני מולן, והן שוחחו וכל הזמן פספסתי דברים, היה לי קשה לשמוע. הרגשתי שזו יותר שיחה ביניהן ושאני פחות מעורבת. שאני מיותרת לסיטואציה. ואין לי הרבה להציע או לתרום לשיחה. ומרגישה קצת עגמומית.

הג'ינג'ית מתחתנת וכולה התרגשות. הזמינה אותנו לחתונה. למיטב זכרוני היא בת 45 (אני יודעת שזו קלישאה, אבל היא באמת "לא נראית" בת 45), והיא רוצה להביא ילדים לעולם. בשיחה עלו לדיון כמו תמיד ובאופן טבעי הנושאים של זוגיות וילדים. 

הג'ינג'ית שאלה אותי מה חדש אצלי, אמרתי לה שאין חדש, הכל אותה שגרה. שאלה אותי אם טוב לי עם זה, אמרתי לה שכעקרון כן. סוג של no news is good news. ראיתי את הספק בעיניה. נראה לי שהיא לא יודעת על כל העניינים הנפשיים שלי (למיטב זכרוני לא סיפרתי לה), אז אולי חסרה לה הפיסה הזו בפאזל כדי להבין את החלק המתמודד שבי. מבחינתה מובן מאליו שצריך לשאוף למימוש עצמי, חיפוש עצמי, והיא גם בעד חתונה וילדים... ונראה לי שהיא חושבת שזה חבל, שאני מתבזבזת. או שאני יכולה להיות יותר מאושרת, או משהו כזה. כמובן שזו התפרצות לדלת פתוחה, כי זה תמיד הטריד אותי, ועדיין מטריד, אבל פחות מפעם כי יש דברים שהשלמתי איתם, וגם אני מבינה שאין לי הרבה כוחות, ובשבילי זה הישג שאני הולכת לעבודה (ועוד עבודה לא פשוטה למען האמת) ועושה כל מיני דברים שפעם נמנעתי מהם. התיפקוד היומיומי הבסיסי הוא עבורי הישג, הדברים הקטנים - וגם אותם אני בקושי עושה.... חשיבת היתר מעכבת ולעיתים אף משתקת אותי, וזה חלק ממני, אבל זה גם עניין של תקופות, והשינויים אצלי הם בצעדים קטנים על הסקאלה. מדי פעם אני פתאום נלחצת בגלל הזמן החולף ואוזל, ומה עשיתי כל השנים, על מה הזמן שלי התבזבז.... ומה יכולתי לעשות ולא עשיתי.... אבל אני בעיקר מחפשת את השקט, את הפינה שלי... אולי כדי לא להילחץ.... לפעמים קשה לי לעשות אבחנה - האם זו רק בריחה, או שזה גם נובע מראיית העולם שלי.

זאת ועוד - מכיוון שאני מסתכלת מהצד על המציאות ברוח דברי קוהלת - הראייה שלי והחשיבה שלי הן במימד שונה, בספֵירה אחרת.... מלמעלה, או מהצד של החיים... איך אפשר להביא ילד לעולם של אשליות וסבל וקושי וכו'.... או לתת חשיבות לטקס חתונה.... כל מיני שטויות לא חשובות שאנשים מתעסקים בהן...

אמרתי את זה לבן זוגי, והוא מבין אותי.

ועדיין, אולי כל זה גורם לי לפספס - לפספס הוֹרוּת (למרות שלדידי הבאת ילד לעולם היא מעשה שלא אעשה עבור עצמי אלא אך ורק עבור הילד, ואני בכלל לא בטוחה שזה לטובת הילד לבוא לעולם...), לפספס אפשרות לארגן לעצמי בית שארגיש בו יותר בבית, לפספס מימוש כשרונותיי ויכולותיי וצמיחה אישית, לפספס, לפספס, לפספס, לפספס. אני אומרת לבן זוגי מדי פעם, שאני מרגישה רק חצי חיה. משהו בי משותק, עייף, תשוש.

