אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

היסטוריית היחסית שלי איתה מורכבת, ולא אתאר הכל כאן עכשיו (אני שומעת אנחת רווחה בקהל? ), מה גם שקשה לי להסביר מה בדיוק קרה שם, ממרחק השנים הכל כל כך מעורפל ולא ברור. לא רק דינמיקת הקשר, גם אפילו מבחינת כרוניקת האירועים, וכל הסצנה החברתית שהייתה באוניברסיטה. מה שברור זה שנפגעתי מהקשר הזה, מאוד. בעיקר מאיך שהוא הסתיים - היא ניתקה איתי את הקשר. היו לאורך הקשר תקופות של ניתוק (מצדה) ואז חידוש (מצדה), עד שכאמור חידשה איתי בשנים האחרונות שוב בצורה קוהרנטית ועקבית יותר, אחרי שלדבריה היא גם עברה תהליך מאוד עמוק של שינוי, והיא גם נשמעה שונה, וגם אני הייתי שונה (במצב נפשי טוב יותר ולכן יותר נוחה לקשר חברתי), וחזרנו להיות בקשר. אבל הקשר מאז לא היה עקבי וגם עם הזמן דעך באופן טבעי. התראינו לעיתים רחוקות מאוד, היא גרה בעיר אחרת (באותה עיר בה למדנו יחד באוניברסיטה. אני עזבתי את העיר כשסיימתי את לימודיי שם). וגם יש סיבות אחרות, לא טכניות, שמשום מה גורמות לי קצת להסס לגבי הקשר איתה. יש מצב שאני גם משליכה עליה אישיוז שלי.

הקשר איתה היה קצת סבוך וטעון. הכרנו באוניברסיטה, והיא הייתה אחת החברות הכי טובות שלי שם, אם לא הכי טובה, אבל כאמור הקשר איתה היה מורכב וטעון רגשית, ולכל אחת היו העניינים הנפשיים שלה שהשפיעו על הדינמיקה של הקשר. בנוסף, הייתה גם גלישה מעורפלת למחוזות ההתאהבות - אני יודעת בוודאות שמצדי, אני לא יכולה לדעת מה היא הרגישה כלפי. אבל בלי קשר לרומנטיקה והתאהבות - גם מבחינת רגשות חברות אפלטוניים, מאוד אהבתי אותה, והתרשמתי שגם היא מאוד אוהבת אותי, היה ביננו קשר עמוק ואינטנסיבי.

אז כשהיא חידשה איתי את הקשר היא גם שלחה לי קישור לבלוג שלה והזמינה אותי לקרוא שם. כאדם מעמיק, חפרתי בבלוג שלה אחורה בזמן, ובאיזשהו שלב נתקלתי בפוסט שהיא כתבה עלי, כ- 5 שנים לפני כן (כלומר לפני כ- 10 שנים מהיום), והזדעזעתי והתערערתי ונמלאתי צער. 

אני מאוד מתלבטת אם זה נכון/אתי לצטט כאן את כל הפוסט שלה, כי מדובר בדברים אישיים שלה שהיא שיתפה באתר אישי שלה, אבל מצד שני היא הרי כתבה את זה בבלוג פומבי. פשוט נראה לי שלסנן ולהביא לכאן רק חלק מהדברים יציג רק תמונה חלקית.

בכל אופן, אני משמיטה מעט מילים של פרטים ביוגרפיים קלים פה ושם. להלן הפוסט:

---

החברה הכי טובה

הייתי כותבת את שמה הפרטי אבל יש לה חרדה נוראית מהאינטרנט ואפילו שאני לא מדברת איתה כבר כמעט שנה ולתמיד, אקרא לה, כמחווה: המפחדת (אני מאוד נחמדה).

