אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

החלום על סבא שלי, שכתבתי עליו כאן בפוסט הלפני אחרון, גרם לי לרצות לספר עליו יותר.

אני מביאה לכאן שני מכתבים שקיבלתי בזמנים שונים ובהקשרים שונים - אחד מסבא שלי ואחד מאבא שלי. המכתבים משקפים היטב את ההבדלים ביניהם ובין תפיסות העולם והאישיות שלהם, ובעקבות זאת - את ההבדל במסרים על העולם ועל עצמי שספגתי מהם.

סבא שלי שלח לי בדואר את המכתב הבא, לרגל סיום לימודיי בתיכון, ב- 1995:

לאור, נכדתי המתוקה,

שאפשר לצבות לה את לחייה עד אשר תהיינה סמוקות;

לאור, בעלת הצ'יפס "הגנוב" בימי אוקספורד העליזים, אשר הפך (הצ'יפס) לחלק מהפולקלור המשפחתי;

לאור שאותה אני אוהב מאוד, מאוד;

לאור, שזכיתי לראותה בוגרת בית-ספר תיכון;

לאור שלי, שולח אני גן פורח של ברכות ואיחולים!

והשאלה הלא היא:

מה הלאה?

אור, "מה הלאה" שלי ברור לחלוטין - לא ירחק הזמן ואנוכי אאסף אל אבותי. ומודה אני לכל אלה שבימי חלדי עזרו לי לממש את שיש בי במלוא מובן המושג הפסיכולוגי "מימוש עצמי".

ומכאן ל"מה הלאה" שלך - שדה פתוח ועצום, אופקים רחבים ורחוקים של ההוויה שלך, עד 120 ועד בכלל, בתוספת מע"מ 12 שנה = 132 שנה טובות ומאושרות.

ומה בין שתי ההוויות? בין ההוויה שלי שהייתה וההוויה שלך שתהיה?

מאוד, מאוד הייתי רוצה שגם את תממשי את כישרונותייך, כי רבים המה ומעולים.

למשל, אני רואה אותך בעיני רוחי עיתונאית דגולה, שלכתבות שלה ולמאמריה מצפים, ושאותם מצטטים בדחילו ורחימו. שאותה מזמינים לשיחות החשובות בכל כלי התקשורת; שאת מקבלת פרסים על מחקרים בתחום העיסוק שלך. ואולי, נכדתי תקבל פרס ישראל, לו יהי!

מהו המפתח לכל אלה?

התשובה: החינוך העצמי.

אני מאמין גדול מאוד בחינוך העצמי של האדם.

חייב אדם שנה שנה, יום יום, שעה שעה - לחנך עצמו; כדברי הנביא "ואצרֹף כבֹּר סִגָיך ואסירה כל בדילָיך" (ישעיהו א', כ"ה).

וברבות הימים תאמרי, אור, בגעגועים (אני מניח):

סבא [שמו הפרטי] ז"ל היה אומר:

על שלושה בסיסים ניצבים הישגי האדם:

על העמל

על ההתמדה

ועל החינוך העצמי!

נשיקות,

סבא [שמו הפרטי] שלך

נ.ב - הנני מצרף בזה מתנה צנועה לרגל גמר חוק לימודייך. כאשר תיכנסי לשירות בצבא תקבלי עוד 500 ש"ח (כפי שקיבלה [אחותי הגדולה]), סבא

איזה חמוד הוא, נכון?... הוא היה סבא חמוד!

אני מתרפקת על המכתב הזה בגעגועים ובעצב ושומרת עליו מכל משמר כאוצר יקר שלי. הלוואי שהייתי יכולה לחיות לפי העקרונות שהוא ציין. אני יודעת שזו הדרך הנכונה והטובה, אך לא עמדתי בזה. אני עצובה שלא הגשמתי את חלומו של סבא. לא מימשתי את עצמי באופן שהוא קיווה ושגם אני קיוויתי, ולא הייתי מסוגלת לעמוד בחינוך העצמי המתבקש להגשמה של הפוטנציאל שלי. החיים היו גדולים עלי... אבל, אולי הוא לא לקח בחשבון את המרכיב הנפשי המעכב. האישיות שלו הייתה חזקה מאוד ועמידה (אחותי הגדולה דומה לו יותר), ואילו אני דומה יותר לאשתו - סבתא שלי, שסבלה מבעיות נפשיות קשות (דיכאון, חרדות, פוביות, גם נאלצו לאשפז אותה מס' פעמים, והילדות הקשה איתה די דפקה את אבא שלי נפשית). אני גם דומה לה פיזית, בתווי הפנים. סבא שלי לא ידע על הקשיים שלי.

