אני יודעת שבלילות האחרונים אני חולמת חלומות עמוקים שצובטים בכאב את לבי עד זוב דם, אך בבקרים אינני זוכרת אותם כלל - בניגוד לטבעי לזכור חלומות, ואף לפרטי פרטים.
אך הנה הבוקר איך שהתעוררתי גיליתי שאיכשהו נתפס ברשת הזיכרון שלי זכר החלום החמקמק שהשתולל בי הלילה בפראות מכאיבה כל כך, או שמא רק שאריות זיכרון שגם הן הולכות ומתפוגגות וחומקות מבין האצבעות, ובקרוב אשאר בידיים ריקות, הרשת תישאר מיותמת, ושיירי הזיכרון יתווספו למשקעים אי שם בקרקעית אוקיאנוס התת-מודע, משם מגיעים אלי מדי פעם הדהודי אנחותיו הרחוקות, החורקות.
אני חושבת שבחלום ניסיתי לחזור אליו, ניסיתי לחזור אל הפסיכולוג ההוא אצלו הייתי בטיפול כשנה-שנה וחצי-אולי שנתיים לפני שנים רבות.
(לאחרונה התחלתי להכין מסמך מסודר שמסכם את כל הטיפולים והמטפלים אליהם הלכתי לאורך השנים, כדי לעשות בנושא סדר. מה שדירבן אותי והיווה טריגר להכנת המסמך הוא שאני בקרוב מתחילה טיפול חדש, וחשבתי להגיש למטפלת מסמך מסודר מסכם של הטיפולים עד כה - גם פסיכולוגיים וגם תרופתיים - כי בפגישה הראשונית שכבר הייתה לנו היא שאלה על כך, ביקשה לדעת את היסטוריית הטיפולים שלי, וניסתה לכתוב לעצמה הכל, את כל מה שסיפרתי, גם היסטוריית הטיפולים וגם היסטוריה אישית - ביוגרפיה, משפחה, חוויות חברתיות, כרוניקת השיבושים הנפשיים שלי - ולא היה לה קל, כי כהרגלי דיברתי המון ומהר וסיפקתי המון פרטים. אז לפני שניפגש בפעם הבאה, החלטתי לשחזר במסודר ולהגיש לה את כל הפרטים - מטפלים, זמנים - שמצאתי מתוך היומנים השנתיים שלי ששמרתי עליהם מאז שנת 2000 - אבל דווקא את התקופה של הפסיכולוג הזה מהחלום אני לא מוצאת - לא מוצאת את שני היומנים מהשנים 2003-2004 ו- 2004-2005, נראה לי שבאותן שנים השתמשתי בכריכה קשיחה של יומן ספירלה - שקיבלתי כשי מהצבא כשהשתחררתי בסוף שנות התשעים - שמיועד למילוי בכל שנה, קניתי עבורו כל שנה רק את מילוי הדפים הרלוונטי, כך שאולי בתום השנה הוצאתי את הדפים וזרקתי אותם, אז עכשיו לצערי אין לי תיעוד של אותן השנתיים).
בחלום עשיתי מאמץ לחזור לפסיכולוג ההוא, מתוך געגוע איום, מתוך צורך עכשווי נואש, מתוך ה"אהבה הנכזבת" אליו (כמובן שבמרכאות, לא יודעת מה היה שם בקשר איתו שהיה עבורי כל כך נפיץ רגשית), ומתוך מה שנותר עבורי מהקשר איתו כ"עסק לא גמור",
כמו במציאות, כך גם בחלום, הוא גר בבית פרטי גדול ויפה בישוב קטן קרוב לעיר של הוריי, בחלום ניסיתי למצוא תחבורה להגיע אליו, מה שהיה קצת מסובך כי אין הרבה תחבורה לשם מכיוון שזה ישוב קטן, והשעה הייתה מאוחרת - ונראה לי שגם משום מה הבאתי איתי את אחותי הקטנה, כי גם היא צריכה עזרה, שתינו חיפשנו אצלו מזור, גאולה.