נפגשנו בשיעור _______ עם המורה ענת. הייתי חברותית מאוד אז -  מלא חברות ופגישות של קפה ולימודים שמילאו לי את היום ואת הלילה - אבל הייתי רחוקה מעצמי ומאוד עצובה. היא שמעה אותנו אומרות: "טוב, הצהריים הקבועים אחרי [שם השיעור]" ואמרה  אפשר להצטרף?" ואמרתי "בטח!".

היא היתה ממשפחה נוראית והיתה מוזרה יותר ממני. אז הייתי נורמלית על חשבון מוזרים אחרים. התקרבנו וקישקשנו כל הזמן עד שיום אחד אמרתי לה: יש לי סוד שבחיים לא היית מנחשת - רציתי להמם אותה, לזעזע אותה לגמרי כשאמרתי שאני אוהבת בנות ומאוהבת בענת. היא לא הנידה עפעף ואמרה: ידעתי! יש לי מישהי להכיר לך, האקסית שלי. התבאסתי נורא. ואז חשבתי, רגע האמת?

עוד לא היה לי ניסיון בתחום ולא סיפרתי לאף אחת. האמת המביכה היא שתליתי תקוות אדירות במימוש אהבה עם אישה. חשבתי שזה מה שיפתור לי את כל הבעיות.

הגר היתה יפהפיה אבל לגמרי תלותית ושיטחית. היא הגיעה למעונות והיינו שלושתנו שם כשהמפחדת גירשה אותנו מהמיטה בכעס מזעזע. יום אחרי זה היא אמרה שהיא עצמה אוהבת אותי כבר כמה זמן. נפרדתי מהגר באכזבה עמוקה מהחיים - עדיין לא מצאתי את התשובה האולטימטיבית, דמאיט.

פחדתי מהמפחדת. לא היה בה משהו שהתכוון לאיים אבל פחדתי שהדיכאון שלה יבלע אותי. לא הצלחתי להחזיר לה אהבה למרות שקיבלתי את חיזוריה וגנבתי אותם לעצמי. היינו חברות הכי טובות. אף אחד לא הצחיק אותי כמוה, אף אחד לא גרם לי לפחד ולרחם כמו שהיא גרמה לי.

עברנו לגור ביחד במעונות באותו החדר, מסתירות מהשאר. לא ידעתי להחזיר אהבה - הייתי בתולה מכל כיוון, בלב ובחוץ, ומאוד ילדותית ומאויימת. היא אמרה לי שכשתמצא גבר אז נצטרך להפסיק - אמרתי "בסדר" כי גם ככה לא ידעתי מה קורה.

פגשתי את מי שהיום הוא האקס שלי. הוא היה כלומניק אבל לא זיהיתי כלומניקים. גיליתי לו מה עשינו היא ואני והוא דרש שאעזוב מיד ושאנתק את הקשר ואני עשיתי את זה. באתי יום אחד אחרי כמה חודשים לנקות את החדר במעונות מהחפצים שלי וזו הפעם האחרונה שראיתי אותה לפני שהיא התמוטטה.

אחר כך גרנו ב_____ והחלטתי לעבוד מהבית בעריכה. היתי לבד כל היום והרווחתי 1000 ש"ח בחודש על 40 שעות עבודה. כל היום ראיתי טלויזיה וכשהיה צריך לחזור ללימודים בדיוק היה 9/11 ולקחתי את זה קשה מאוד, שם לבד בבית. לא חזרתי ללימודים כי פחדתי לראות את המפחדת בקורסים. בבית בינתיים היחסים עם האקס היו מאוד לא נעימים - הוא לא היה ברמה של שיחה איתי וכל הזמן רציתי לעזוב ולא הצלחתי. השמנתי מאוד והפסקתי לצאת מהבית, הדיכאון שלט בי. בחורף התחלתי לראות דברים בזווית העין ולפחד שהמציאות היא כיסוי של אלימות בלתי נשלטת שעלולה להתנפץ לי בפרצוף כל שניה. פחדתי מחיות שאדם לא ראה מעולם, דברים שלא כפופים לחוק ההגיון, שיצוצו מתוך האוויר וייכלו אותי בצורות שלא דמיינתי, ייכלו את הנפש שלי.