אבל מצד שני - למרות הבעיות שלה, סבתא שלי הייתה ספרנית מוערכת וקיבלה פרס עובדת מצטיינת, ודורות של ילדים אהבו אותה, וכשביקרתי לפני שנה-שנתיים בבית הספר בו עבדה (ושתמיד ליוויתי אותה לשם כשבאתי לחופשות, והיא נתנה לי ספרים נהדרים לקרוא), התרגשתי לגלות שתלו את תמונתה בפינת הספריה וכתבו מילים אוהבות לזכרה.... התחלתי להתייפח בלי שליטה...

אז, היא כן הגשימה את עצמה בעבודה. אני נקלעתי לברירת המחדל של מזכירה. אמנם זה תפקיד משודרג שבו אני עושה מגוון דברים ויש לי אחריות, וכן משתמשת בכישוריי (בעיקר בניסוחים והגהות ועריכה), אבל.... עדיין, מזכירה.

טוב, אני תופסת את עצמי פתאום - אני סתם ממעיטה בערך עצמי ובערך העבודה שלי. יש לי פאקינג עבודה טובה ולא פשוטה, שלא כל אחד היה מצליח בה, במקום מיוחד ומעניין ואיכותי, אני זוכה להערכה רבה וסומכים עלי, יש בעבודה המון רגישויות שצריך להתחשב בהן ואני מצליחה לעשות את הדברים על הצד הטוב ביותר, תוך הקפדה על הפרטים הקטנים. אני חושבת שסבא שלי היה גאה בי ובתפקיד הזה.

בכל אופן, המכתב הזה תמיד היה עבורי צוהר להביט דרכו בחיים שיכולים היו להיות לי ובאדם שהייתי יכולה להיות. החיים הנעלים הללו, מלאי המשמעות, שתמיד רציתי... והאופטימיות הגדולה במילותיו העוצמתיות של סבא, הביטחון והוודאות שקורנים מדבריו, והעובדה שהוא אומר שזה אפשרי באמת ובתמים.... נוסכים בי שביב תקווה ואמונה, מציתים ניצוץ חיים בתוך האפלה העייפה...

אגב, תקרית הצ'יפס שהוא מציין קרתה כשהייתי אולי בת שנתיים או שלוש במהלך טיול באנגליה שעשינו עם סבי וסבתי שבאו לבקר. מעשה שהיה כך היה - ישבנו במכונית, סבא שלי ישב לצדי. אני אכלתי משקית צ'יפס, ולסבא שלי גם התחשק אז הוא לקח לעצמו לתומו צ'יפס מהשקית. אוהו, טעות גדולה. הוא לא ידע למה הוא הכניס את עצמו ולאיזו קטסטרופה הוא גרם. נכנסתי להתקף בכי היסטרי שאף אחד במכונית לא ידע איך לעצור אותו. העבירו אותי מיד ליד, תוך כדי כך שאבא שלי מנסה להתרכז בנהיגה, היה בלגן... לקח זמן עד שנרגעתי ממחטף הצ'יפס הזה. שנים על גבי שנים סיפרו במשפחה את הסיפור הזה, בתענוג רב, שוב ושוב.... נו, אז כבר בינקותי נושא האוכל היה רגיש אצלי.... 

במכתב מאבא שלי לא מצוין תאריך מדויק. אני זוכרת שהוא שלח לי אותו בזמן שהייתי באוניברסיטה, תחילת שנות ה- 2000, לאחר אחת המריבות שלנו בסופשבוע (גרתי במעונות וביקרתי את ההורים בחלק מסופי השבוע), כנראה הייתי מגיבה בכעס על דברים שליליים או מעצבנים שהוא היה אומר, דברים שעשו לי רע או שנפגעתי מהם, או משהו כזה. לא זכור לי כרגע מה היה המקרה הספציפי שהיווה טריגר למכתב הזה:

לאור, הפילוסופית העגומה

סוד החיים

אם הייתי לוקח ורוקח את שתי אמרות חז"ל: "אין חכם כבעל ניסיון" ו- "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו" - הייתי מקבל את האמרה המשולבת: "אל תדון את החיים אלא על-פי ניסיונך"... זהו פרדוכס החיים וסודם!