אז בחלום - כל ההגעה שלי לשם היא מביכה ומשפילה עבורי, המשפחה שלו מסתכלת עלי - בעין עקומה - כמו חצי מבינים שזו העבודה של אבא ומביטים בי בחמלה וחצי תוהים מה האישה המוזרה והמשוגעת הזאת עושה כאן בשעה כזאת ומה היא רוצה מחיינו - מחייו של אבא שלנו. אני יושבת אצלו במשרד הביתי שלו, הוא עושה מאמץ כאילו לנסות לעזור, אבל זה לא ממש עוזר, והראש שלו בדברים אחרים - בבית שלו, במשפחה שלו, בילדים שלו, בעיסוקים אחרים שלו - אני מתוסכלת ועצובה ומאוכזבת, באתי אליו באהבה גדולה מתוך שרידי האמונה של פעם שהיה ביננו קשר מיוחד ושאכפת לו ממני מאוד - אבל במבחן המציאות הקשר נכשל, הוא נכשל, הוא אכזב אותי, ולמה עכשיו עולות דמעות בעיני בגלל זה, ולמה התעוררתי מהחלום בבוקר בתחושה כבדה שאני סוחבת איתי שק כבד של דמעות עופרת, איזו מועקה חסרת תחתית.
אני לא זוכרת את כל פרטי החלום הרבים, אחרי פגישה שטחית עם הפסיכולוג אנו מסכמים שאנסה למצוא אוטובוס בחזרה הביתה. אחותי הקטנה איתי, אנחנו רצות להספיק לאוטובוס אחרון כי השעה מאוחרת בלילה, אבל כנראה אנו בכל זאת מספיקות.
עיקר החלום - המפגש שלי איתו - לא כל כך זכור לי, לצערי.
ונחזור למה שקרה במציאות לפי כך וכך שנים, בטיפול אצל הפסיכולוג הזה -
הוא הפסיכולוג הראשון שהגעתי אליו לטיפול אחרי שחזרתי לגור עם הוריי לאחר האוניברסיטה (בתקופת המגורים שלי בעיר של האוניברסיטה הייתי בניסיונות טיפול אחרים, ראשוניים ולא מוצלחים כל כך), נוצר ביננו חיבור עמוק - לפחות כך הרגשתי וכך קלטתי גם ממנו - כמו שידרנו על אותו גל, גם מבחינת חוש ההומור והשנינות והאינטלקט. הייתי שבר כלי ונראיתי בהתאם, והוא כל הזמן הביע כלפי חיבה חמה, אולי אפשר להגיד אהבה,
הוא היה מחמיא לי כל הזמן, אני יודעת שבמצב הכבוי והאבוד בו הייתי היה חשוב לעורר אותי לחיים, והוא עשה מאמץ בכיוון ולכן אולי הרעיף עלי שפע אהבה ומחמאות. למשל, זכורה לי אמירה שלו שהייתה כל כך חמודה - אמר שאני הסוד הכי שמור בעיר בה גרתי (כי כל כך הסתתרתי והתחבאתי מהעולם, ברחתי מסיטואציות חברתיות, נמנעתי מקשרים כדי לא להיפגע, הייתי במגננה מוגזמת ומלאת הימנעויות), אמר שעוד אנשים חוץ ממנו צריכים להכיר את הסוד הזה, הדגיש איזה אדם מיוחד ונפלא אני, ניסה גם להחמיא לי פיזית, כנראה בגלל שהפגנתי כל כך הרבה שנאה עצמית, והרגשתי יצור כל כך לא אטרקטיבי, והוא כנראה רצה גם לדרבן אצלי תהליך של חיפוש בן זוג, לעורר את "האישה" שבי,
הוא היה כל כך חמוד ומצחיק וחכם ואינטליגנטי ומבין עניין, היה לנו חוש הומור משותף, הוא תמיד הביט בי בחיוך מרוצה שופע אהבה, והרבה פעמים הציע לחבק אותי כשהיתי במצוקה - כן כן - מאוד הופתעתי ותמיד סירבתי, כי הרגשתי מגעילה ורציתי לחסוך לו את הגועל שבלחבק אותי, וכי זה הביך אותי וגם הפחיד כי גם ככה כבר הרגשתי כלפיו יותר מדי,
הוא היה גם גבר נאה, מה שגם בלבל אותי. נראה לי שהוא היה בערך בן 50, "שמור היטב" (בלעעחח, שונאת את המושג הזה, מזכיר לי פורמלין 
), עשה הרבה ספורט, בעל פנים יפות - לעזאזל, מה לעשות, אני רק בנאדם, כנראה שהשילוב של החיבור הרגשי איתו וחזותו הממיסה עורר בי התאהבות.