עברתי ניתוח קשה בגלל בעיה שהחריפה באותו הזמן וההחלמה מההלם הפיסי הבלתי יתפס חיזקה אותי לגבי העתיד והתחלתי לטפל בעצמי. הלכתי לפסיכולוגית והתקבלתי לעבודה פשוטה בחצי משרה (מחוץ לבית). חידשתי את הקשר עם המפחדת. הקשר היה בנוי הפעם על האשמה שלי. זה נמאס אחרי שנה ואחרי שהיא פיתחה אוסידי נוראי היא העליבה אותי לגבי משהו פיסי שלי וניתקתי.

ציר זמן: כעבור שנתיים עזבתי את האקס. אחר כך חידשתי את הקשר עם המפחדת והוא היה לגמרי טלפוני. חודשיים אחרי זה התמזל מזלי ופגשתי את מי שיהיה בעלי. (בלי קשר אלי כמובן) היא היתה במצב רע מאוד. מאוהבת בפסיכולוג שעודד את התאהבותה, לא יכלה לשאת שמישהו יגע בשיש במטבח שלה, לא יכולה לפגוש אנשים, לא אוכלת את רוב הדברים, תלויה עדיין בהורים הנוראיים שלה, נגד תרופות פסיכיאטריות, מתקשרת אלי לנייד שוב ושוב כדי לגולל את המחשבות הטורדניות שלה, עולה על ממתינות ללא הפוגה ולא מסוגלת להבחין שמשהו לא בסדר בזה.

היא הודיעה לי שהיא הפסיקה עם הפסיכולוג ושלא נראה לה שתלך לפסיכיאטר. היא היתה אחת משלוש החברות שהודעתי להן שאני מתחתנת. היא היתה החברה הכי טובה, בראש שלי. אבל היא לא יכולה לבוא כי הרעש היה מפריע לה ומזיק לאוזניים שלה באופן בלתי הפיך. הפעם היא לא ידעה שניתקתי את הקשר - היא טילפנה קצת אחר כך כדי לדבר רגיל ואז הסברתי לה: "את מעמידה בפניי מצבים קיצוניים לגמרי ומצפה שאתנהג כאילו הכל בסדר. ההתנהגות שלך לא נורמלית ואת לא מטפלת בעצמך - אולי תקלטי שאני לא אבין כל מה שאת זורקת לעברי".

אני מאמינה שאחרי המוות הדברים האלה מופשטים והופכים רק לאיזשהו חוט בין נשמות.

את יודעת, עוד לפני שקראתי את הקטע הזה, המצ"ב, חשבתי ככה ביני לבין עצמי אולי לשאול אותך אם זה בכלל נוח לך שיש לי גישה לבלוג שלך, כי למשל אם פתאום תרצי לכתוב משהו שלא תרצי שאקרא, כי זה בסך הכל הבלוג שלך, העולם הפרטי שלך, שאת מן הסתם כותבת בו דברים שאת לא תמיד רוצה שמכרים מחייך ה"אמיתיים" ידעו.

אז אמש חפרתי קצת בבלוג שלך, והגעתי לקטע הזה שנכתב עלי, ובהתחלה היה נראה שבכל זאת אוכל לנקוט את הגישה הקוּלית של מישהי שיותר בטוחה בעצמה, ונמצאת במקום אחר, ומסתכלת על זה מבחוץ, ואחרי הכל זה נכתב לפני כמעט 5 שנים וזה נכתב על עבר עוד יותר רחוק, וברור שמעורבים בזה גם הקשיים שלי אבל גם הקשיים שלך, זה לא רק הדפקה שלי אלא גם הדפקה שלך, ואיך הדפקה שלך הגיבה לדפקה שלי, אבל אחר כך זה קצת עירער אותי, והרגשתי רע מזה, והתקומם בי משהו שאמר שזה לא הוגן ולא נכון ומעליב ומשפיל ומזלזל, אבל כמובן הרי שזה נכתב בבלוג שלך, כך חווית את זה וזה היומן שלך וזה הכל לגמרי שלך, אין כאן "נכון" או "לא נכון" כי זה סובייקטיבי, מה גם שזה לא משהו שאני הייתי אמורה לראות....                                           