כי כל אחד מאיתנו הוא חוליה אחת בודדה בשרשרת האדם, שלגביה אין לנו מושג היכן היא מתחילה ולהיכן היא מובילה. למדנו על היסטוריה מתועדת של אלפי שנים, וקיימות הערכות על תרבויות אנושיות שהתקיימו לפני עשרות אלפי שנים, שלא לדבר על האדם הפרה-היסטורי החל מאוסטרלופיטקוס אפארנסיס לפני 4 מיליון שנה דרך אפריקנוס רובוסטוס, בואיסאי, הומו-האביליס, הומו-ארקטוס ועד לאבותינו מזן ההומו-סאפיינס שהחלו להופיע לפני כ- 300,000 שנה...

אין-ספור בני אדם לפנינו עשו כמעט כל דבר אפשרי וחוו כל התנסות שרק נעלה על דעתנו, ובסופו של דבר פשוט התפגרו... הרי אמר כבר קוהלת לפני שלושת-אלפים שנה: "הבל הבלים הכל הבל...". בכל זאת לאורך הדורות נאבק כל יהודי, משגשג, נופל וקם מתוך יצר-קיום בלתי-מובן, כי כל אחד רוצה להתנסות, להתפעם ולהתאכזב ולהגיע בסופו של דבר לרגע הנפלא שבו יוכל להגיד על סמך ניסיונו הוא: "הבל הבלים...".

אביך האוהב,

[שמו הפרטי]

אני יותר דומה לאבא שלי בתפיסת העולם. אבל אני רוצה שיגידו לי שזה לא נכון. שיש משמעות. שיש בשביל מה. שהחיים חשובים, שמה שאני עושה הוא בעל ערך. הבעיה עם אבא שלי זה פחות תפיסת העולם שלו, ויותר ההתנהלות שלו, ההתנהגות הקיצונית שלו, האישיות, הדברים שהוא אומר, ההערות, הדפיקות הרגשית, דפוסי הקשרים הלא בריאים שלו. כי המכתב עצמו חכם ובסה"כ נכון. בזמנו המכתב עשה לי יותר רע כי בזמנו הייתי זקוקה לאווירה תומכת, מעודדת ובריאה, ולא לתובנות על חוסר משמעות הקיום, שגם כך חשתי בעוצמה נוראית, עד כדי ריקנות משתקת. אין במכתב כוונה רעה. אין לאבא שלי כוונה רעה. מבחינה אינטלקטואלית הוא מעניין ונבון ובעל ידע וחוכמה רבים. אבל מבחינה רגשית יש בו הרבה דברים רעילים ופוגעים, והוא בכלל לא מסוגל להבין את זה, הוא לא מודע לכך. הוא לא בריא נפשית.

אז כן, אי אפשר לשפוט אדם עד שנמצאים בנעליו - ואבא שלי עבר דברים קשים בחייו. וכבר עברתי את השלב של התמקדות בהאשמת ההורים על הדברים הרעים שהיו. אבל זה גם עניין של דפוסי אישיות, ובחירות שהוא עשה. 

בכל פעם שאנחנו נפגשים, אבא שלי נכנס לי לקישקע עם דיבורים על הבאת ילדים לעולם, אומר שזו חובה שעלי לקיים. אני מזכירה לו שהפנמתי ממנו בצורה מושלמת את המסרים השליליים שהעביר לי כל חיי על האנושות והעולם, ולכן - מדוע שארצה להביא ילד לעולם? הוא מיד אומר שמה פתאום, שהוא חש הרבה משמעות והנאה בחיים.

נו טוב, החיים מורכבים, הם אינם שחור ולבן, וגם אנשים הם כך. גם אבא שלי הוא כך. ומי יודע איך סבא שלי היה בתור אבא (אני חושבת שהוא היה אבא די קשוח), והאם חלק מנטיותיו של אבי נובעות ממרד הכרחי באביו...

אגב, אני היחידה במשפחה שעדיין לוקחת ברצינות את הדברים שאבא שלי אומר. אמא שלי ואחיותיי די מתעלמות, שמות עליו קצוץ.

חבל שזה כך. בילדותי אבא שלי היה כמעט כל עולמי. האכזבה שלי ממנו, כמוה כאכזבתי מהחיים עצמם.