כל מיני תחושות חזקות נוספות עלו בי בעקבות הפגישה, ורציתי לבטא אותן פה, אבל כעת פתאום יש לי בלגן במוח וגם אין לי כוח להתנסח ולהיכנס לכל הדקויות. פתאום נראה לי שזה בעצם לא משנה. זו חשיבת יתר. אותה חשיבת יתר שהזמן שלי מתבזבז עליה.

אני קצת מבולבלת, באופן כללי אני מבולבלת. אבל זהו, לא משנה, לא נורא, בקטנה. השגרה הקבועה שומרת עלי. מחר עוד יום עבודה. יכולה להגיע מאוחר כי הבוס בחו"ל. יש הרבה דברים לעשות בעבודה. יש כמה סידורים. יש הרבה ספרים לקרוא. סדרות לראות. השבוע נפגשתי עם אחותי הקטנה, היה כיף, אוכל טעים במסעדה, זמן איכות של אחיות.

טוב, כתבתי ומחקתי אך בכל זאת אעלה על הכתב - בפגישה גם עלתה בי שוב תיאוריית הקונספירציה הפאראנואידית שלי - שהסיבה שהן מתעקשות להיפגש רק בשלישיה - כלומר לא להיפגש בלעדי - היא שיש ביניהן מין משיכה תת-קרקעית חצי לא מודעת שמביכה אותן, ולכן הן זקוקות לנוכחות שלי, שנותנת למפגש ולקשר "חותמת כש‏רות" מרגיעה. בחיי, הרגשתי שיש ביניהן כימיה חזקה שאני לא חלק ממנה. ואולי זו תחושה סובייקטיבית שנובעת מרגשי הנחיתות שלי. ומהקושי שלי להשתלב ולהיות "בתוך החיים". ואולי אני משליכה עליהן תחושות שיש בי. אני כל כך אוהבת את המקסימה והיא יפה כל כך בעיני. וגם הג'ינג'ית מיוחדת וחמודה. אני יותר מדי אוהבת, ויותר מדי רחוקה מהחיים. אוף, רגשי נחיתות זה כמו אזיקי הרגליים שהיו שמים בעבר לאסירים, שקשורים לכדור ברזל כבד.

עם בוא האביב, קאמבק מרגש במחוזותינו  - לפני מספר ימים הנמלים חזרו ופתחו במתקפה חזיתית בבית. יוצאות מנקודה כלשהי בקיר מעל המזגן קרוב לתקרה ומטיילות למטה בטור מעורר חלחלה. בהתחלה זה היה רק כמה נמלים פה ושם באזור מצומצם בקיר, ועדיין לא במטבח. ויום אחד חזרתי הביתה וגיליתי למרבה הזוועה שמשום מה ובלי יותר מדי שכל הן החליטו לתקוף דווקא את קנקן הבריטה. אהבלות. וכמה מהן התרוצצו על השיש במטבח. שלפתי את גרגירי הציפורן ופיזרתי במקומות שונים. המלחתי את האמ-אמא של השיש (אומרים שמלח מבריח אותן. לא בטוחה כמה זה יעיל...). גם שלפתי נייר מגבת והתקפתי אותן נקודתית, שיבינו מי פה הבוס, ועל חלק שפכתי קצת מים בקור רוח של חוקרת שב"כ מנוסה (ושיהיה קל לגרוף לכיור), והשארתי אחת-שתיים בחיים כדי שירוצו לספר לחבר'ה שמסוכן להתרוצץ בחוץ.

מעדיפה לא לרסס בבית, בטח לא במטבח. רעל. אדבוק בינתיים באמצעים טבעיים ונראה.

בינתיים יש בבית אווירה של שקט תעשייתי. כששבתי הביתה הערב ניסיתי לתפוס אותן באמצע פעולתן הזדונית, בטרם תברחנה ממני לכל החורים בקיר, ע"י פתיחת דלת פתאומית עם "א-הה!" מפתיע, אבל המטבח היה נטול נמלים, לשמחתי הרבה. נקווה שיישאר כך. אבל יש לי תחושה שצפויה עוד המולה רבה, וכל הקיץ עוד לפנינו. אם כבר עכשיו הן התחילו להגיח - המלאכה ודאי מרובה. נפשיל שרוולים ונשיב מלחמה שערה!