מכיוון שהוא היה מנוי למרכז ספורט שהיה סמוך למקום שעבדתי בו, יצא לי פעם במקרה לראות אותו עושה ריצה כשלגופו מכנס קצרצר בלבד - גאאד דמט, זה היה יפה, נו מה אתם רוצים. זה גרם לי גם, בנוסף לגישה האישית שלו איתי בטיפול, לראותו אותו באור מאוד אנושי ואישי. אגב, הוא חלף ממש לידי כשרץ, הבטתי בו, הייתי קצת בשוק מהסיטואציה המביכה, והוא לא אמר לי מילה, התעלם לגמרי. אף פעם לא ידעתי אם שם לב אלי או לא, מוזר מאוד אם לא שם לב כי היינו רק אני והוא ברחוב ריק, והפריד ביננו רק איזה מרחק של מטר או שניים. אולי התעלם בכוונה בגלל הסיטואציה הבעייתית וגבולות הקשר עם המטופל - כשמטופלת רואה אותך מתנשף ומזיע במראה פראי כשלגופך מכנסונים קצרצרים בלבד... מביך קצת (אבל מהווה תרומה מכובדת ביותר לרפרטואר הפנטזיות שלי עליו - סתאאאם, נו 
). אבל דווקא חשבתי שבינינו לא היו שטויות רשמיות כאלו, הוא דאג לגרום לקשר הטיפולי להיות פתוח ואישי, וסיפר על עצמו גם דברים אישיים, נראה לי שזה חלק מהגישה הטיפולית שלו. ואולי בכלל היה כל כך מרוכז בריצה שלא שם לב... נראה לי שסיפרתי לו על זה באיזשהו שלב, ולא לגמרי זכורה לי תגובתו, רק שהוא לא התעכב על זה, אולי אמר שהוא לא זוכר את המקרה.
כמעט תמיד בבואי אליו הייתי רואה את הילדים המוצלחים שלו ואת אשתו - אשתו הייתה אישה רזונת ויפה עם שיער ארוך, נראית כמו ילדה - לפעמים הייתי רואה אותה כורעת בתוך צמחיית הגן השופעת שלהם, מטפלת בצמחים, במבט ראשון היה קשה לשים לב אליה כי נעלמה בתוך הצמחייה השופעת, ואז פתאום הייתה צצה כמו פֵיה בין הצמחים הגבוהים, קטנטונת ורזונת עם עיניים גדולות, מביטה בי מתוך הצמחיה הצפופה.
כן, הייתה בי כנראה גם קנאה, או תחושה עזה של רגשי נחיתות לעומתה - לעומתם כולם. אני זוכרת חלום עז אחד שחלמתי עליו, מני רבים, וגם סיפרתי לו בזמנו על החלום הזה:
חלמתי שאני באה אליו לביתו בזמן שאני לא אמורה, לא בזמן פגישה שלנו, ואני מתחבאת מהצד ומביטה בשגרת חייהם המוצלחת - הוא ואשתו והילדים, נהנים יחד, יפים ומאושרים, מלאי חיים, בבית היפה והמוצלח שלהם. אני מסתתרת בין השיחים - הרבה צמחיה הייתה להם בגינה וסביב הבית - ואז הם יוצאים במכונית, ואני מסתתרת היטב שלא יראו אותי, והמכונית איכשהו עולה לי מבלי משים על הרגל או על היד, ואני חשה כאבי תופת, אך מתאמצת לא להוציא הגה, לא לצעוק מהכאב, אני שותקת כדי שלא יגלו שאני שם. חשתי מושפלת ופתטית.
