אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

חבר'ה, זה סוף סוף קורה מחר, אני מתרגשת - לראשונה בחיי לא אשתתף בליל הסדר! יאאא, זה כמו להבריז מבית הספר, אני מרגישה ממש תחושת חופש מסחררת  מה, זה הרי חג החירות, לא? אז אני מיישמת...

כלומר - יש לי יחס אמביוולנטי לליל הסדר, ולמפגשים משפחתיים בכלל. מצד אחד, כמובן מסתייגת מהם מאוד ותמיד מרגישה צורך להתחמק מהם לאור המועקה, המצוקה ועוגמת הנפש שאני עלולה להרגיש במהלכם. מצד שני, בכל זאת יש בי את הצורך בחוויה משפחתית, בתחושה של שייכות, וגם הרבה פעמים מפגשים שאני חוששת מהם בסופו של דבר מתבררים כנחמדים ומהנים ואף משעשעים, ואני הרבה פעמים שמחה בדיעבד שהשתתפתי בהם. ובכלל, בשנים האחרונות הממשק המשפחתי בסך הכל יחסית השתפר לעומת העבר הרחוק, וגם אני פחות רגישה ופגיעה יחסית לפעם, גם אם עדיין אני פה ושם מייחסת משמעויות-יתר לאמירות מסוימות ונוטה לפרש אותן באופן שגורם לי להיפגע מהן שלא לצורך.

בן זוגי לא מרגיש טוב, כנראה חטף איזה וירוס בסגנון שפעת, אז לכן לא ניסע. היינו אמורים להשתתף בליל הסדר אצל דודה שלי, אחותו של אבא שלי. אני מרגישה לא נעים ש"הברזנו" כי ההורים שלי סמכו עלינו שנסיע אותם לאחר מכן בחזרה הביתה (אין להם רכב, אבא שלי מתנגד למכונית באופן עקרוני), והם גרים במרחק של בסביבות בין 40 דקות לשעה נסיעה מהדודים שלי (תלוי בפקקים), אז כנראה ייסעו חזרה עם מונית ספיישל (בתקווה שימצאו מונית פנויה. וזה גם עולה המון כסף ). אני ובן זוגי עוד היינו אמורים, אחרי שהיינו מחזירים את הוריי לביתם, לחזור כל הדרך חזרה אלינו הביתה - עוד נסיעה של בסביבות 40 דקות (וזה בלי פקקים, כך שבטח היה יוצא יותר זמן). המון נהיגה מתישה בשביל בן זוגי.

(אני לא נוהגת. עשיתי רישיון לפני 8 שנים, נהגתי לאחר מכן כמה פעמים - והייתי נהגת טובה, אפילו בן זוגי אמר לי, והוא לא אומר סתם - אבל לא המשכתי עם זה ולא קניתי רכב ואני מעדיפה לא לנהוג. יש יתרונות וחסרונות לכל אופציה. כרגע החסרונות של לנהוג ולהחזיק רכב מטרידים אותי יותר...).

בכל אופן, מפגשים בין אבא שלי לדוד שלי (בעלה של אחותו של אבי) מגיעים באופן מסורתי וקבוע לאותם ויכוחים שמתדרדרים תמיד לרמה קולנית ולא נעימה, והנושאים הם קבועים - פוליטיקה (הדוד שלי שמאל, אבא שלי ימין) ואכילת בשר. אבא שלי צמחוני המון שנים, דוד שלי קרניבור מהסוג שאוהב, בשיחות עם צמחונים, להצהיר איך הוא נהנה לאכול חיה מתה, כאקט של "דווקא" ו"התרסה" - מה גם שאבא שלי נוטה בויכוחים להטיף ולהאשים ולהתקיף מה שכמובן גורם לצד השני להרגיש מותקף ומואשם ולהתקיף בחזרה, אז הכל ביחד נהיה סמטוכה שקשורה פחות לתוכן הויכוח ויותר לסגנון הלקוי של התקשורת הבין-אישית - דינמיקה של אסון ידוע מראש.

