אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

משום מה אני לוקחת יוזמה ואחריות ומארגנת על דעת עצמי טיול לקבוצה גדולה של אנשים שהם כפי הנראה ממקום העבודה שלי, או לפחות רובם, אך מצד שני הטיול הוא בעצם לכבוד מאורע מיוחד וספציפי שקשור לאחותי הקטנה, שחוגג איזשהו ציון דרך מיוחד בחייה.

אני מחליטה משום מה לקחת איתנו לטיול כמה חיות טרף מפחידות ומסוכנות משום שהן חיוניות לטקס שייערך לכבוד אחותי. תהליך השגת ואיסוף החיות הוא קשה ומתיש ומפחיד. בין השאר יש שם נחש קטן אך מסוכן שאמור להיות כרוך בריפיון סביב צווארה כשרשרת, וגם כלבה גדולה ולבנה, בסגנון זאב או כלב גדול אחר, שהיא תוקפנית מאוד כי היא חוותה פגיעה כלשהי (התעללות/תאונה), וצריך לשכנע אותה לבוא איתנו תוך התחמקות ובריחה מהתקפותיה הבלתי צפויות המאיימות בנשיכה. אבל אני מתעקשת שצריך את כל החיות הללו כמרכיב חיוני בטיול, ושלאחר מכן כל האימה הזו תשתלם לנו בחוויית טיול מיוחדת מאוד.

אני בוחרת כיעד לטיול מקום כלשהו בצפון הארץ, וספציפית עם לינה באכסניה מסוימת שאחותי הגדולה המליצה לי עליה בחום לפני כן. היא סיפרה לי בהתלהבות על השהות שלה ושל חבריה באכסניה הנפלאה הזו והפליגה בשבחו של המקום שסיפק להם חוויית טיול מושלמת. אז בעקבות המלצה זו, היעד נבחר ואנו יוצאים לדרך.

בדרך כל הזמן נעלמות לנו חלק מהחיות, בורחות מהכלובים, ואנו מחפשים אותן באימה צרופה. אני מרגישה מתח רב. כשאנו מגיעים לאכסניה, אנו חווים אכזבה גדולה ועוגמת נפש. בנות הקבוצה מדווחות לי בפנים נפולות שברוב החדרים (העלובים) אין כלל סבון, ובמעטים שיש - מדובר בכמות מזערית. אני מתעצבנת וניגשת לבעל המקום, שמסתגר בחדרו בשעה מאוחרת זו של הלילה, ודורשת ממנו לספק סבון בכמות נאותה. הוא מתעצבן וטוען שבחדרים יש כמות סטנדרטית ומספיקה, ושהדרישה שלי מוגזמת. אני אומרת לו שאין אפילו סבון לנקות ידיים אחרי שימוש בשירותים. הוא משתכנע ומוציא לי חבילה של שקיות קטנות של סבון, בגודל של דוגמיות, אך מבקש עבורה 30 ש"ח, 1 ש"ח עבור כל דוגמית. זה מוגזם, ואני לא זוכרת אם לקחתי את זה או סירבתי.

אני כולי עצובה ומאוכזבת ובעיקר כועסת על עצמי ומאוכזבת מעצמי ומרגישה שאכזבתי את כולם ושהתיימרתי להיות מסוגלת לארגן כזה טיול ולשאת באחריות כבדה כזו, וכעת התגלתה האמת - שאיני מסוגלת לכך, שזה גדול עלי.

אני מצטרפת לחברי הקבוצה שמתאספים ויושבים בסוג של אמפי בשטח האכסניה, שממוקמת באזור של עצי חורשה וגבעות. אני יושבת שם בתחושה כבדה. בשטח האכסניה מתרוצצות חיות הטרף שממשיכות כל הזמן לברוח מהכלובים ולאיים על העוברים ושבים. גם הכלבה המפוחדת-תוקפנית מסתובבת באזור, וממנה אני הכי מפחדת, היא לא צפויה וחולה. גם מהנחש אני הכי מפחדת, הוא יכול להרוג.

לאט לאט האנשים באמפי מתמעטים, הולכים לחדריהם. הגברים שבחבורה מוותרים על חדריהם לטובת הנשים, שלא יהיה להן צפוף מדי, והם עצמם ישנים תחת כיפת השמיים. הם מנסים לעודד אותי במעט מילים טובות וחיוכים ומבטים אוהדים. אני חושבת שגם הבוסית שלי שם, והיא מנסה לעודד אותי בשמחת החיים שלה ובהסתכלות קדימה באופטימיות ובחיוך.

החושך יורד על הכל, ואני מרגישה שיצרתי במו ידיי אסון שגרם עוול לכולם, ושזו אשמתי שהטיול נכשל, ואם מישהו אחר היה מארגן אותו, הוא היה מוצלח.

אני מרגישה בצורה עמומה שזה מוזר שאחותי הגדולה המליצה לי על האכסניה הזו, אבל אני כועסת יותר על עצמי מאשר עליה, כי הסיבה לכישלון היא אני ולא האכסניה.