אגב, הוא סיפר לי שאצל אשתו התגלתה מחלה אוטואימונית שמתבטאת בין השאר במחסור בנוזלים בגוף (למשל, אין לה דמעות), מה שגורם לה לקשיים פיזיים רבים, וזה לא פשוט להם. ברור לי שהוא שיתף אותי במידע האישי הזה בגלל חרדות הבריאות שלי, כדי להראות לי שלאנשים קורים דברים לא טובים בחיים, מחלות, ושבכל זאת הם מצליחים להתמודד ולחיות חיים מלאי משמעות ועשייה. וכדי להראות לי שלכל אחד יש את החבילה שלו, ואם חיים של אחרים נראים לי מושלמים ונטולי בעיות - לא כך הוא הדבר. הוא שיתף אותי בעוד דברים אישיים (למשל, מחלת הנפש של אבא שלו), מה שעוד יותר גרם לי להרגיש קרובה רגשית אליו.
אבל עם הזמן הרגשתי שהטיפול מפספס ותקוע ולא יעיל מבחינת האו.סי.די שלי, שהיה אז בשיא השתוללותו - הייתי נמנעת ממגע פיזי עם אנשים, הטרידו אותי מאוד כל מיני דברים קטנים פיזיים, היו לי מחשבות טורדניות של חרטה על דברים שעשיתי שהמוח שלי החליט שגרמו לנזק בלתי הפיך, סבלתי מספקות טורדניים (למשל, בדקתי מיליון פעם אם אכן נעלתי את דלת הבית), פחדתי להידבק במחלות, היה לי קשה לקנות דברים בחנויות כי הגעיל אותי שאנשים נגעו בהם, ועוד שפע מחשבות אובססיביות, הימנעויות ופעולות כפייתיות (רחצתי ידיים יותר מדי בגלל תחושה שהן מזוהמות מדברים שנגעתי בהם, ולא רציתי להעביר את ה"זיהום" ממקום למקום - סימפטומים אופייניים לאו.סי.די זיהומי), ובכלל הנפש/מוח שלי היו במצב מפורק למדי. קשה לי לתאר כאן בדיוק מה היה המצב שלי, כי היו הרבה דברים, הרבה קשיים, הרבה מחשבות טורדניות בנושאים שונים וקשיי תיפקוד - סוג של כאוס נפשי ומחשבתי.
ידעתי שאני זקוקה בדחיפות לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולמרות שהוא הבטיח לי שהוא יכול לשלב גם אלמנטים קוגניטיביים, וכאילו ניסה - זה לא היה זה. לקראת הסוף הוא גם הבטיח שיעשה ריסרצ' ויחזור אלי עם תכנית לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי - ומה שהוא הביא בסוף זה שמות של ספרים מומלצים שהוא מצא באינטרנט עבורי שאקרא, ואז הבנתי שהגיע הזמן לסיים אצלו ולעבור הלאה.
הפריעה לי לא רק העובדה שהטיפול לא היה בכיוון הנכון לטיפול בסיפטומים של האו.סי.די. גם הפריעו לי דברים אחרים. למשל, באיזשהו שלב מצאתי את עצמי באחת הפגישות, בשלב מתקדם יותר של הטיפול, מקבלת ממנו הרצאה מטיפה על כך שאני והוא אף פעם לא נשכב - הייתי בשוק. למה הוא החליט שאני רוצה לשכב איתו, אלוהים? WTF, לא הבנתי מאיפה זה בכלל הגיע. לא אמרתי שום דבר בכיוון, מה גם שהרי הוא הכיר אותי היטב, הוא היה אמור לדעת שזה מיותר לחלוטין להגיד לי את זה, וגם פוגע ומשפיל. ברור שלא חיזרתי אחריו או פלירטטתי איתו, מה פתאום, לא הייתי מסוגלת בכלל, זה כל כך לא אני. מה גם שהרגשתי כל כך מכוערת ומוזרה ונטולת לגיטימציה לרגשות רומנטיים ומיניים - הוא היה אמור לדעת את זה.
