אני מעורערת מהמצב הדפוק בעבודה, לא יודעת אפילו מהיכן להתחיל לספר.
זה לא קשור ישירות אלי, זה קשור למצב שנוצר בין הבוס הגדול לבוסית שלי, אבל המצב משליך על כולנו.
זה מצב שהתחיל פתאום לפני מספר חודשים ובינתיים המצב לא משתפר.
וזה משפיע על כולנו במשרד ולא רק במשרד אלא גם באופן כללי במקום העבודה.
זה כל כך מטריד אותי שבא לי לבכות עכשיו.
בגלל זה הבוסית נמנעה חודשים רבים כמה שאפשר מלחשוף אותי ואת המזכירה השנייה למצב, כי היא לא רצתה שזה ישפיע עלי לרעה, כפי שזה אכן משפיע, ובאופן כללי לא רצתה להכניס אותי ואת המזכירה השנייה לתוך הסיטואציה הבעייתית הזאת, אז לא סיפרה לנו מה קורה. אבל המצב נהיה כבר כל כך דפוק באופן בולט שכבר אי אפשר היה להסתיר את זה.
הבוס הגדול לגמרי ירד מהפסים, אנחנו לא מבינות מה עובר עליו, וכל כך מאוכזבות ממנו.
"אנחנו" זה הבוסית שלי, אני, ועד כמה אנשים מהמשרד. לאט לאט יותר ויותר אנשים נהיים מודעים למצב. המזכירה השנייה הייתה עד כה די לא בעניינים, הבוסית סיפרה יותר לי מאשר לה, אבל עכשיו גם היא רואה עד כמה יש משהו לא בסדר.
יש אצלנו אווירה לא טובה וחוסר חשק להגיע לעבודה. וחבל, כי פעם היה אחרת. כלומר, אף פעם לא היה קל אצלנו, יש המון לחץ ועומס ומתחים - אבל לא מתח מהסוג הרע הזה. קרה איזשהו שבר.
הבוס הגדול פשוט פתאום מטיל כבר כמה חודשים איזה חרם הזוי של כיתה ג' על הבוסית שלי, מסיבה לא ברורה. פוליטיקה מפגרת של ארגז החול בגנון.
המצב הזה קרוב לוודאי קשור לסגנית של הבוס הגדול שכנראה "טפטפה לו רעל" באוזן על הבוסית שלי.
הבוסית שלי ניסתה כמה פעמים לגשת אליו לשאול אם משהו מפריע לו, ושיגיד לה מה קרה ומה לא בסדר. הוא התעלם. הוא לא מוכן לדבר איתה. פעם מול העיניים שלי היא פשוט התחילה לבכות בלי שליטה כששאלה אותו למה היחס המשפיל הזה מגיע לה ולמה אי אפשר לדבר. אף פעם לא ראיתי את הבוסית שלי בוכה, היא אדם שמאוד מסתיר רגשות. וזה כאב לי מאוד לראות אותה כך, ורציתי לחבק אותה, אבל היא ביקשה להיות לבד. עולות לי דמעות רק מלהיזכר בזה.
הבוס הגדול מתנהג בצורה מגעילה ואידיוטית. הוא והסגנית שלו פשוט ילדים קטנים שמשחקים בקקה, פשוט כך. שניהם חיים בלה-לה-לנד. פאראנואידים שכנראה חושבים שיש "מחנות", שהבוסית שלי ב"מחנה" עם סגן בכיר אחר, ושהמחנה הזה מאיים עליהם. זה לא נכון. הבוסית שלי לא יודעת למה בדיוק הוטל עליה חרם, והיא מסיקה שיש כמה גורמים ושכנראה התיאוריה הפאראנואידית הזאת היא אחת מהם. בין השאר, כנראה שהם הגיעו לתיאוריית המחנות כי הבוסית שלי פשוט הסכימה לכמה רעיונות של הבכיר השני, אבל היא הסכימה להם מסיבה עניינית לחלוטין, הם נשמעו לה צעדים נכונים (וגם לי הם נשמעים כך). הסגנית כנראה התחרפנה מזה והחליטה שהבוסית שלי (שפעם היו חברות, אגב) תוקעת לה סכין בגב. מה שלא נכון. והיו אחר כך עוד איזה משבר או שניים. איזה מישהו לא מעוניין להיות כפוף בעבדה לסגנית, ומעדיף להיות כפוף לסגן הבכיר השני, וכנראה הבוסית שלי גיבתה את הרצון הזה שלו. אוהו, זה חירפן את הסגנית. נו, סגנית חמודה, למה את חושבת שהוא לא רוצה להיות כפוף לך?....
