אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

חלמתי שסבא וסבתא חוזרים מן המתים. סבא חזק ומלא חיים כתמיד. סבתא פחות מורגשת, אולי אני אפילו לא פוגשת אותה בחלום, אבל אני משום מה רואה תמונה שלה שפורסמה בעמוד האחורי של "ישראל היום" (של הרכילות ), עם השם שלה מצויין בכתובית מתחת לתמונה ("סבתא ____"), אבל אני לא מוצאת שום דבר שנכתב עליה, וזה מרגש ומעציב אותי כאחד. אני רוצה לדעת מה קורה עם סבתא. 

אנשים רבים ממלאים את הבית.

כנראה שעוד לפני שסבא וסבתא חזרו לחיים, התנחלו בבית אנשים שאני מכירה, בעיקר מהעבודה שלי. משום מה השכרתי להם חדרים בדירה, בניגוד לרצוני, והם מילאו את המרחב הפרטי שלי, והדירה השתנתה בגללם. הדירה לא צריכה להשתנות. היא צריכה להישאר אותו הדבר, היא הייתה מושלמת ויפה וטהורה ונכונה ומלאת טוב וחיים ואור, ואני חוששת שהם רמסו אותה ושינו אותה לטעמם היומיומי המרושל העכשווי, בלי הכבוד הראוי לקדושת ולחשיבות המקום, ולדורות הקודמים שגרו בה, ולהיסטוריה.

כשסבא וסבתא חזרו, אמרתי לדיירים שעכשיו הם בטח יצטרכו לפנות את הבית.

משום מה אני זוכרת מישהי ספציפית מהעבודה שלי שהייתה שם - שאני מכירה בצורה שטחית בלבד, והיא מאוד חמודה ועדינה. בחלום היא הרגיעה אותי שזה בסדר שכולם נמצאים בדירה, שאני לא צריכה להילחץ מזה, שנוכחותם לא מזיקה.

אז אנחנו כולנו בדירה ההיא של סבא וסבתא (שמוחי נוטה לחזור ולנדוד אליה מדי פעם בחלומות, לחפש את המחוזות האבודים ההם, מתוך געגוע עמוק עד כאב), ואני שומעת את קולו האהוב של סבא מגיע מבחוץ - הוא נואם, או מרצה, בקולו החזק והסמכותי בפני קהל אנשים גדול באחת המדשאות שמשתרעות סביב הבניין. הוא מדבר על לאומיות (או המחנה הלאומי) וציונות, מחזיר את תחושת הכוח, האופטימיות והוודאות בצדקת דרכנו שהתפוגגה בשנים האחרונות. לא רק צדקת דרכנו התפוגגה, גם הדרך עצמה. והוא שייך לדור הנפילים, שהדרך הייתה כל כך ברורה להם. גם אבא נמצא שם איתו. לאחר מכן שניהם חוזרים יחד לבית, ואבא נראה מטופח וצעיר - לבוש בחולצת כפתורים אלגנטית חגיגית, ושערו וזקנו (המעוצב בקפידה) שחורים כפחם, פניו צעירות ומאירות. והוא נראה שמח להתלוות לאביו ולבלות עמו, וזה כל כך משמח אותי. אני מרגישה נרגשת ומאושרת.

כאילו תור הזהב באמת יכול לחזור.

(כמובן תור זהב אשלייתי, לא היה באמת תור זהב. אמנם היו חיים אחרים עם מרכיבים שחסרים לי מאוד, אך הנוסטלגיה כמובן מסננת החוצה את הדברים הפחות טובים, המעצבנים, הקשים, המכאיבים, השגרתיים, ומקנה לעבר הרחוק מימד של קסם ומיתוס. בכל אופן, אהבתי מאוד את סבא וסבתא).

הדירה ההיא... אחותי הגדולה גרה שם יחד עם סבי זמן מה בתקופת לימודיה באוניברסיטה (סבתא כבר נפטרה כמה שנים קודם לכן). בוקר אחד אחותי מצאה אותו מת בסלון. חוויה קשה. בדיעבד עלה כי כנראה סבל כמה שעות ממיחושים בחזה אך לא רצה להטריד ולהעיר אותה (כנראה גם היה בקשר עם המוקד של שח"ל או משהו כזה - לא זכור לי בדיוק איך זה היה ידוע לנו, זה קרה כל כך מזמן, בסוף שנות ה-90), ובאיזשהו שלב נפל וראשו נחבט בפינת העץ של הספה. וכך היא מצאה אותו. מותו היה אבידה גדולה לכולנו, מת כשכולו עדיין מלא חיים ועיסוקים, פעיל כהרגלו. מותו היה עבורי קו פרשת המים בהתייחסותי לחיים. הוא סימל עבורי את החיים. והחיים נגמרו. והוא גם היה עמוד התווך של המשפחה - לאחר מותו הקשר עם אחותו של אבי ומשפחתה התרופף, והמפגשים המשפחתיים הלכו ופחתו.

אחותי המשיכה לגור שם עוד כמה שנים לאחר מות סבי, עד שמכרה את הדירה. עוד לפני כן סיפרה שהאזור השתנה והתדרדר, הבניין התדרדר. האוכלוסיה האיכותית התחלפה באוכלוסיה - אנסח זאת בלשון פוליטיקלי קורקט - קשת יום. זורקים זבל מהחלון לרחוב. מפחיד להסתובב בלילה. הכל נהיה מוזנח יותר. בעיות שונות. אז זהו, הדירה כבר מזמן אינה אותה דירה.

כשהייתי מגיעה לחופשות, סבי היה מחכה לי בחלון, רואה אותי מרחוק ומנופף לי בידו עם חיוך גדול. אני מתגעגעת אליך סבא.