גם אם היו לי רגשות כלפיו - וכנראה באותו זמן כבר קצת שיתפתי אותו בהם, בקושי רב, אבל לא יכולתי יותר להסתיר, מה גם שזה דבר שקורה הרבה בטיפולים וידוע שזה חיובי ורצוי להעלות את הנושא לדיון -
אז גם אם היו לי רגשות כאלו כלפיו - בטח שלא הייתי מצפה שיקרה ביננו משהו, לא רק בגלל שלא חשבתי שאפשר בכלל להרגיש כלפי רגשות דומים והייתי מפודחת לגמרי ונבוכה מעצם ההתעסקות בזה, אלא גם בגלל שאני אדם חכם ומוסרי ולא הייתי יורדת לרמה הזאת בכלל. לא הייתי זקוקה להרצאה שלו. זה מאוד איכזב אותי. לא ידעתי למה הוא בכלל מזכיר את הכיוון המיני, זה ממש הביך אותי, וגם השפיל, שלא לצורך. אין לך מה לדאוג בנאדם, אני לא מאיימת עליך מינית, אתה יכול להירגע. לא אאנוס אותך, הכל טוב. אתה לא צריך לדאוג שהמכוערת הזאת תעגוב עליך. איכסה פיכסה.
אולי פירשתי את הדברים שלו ואת הכוונה שעומדת מאחוריהם בצורה אחרת ממה שהוא התכוון, אולי לקחתי את זה למקום שלילי ולא נכון. אולי הוא חשב שצריך להגיד את הדברים כדי לכוון אותי לחפש דמויות גבריות אחרות כמושא לרגשות שלי (שהוא עורר באופן פעיל, mind you). גם ככה הרגשתי נבוכה מהרגשות הללו. אני חושבת שהוא לא טיפל בזה נכון.
ביוזמתי סיימתי את הטיפול אצלו, ומצאתי מטפלת התנהגותית, אצלה הטיפול ניסה להיות קוגניטיבי-התנהגותי כמה שאפשר, אבל לא הייתי מוכנה ללכת עם זה רחוק לטיפול הארד-קור, אלא רק הייתי מוכנה לעשות דברים קטנים, אז הטיפול היה התנהגותי-light. זה עזר קצת, הייתי מוכנה לגעת בדברים שעד אז לא הייתי מוכנה לגעת בהם. למשל, זכור לי רגע ניצחון כביר, כשעמדתי בתחנה וחיכיתי לאוטובוס בדרכי חזרה ממפגש טיפולי, והרגשתי מוכנה לעשות צעד סנסציוני - נגעתי בעלים של שיח! (מה שנתפס אז בעיני כמשהו מלוכלך שאני חייבת לרחוץ ידיים אחרי נגיעה בו. בזמנו נמנעתי מלגעת בהרבה דברים, ניסיתי כמה שאפשר לצמצם נגיעה בחפצים ובאנשים - כי העולם נתפס בעיני כמלוכלך, מזהם ומאיים). כן כן, עשיתי זאת, ואפילו לא ניגבתי אחרי זה את הידיים עם מגבון לח.
אבל כמו בכל הטיפולים האחרים, רוב זמן הטיפול התמלא בדיווחים הרבים והמפורטים שלי על טרדות וספקות האו.סי.די שלי בתחומים שונים, וחיפשתי תשובות לסימני השאלה הרבים שהיו בי לגבי איך נהוג לפעול בסיטאוציה זו או אחרת, מה האנשים "הנורמלים" עושים באותם מצבים. ותמיד הרגשתי בטיפולים שהתלונות האלו שלי משתלטות על הטיפול, כך שהוא נהייה מאופיין פשוט במיליון סימני השאלה הענקיים שלי שהצד השני - המטפלת - לא יכולה לתת להם מענה של ממש. הספקות הכרוניים שלי שתמיד משתלטים על כל חלקה טובה.