הסגנית הזאת, כ"כ חסר מודעות עצמית. היא יצור מרוכז בעצמו, הנחמדות ולקקנות שלה לסביבה היא מצג מזויף שנועד "לקנות" אנשים - בתקופה האחרונה הבנתי את זה. אנשים לא סובלים אותה. המזכירות שלה מתקשות להחזיק מעמד הרבה זמן. למרות שאני עבדתי עבורה תקופה של כמה חודשים כשהחלפתי מישהי שיצאה לחופשת לידה והסתדרתי איתה בסדר. המזכירה הנוכחית שלה היא אותה חברה מהעבודה שיושבת שולחן לצדי שאני מכנה אותה "המקסימה". המקסימה כבר לא יכולה יותר לסבול את הבוסית, יצאה לה מכל החורים. ואם מישהי כמו המקסימה, שהיא האדם הכי מקסים וסבלני וטהור ואדיב שהכרתי בחיי, הגיעה למצב כזה - זה אומר "דרשני". אבל הבוסית שלה עיוורת לגבי עצמה, חסרת מודעות עצמית, מרוכזת בעצמה, מתנהגת לעובדים שלה בצורה אגואיסטית ומגעילה. בהתחלה וכלפי חוץ היא כאילו נחמדה וחיוכים אבל בפנים משהו רקוב. מגיעה לעבודה מאוחר כי עסוקה בלהיות במספרה. מתעסקת במראה החיצוני שלה בצורה אובססיבית עד שכמעט הרסה לעצמה את הפנים עם ניפוחים פלסטיים (ולא, זו לא שגיאת כתיב, ניפוחים ולא ניתוחים, אנחנו בטוחות שהזריקו לה משהו שניפח לה באיזשהו שלב את השפתיים או הפרצוף או ווטאבר), ועושה שיזוף מלאכותי מגוחך. השבוע הבטתי במקרה ברגליים שלה והן היו בצבע של מוגלי.
היא תמיד אומרת כמה שהיא אוהבת אותי, בעבר הרגשתי שזה אותנטי, אבל לאור כל החרא שבימים אלו פגע במאוורר ומשליך על כולם - אני רואה אותה כזיוף אחד גדול.
יכול להיות שגם סגן אחר, איש שנוטה להתנהג בצורה מגעילה, גם הצטרף לחגיגת טפטף הרעל באוזנו של הבוס הגדול. יכול להיות שהם הרגישו מאוימים מהבוסית שלי, חשבו שיש לה יותר מדי השפעה וכוח. משהו מקיאוולי שכזה.
הבוסית שלי היא כבר שנים רבות יד ימינו של הבוס הגדול, היא הקדישה לו ולמקום העבודה את כל זמנה, על חשבון המשפחה והבית. עשתה דברים בצנעה ובצניעות, לא לקחה קרדיט, עשתה הכל כדי לשמור על הבוס ולסייע לו, אפילו לקחה על עצמה אחריות לפשלות שהוא עשה, כי כזאת היא. שחקנית נשמה צנועה.
אבל כבר כחצי שנה הוא פתאום כמעט מתעלם מקיומה, עוקף אותה, מטפל בדברים בעצמו מול כל מיני גורמים (ועושה עקב כך בלגן שלם במערכת); אומר לכל מיני גורמים בעבודה, שמציינים בפניו שהם ייצרו קשר עם הבוסית לגבי נושא זה או אחר, שלא יהיו בקשר איתה אלא עם המזכירה השנייה, מה שגורם לאנשים ממקום העבודה להרים גבה ולתהות מה קורה, הוא מבקש ממני ומהמזכירה השנייה לעשות דברים שאמורים להיות בטיפול הבוסית שלנו. בעיקר מהמזכירה השנייה, כי משום מה היא נהייתה הפייבוריטית שלו, לא ברור למה, היא ברמה של פקידה והיא די קלולס לגבי הרבה דברים, אבל הבוסית שלי אומרת שכנראה זה מה שהוא צריך לידו בימים אלו. אמרה שכנראה הוא צריך שקט "מאיתנו". בהתחלה זה היה שקט מהבוסית, אבל בזמן האחרון הרגשתי שהיו סיטואציות בהן הוא ביקש את המזכירה השנייה גם כשאני הייתי בסביבה ולגבי נושאים שאני מטפלת בהם ולה אין לגביהם מושג, כי היא די נעל!! נעל!! וזה עצבן אותי נורא, זו התנהלות מגעילה ומוזרה. מה עשיתי רע? מה יש בי שכל כך צריך שקט ממנו? אני עובדת מעולה, דקדקנית, תקתקנית. המזכירה השנייה - לא. ועדיין הוא מעדיף אותה. אז מה יוצא מכל ההשקעה שלי? אני והבוסית נותנות את הנשמה לעבודה, אבל כנראה שלא מעריכים את זה. כנראה שצריך להיות פקידה עם מוח נעל בשביל לקבל איכפתיות. אבל זה כמובן העלבון שלי שמדבר מגרוני - הרי זה לא באמת קשור אלי. הוא לא יכול להתמודד עם הבוסית שלי, ואני חריפה וביקורתית ולא מתחנפת אליו כמו המזכירה השנייה שמעריצה לו את התחת. אני והבוסית שלי שואלות אותו שאלות, דואגות לקדם דברים. המזכירה השנייה בקושי זזה וכל הזמן שוכחת דברים והיא אדישה וצריך להפעיל אותה. הוא כנראה רוצה עכשיו לנהל אותה, ולא שאני והבוסית ננהל אותו.