כלומר, מן הסתם לא היה קל איתי אז, אובייקטיבית, זה מובן. הבִּיצה הנפשית שלי שהתבוססתי בה, והחרדות שלי (לא רק האוסידי שאכן התפרץ אח"כ, אלא גם החרדה החברתית ועוד וכו'). לא קל לי, ולא קל לאנשים סביבי. ויחד עם זאת גם התסביכים שלך היו חלק עיקרי מהדינמיקה, כמו שגם את ציינת. ולגבי כל העניין הזה של החולשה הנפשית המפחידה שלי מול חוזקו הנפשי המאאאגניב של שאר העולם החופשי והמתפקד, שהחולשה הלא מגאאאניבה שלי איימה עליו בצרעת או לפחות בבצקת בריאה השמאלית - זה מעציב, זה לא תמיד ברור, אבל מה שהיה היה. אבל בסופו של דבר אני חושבת שיש בי גם חוזק ועוצמה, ועוד המון דברים טובים. יש תקופות בחיים, ואף אחד לא מושלם, ואם לסבתא היו גלגלים, וכהנה משפטי מפתח בחיים...

ומן הסתם גם אני הרחקתי מעצמי אנשים, בפחדים שלי ובביצה הנפשית שלי שהתבוססתי בה....

לא משנה עכשיו הפרטים, לא רוצה להיכנס לכל הפרטים, זו בטח לא מטרתי כאן, רק רוצה לשתף אותך, נראה לי נכון לספר לך שתדעי שקראתי את זה

לא יודעת אם כתבת עלי עוד קטעים מלאים, פה ושם ציינת אותי מעט בתור עוד קשר שאת שמחה שכבר לא קיים או משהו כזה...

עד כאן הטיוטה.

והנה הפוסט הנוסף שלה שהתייחסתי אליו בסוף הטיוטה, אני מככבת שם בשורה אחת, לא ממש מחמיאה:

חלמתי על חברות שהיו לי

שלום מיכל, שלום ליבת

ובהזדמנות זו 

שלום הילה

שלום עידית כשעוד חיבבתי אותך

שלום את שהיית איתי בקורס בצבא - ביקרתי אותך באוגדה אחר כך ושכחתי את שמך

שלום ליאורה - אני לא יודעת למה הייתי חייבת להיות כזו אכזרית אבל אני עד היום שמחה שהייתי

ושלום לך את-יודעת-מי-את המפחדת, דרכנו נפרדו לתמיד ואני מאושרת עכשיו

שלום מיכל האחרת - את לא היית חברה אבל כל יום אני חושבת עלייך ועל מה שאמרת

שלום יעל שגרת לידי ועשית לי חשק לשבור את החיים ההם. תודה!

שלום לכן כולכן.

ראיתי אתכן פעם כאילו הייתן רוחות רפאים שחוזרות אלי כועסות.

בגלגול הזה אני לא טובה בלשמור על קשר. נחכה לגלגול הבא.

אז כששוחחתי איתה טלפונית על הפוסט שקראתי, היא אמרה שהיא כתבה את זה בתקופה בה הייתה אדם שונה מעכשיו, שהיא השתנתה ועכשיו היא במקום אחר. שהיא יודעת שבתקופת החברות שלנו היה בה גם יסוד בריוני שהתבטא ביחס שלה אלי. היא התקשתה להתמודד איתי בגלל שהיא התקשתה להתמודד עם מה שהיה בתוכה, עם הקשיים שלה.