מבחינה זו, אני שמחה עד מאוד שזה נחסך ממני. מצד שני, היה יכול להיות נחמד להיפגש עם דודה שלי ובת דודתי, שלא יוצא לי לראות בשום הזדמנות אחרת. גם עם שאר בני משפחתם, אבל אִיתן במיוחד. מצד שלישי, עדיין יש לי נטייה במידה מסוימת לחרדה חברתית, רגשי נחיתות ותחושת אי נוחות בסיטואציה חברתית, ובמיוחד עם אנשים שאני לא מכירה או שלא ראיתי הרבה זמן. אז גם מבחינה זו, אני מרגישה הקלה שנחסך ממני המאמץ שבאינטראקציה החברתית והצורך לדבר על עצמי ולספר מה קורה איתי (שום דבר חדש! כן כן! אין לנו ילדים ואני כבר בת מאתיים! לא התחתנו, אנחנו חיים יחד בלי הטקס הזה, כן!), מה גם שאני בתקופה פחות טובה והשמנתי המון, אז זה גם מוסיף לרצון שלי להסתתר מהעולם... אבל מי יודע, יכול להיות שאם הייתי הולכת אז כל החששות היו מתבדים ומתפוגגים ובסך הכל היה ערב נחמד עם אנשים נחמדים.... וזה מה שקורה בדרך כלל... הרי זה חלק מהעניין אצלי, חלק מהבעיה - שאני נמנעת מדברים כי אני תקועה בשלב המחשבות השליליות עליהם, במקום פשוט לעשות אותם ולגלות שהשד אינו כל כך נורא...

הו, אבל עם אבא שלי אף פעם אין לדעת מה יהיה, הוא עלול להתפרץ בהתקף כעס, הוא ואמא שלי עלולים לריב מול כולם - הם באמת לא צפויים ונוטים להתנהג בצורה לא הולמת בפומבי ולהגיד דברים חסרי טאקט. ובכלל, אני מקווה שהם בכלל ייסעו. עם אבא שלי אין לדעת, הוא יכול פתאום לשנות את דעתו ולא ללכת.

אחותי הקטנה אמרה לי שאם אני לא באה, אז גם היא לא באה. חבל לי שבגללי היא לא תלך... למרות שהיא הצהירה שאין לה מה לחפש שם אם אני לא באה.... 

בכל אופן אפגש איתה בחול המועד וגם אראה אז את ההורים.

אחותי הגדולה עושה את הסדר עם משפחתו של בעלה.

אז אני כמובן כהרגלי קצת עם רגשות אשמה - שבגללי ההורים שלי יצטרכו לשלם מלא כסף על הדרך חזרה, או שבכלל העסק ישתבש והם בכלל לא יוכלו לנסוע מסיבה זו או אחרת, ושבגללי עכשיו גם אחותי הקטנה לא רוצה להשתתף, וגם לא נעים לי מדודה שלי שברגע האחרון הודעתי שאנו לא באים.

אבל מצד שני, יאללללללה, הם ילדים גדולים ואחראים לעצמם. 

האמת היא שמלכתחילה, עוד לפני שבן זוגי נהייה חולה, הרגשתי שנורא נורא לא בא לי לנסוע, אבל הכרחתי את עצמי להגיד שאנו באים, למרות שביני לבין בן זוגי השתעשענו ברעיון לבלות את ליל הסדר ביחד בבית. אבל הרגשתי לא נעים לעשות זאת כי כאמור הוריי תלויים בי לטרמפ חזרה הביתה. ואז כשהוא התחיל לא להרגיש טוב זה יצר הזדמנות פז לסיבה מוצדקת להיעדרות. בינתיים הוא כבר במצב די טוטאל לוס ובאמת לא יכול לצאת מהבית.

מאחלת לכולכם חג שמח, חופשה נעימה וליל סדר באווירה נעימה וחיובית כמה שאפשר