אגב, הפסיכולוג ההוא נתן לי פה ושם מענה חמוד גם לדאגות האו.סי.די שלי, זה לא שלא עסקנו בזה. למשל, זכורה לי שיחה איתו, כשהייתי במצוקה נוראית לאחר שבלית ברירה לחצתי יד למישהו מהעבודה שבא לאחל לי חג שמח ויזם לחיצת יד שלא היה לי נעים לסרב לה. קודם כל, בזמנו נמנעתי כמה שאפשר מללחוץ יד לאנשים, ושנית - הוא עבד בעבודה טכנית שהייתה כרוכה בעבודת כפיים עם ציוד מכאני - הידיים שלו היו תמיד שחורות מאלוהים יודע מה - נגיד כמו מוסכניק, אם למצוא מקבילה שתסביר - עבד עם שמן מכונות, עם חלקי מכונות, עם חומרים שונים. הזדעזעתי מהמגע ביד שלו, מבחינתי היד שלי הייתה מזוהמת לנצח, לנקות אותה לא יעזור. אז הפסיכולוג צחק איתי יחד שזהו, אין ברירה, צריך לכרות את היד. אהבתי את חוש ההומור שלו, וזה עזר לי במידה זו או אחרת. זה לא שהטיפול לא נתן בכלל מענה לאו.סי.די, הייתה נגיעה בזה, אבל ממש לא מספיק וגם לא הטיפול הנדרש. או.סי.די זו הפרעה פתולוגית עיקשת וכרונית, וזה ידוע שהטיפול הכי יעיל לאו.סי.די זה שילוב של CBT - Cognitive Behavioral Therapy, יחד עם תרופה פסיכיאטרית.
אז הייתי כמה זמן בטיפול ה- CBT הזה (או CBT wannabe), עד שסיימתי אותו -כרגע לא זכור לי בדיוק למה, אולי תחושה שהמטפלת כבר נתנה לי כל מה שהיא יכולה לתת לי, אולי מסיבה כספית, לא זוכרת כרגע. וכעבור זמן מה הרגשתי צורך להיפגש שוב עם הפסיכולוג ההוא, לפחות לפגישה אחת או שתיים, ואולי אפילו לבחון את חידוש הטיפול. פניתי אליו, הוא קבע לי פגישה, הגעתי אליו, תוך כדי הפגישה הוא פתאום קלט שהוא קבע את הפגישה שלי בטעות זמן קצר מדי לפני פגישה אחרת, כך שהפגישה התקצרה ל- 35 דקות (והתשלום צומצם בהתאם), גורשתי מוקדם מהצפוי, הוא התנצל, אבל התחושה הייתה מאוד לא נעימה, ההרגשה הייתה שהוא בכלל לא מרוכז בי, שהראש שלו היה במקום אחר, נורא התאכזבתי ממנו. וזהו, לא התראינו יותר. כמו כן, באיזשהו שלב לפני כן, כתבתי לו אימייל, והמענה שלו נתפס בעיני כלא רגיש, הוא התבדח על משהו שקצת פגע בי, אולי אי הבנה כי באימיילים לא ניתן לדעת באיזו נימה הדברים נאמרים, קצת הרגשתי שהוא מתבדח על נושא רגיש אצלי, וזה גם אכזב אותי.
הפסיכולוג ההוא היה הפעם היחידה שהייתי בטיפול פסיכולוגי אצל גבר. כל שאר הטיפולים היו אצל נשים. אין ספק שהטיפול אצלו היה שונה מהטיפולים האחרים גם בגלל זה. אין ספק שיש לי אישיוז בנושא, ולכן זה גם נפיץ רגשית עבורי. בטיפול אצל אישה אף פעם לא השתוללו בי כך רגשות. לא יודעת אם זה בעיקר בגלל שבמקרה "נפלתי" על מטפל בעל שילוב של חזות חיצונית מרנינה ואישיות שהתחברתי אליה מאוד. לא יודעת מה היה קורה אילו הייתי אצל מטפל אחר.
ואיכשהו אינטואיטיבית האכזבה ממנו מתחברת אצלי לאכזבה מאבא שלי.
הפסיכולוג הזה גם נתפס בעיני כמאוד מאוהב בעצמו. מתישהו בעבר גיגלתי אותו, ומצאתי שהוא שם ביוטיוב קטעים של עצמו מנגן בפסנתר מוסיקה קלאסית עם המון חשיבות עצמית.
גם אבא שלי שם קטעים ביוטיוב של עצמו שר (רק אודיו, כמדומני לא שם גם קטעי וידאו של עצמו).
אתם כאלה מרוכזים בעצמכם וכל כך שואבים תענוג מאהבה של אחרים אליכם.
טוב, אני סתם עכשיו נסחפת. לגיטימי לחלוטין שיהיו להם חיים משל עצמם וצרכים רגשיים.
ואולי החיבור האינטואיטיבי שעשיתי אצלי ביניהם הוא לא נכון בכלל, הרי הייתה לפסיכולוג הרבה ביקורת על אבא שלי והוא הזדעדע מהדברים שסיפרתי לו עליו ועל התנהגותו. והפסיכולוג כן השקיע בי רגשית וכן היה לו אכפת ממני ומהצרכים הרגשיים שלי. אולי זה רק אלמנט האכזבה שיצר אצלי את האסוציאציה הרגשית. אולי ציפיות שהתבדו. (משעשע אותי שבתוך המילה "התבדו" יש את המילה "בד". כי הציפית הרגשיות התבדו, הפכו לציפיות עשויות מבד... יחי הקלישאה!).
וזה מתחבר אצלי גם לאכזבה שלי מהאיש ההוא שהכרתי דרך הבלוג שלי, שיזם איתי קשר והרעיף עלי אהבה (אפלטונית בלבד, אבל ברור שזה עורר בי רגשות מבולבלים ועזים), אבל בסוף נעלם, וזה גם נגמר באקורד צורם ומאכזב. לא מבינה מה בדיוק קרה שם, ואולי זה לא משנה בעצם. ולאורך הקשר איתו, משהו בי השתנה בצורה רדיקלית למדי, זו התקופה שהתמדתי בהליכות המהירות והפסקתי עם הממתקים ורזיתי המון, עד למידה 38-40 במכנסיים. כמו האהבה שלו החליפה את הממתקים... ועוררה אותי לחיים.
בחודשים האחרונים העליתי כמעט הכל בחזרה.
לא היו לי בחיי כמעט בכלל קשרים קרובים עם גברים - לא הייתי אטרקציה עבורם, וגם תמיד הייתי נורא חסרת ביטחון ועם רגשי נחיתות.
ונראה לי שיש לי איזשהו אישיו עם דמות אב, איזשהו חסך.
ואיפה בן זוגי בכל הסיפור הזה, אתם שואלים? אני אוהבת אותו מאוד ומעריכה אותו מאוד, הוא מקסים ונשמה טהורה ואנחנו שותפים לחיים. כרגע כתבתי כאן כל כך הרבה, ואולי אכתוב על בן זוגי בפעם אחרת, אם ארגיש בנוח, כי לא נעים לי לכתוב עליו ועל הקשר שלנו כאן, מה גם שלא הכל ברור לי, אם כי הקשר התייצב והתחזק לעומת הספקות שהיו לי פעם. אני הרי ספקנית כרונית, אז ברור שגם בזוגיות. אבל עכשיו אני מרגישה בטוחה יותר בקשר.
ובכל מקרה, בן זוגי איתי תמיד לאורך כל הדרך, באופן עקבי, לא ייעלם לי ולא ינטוש ולא יברח ממני, תמיד תמיד יאהב ויישאר איתי ואני יכולה לסמוך עליו. הקשר איתו הוא חוויה מתקנת עבורי.
אגב, היה לו מנוי על הבלוג שלי שהקפאתי, כי באיזשהו שלב הרגשתי לא בנוח שהוא יקבל עדכון על כל פוסט חדש שאני כותבת... גם את המנוי של אחותי הקטנה הקפאתי. הם יודעים את זה, סיפרתי להם.
תודה על הסבלנות של כל מי שקרא עד כאן. מעריכה את זה. אני כותבת הרבה ומפורט מאוד כהרגלי...
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