והמצב הזה גם גורם לי להרגיש יותר עוינות כלפי המזכירה השנייה, שהיא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, ואני כבר פחות ופחות סובלת אותה. היא לא אדם רע, להפך, ובטח שהמצב הזה לא באשמתה, הבוס הגדול הציב אתה בזמן האחרון בעמדה לא נעימה. והיא אדם טוב, ואנחנו בסה"כ חברות, אבל יש בה דברים מעצבנים, ואנחנו גם מאוד שונות. הייתי רוצה להיות חברה שלה וזהו, בלי המתחים שעולים ביננו, אולי מדובר במתחים שמקורם רק בי ובביקורתיות היתר שלי.
אז המצב הכללי הזה גם גרם לי בשבוע שעבר להגיד למזכירה השנייה כמה דברים שנמאס לי מהם. איך היא נהייתה הפייבוריטית שלו, כשאני והבוסית כל הזמן, כל השנים, צריכות לעשות דברים שהיא לא עושה שהם בגדר אחריותה, צריכות שוב ושוב, כבר 8 שנים מזורגגות, להזכיר לה לעשות דברים קטנים קבועים שאמורים להיות פרוצדורה קבועה בעבודה שלה. בנוסף לעבודה שלנו, אנחנו גם צריכות כל הזמן לוודא שהיא עושה את העבודה שלה ולהפעיל אותה, וכשמעירים על זה משהו היא נעלבת עם פרצוף תשעה באב, הזוי! כמובן שהיא נעלבה, היא תמיד נעלבת, למרות שפיתרון יעיל יותר היה פשוט לעשות את העבודה שלה ולא לצפות שאחרים יעשו בשבילה. פשוט לעבור על יומן הבוס כל הזמן ולטפל מראש בכל הלוגיסטיקה סביב הפגישות והאירועים - ולא לחכות לרגע האחרון כמו תמיד! בחיי שלא צריך לזה הרבה איי.קיו, בטח כשאת עובדת באותו תפקיד כבר פאקינג 9 שנים, יאלללללה!
הבוסית שלי עשתה בעקבות זאת שיחה של שלושתנו לניקוי האווירה, ואמרה שהמצב בינה לבין הבוס הגדול משפיע גם עלינו ויוצר הרבה מתח, ושחבל שניתן למצב איתו להרוס גם את היחסים הטובים בינינו. שעבדנו כל השנים יחד טוב, וחבל להרוס את זה ולפגוע אחת בשנייה. ברור שלא עשיתי זאת בצורה חכמה מול המזכירה השנייה, ואני יודעת שיש לי מולה אישיו של תחושות התנשאות כלפיה (אבל רבאק, איך היא כל כך מרוצה מעצמה - אין שכל אין דאגות!), אבל זין, נמאס. וחוצמזה, לא משנה איך מבקשים ממנה, זה יכול להית בשיא הנימוס, אבל בכל דרך שהיא היא נשארת עיקשת כמו חמור בהתנהלות שלה, וכל בקשה אליה שתשתדל להיות יותר יסודית - מעליבה אותה וגורמת לה להתחפר בעמדתה העיקשת. אני גם לא יכולה לפרט כאן הכל, את התמונה המלאה, כי גם כך אני כותבת הרבה ויש לי בלגן במוח, אבל יש כל מיני דברים משגעים בהתנהלות שלה.
אז המזכירה נעלבה והבוסית עשתה לי בשיחה המשותפת סוג של נו נו נו שעצבן אותי אבל תוך כדי הצליחה להעביר לי קריצה בעין לרגע אחד כשהמזכירה השנייה לא שמה לב, כדי להבהיר לי שחייבים לעשות את ההצגה הזאת. היא אמרה - מה שנכון - שכל אחת מאיתנו נותנת את המאה אחוז שלה, ושהמאה אחוז של המזכירה השנייה זה לא כמו המאה האחוז שלי, וכנ"ל לגבי המאה אחוז של הבוסית עצמה. ושחלק ממה שתמיד היה טוב ומוצלח בעבודת הצוות שלנו זה שלכל אחת יש נקודות חוזק וחולשה, ושכל אחת מפצה בחוזק שלה על חולשות של האחרת, וזה נכון.
ואחר כך, מאוחר יותר, בשיחה נפרדת רק ביני לבין הבוסית שלי, היא אמרה לי שאבין טוב טוב - שאני צודקת בכל מה שאמרתי למזכירה השנייה, ושהיא מסכימה איתי וחושבת אותו הדבר, אבל בניגוד אלי, היא לא אומרת את זה. כי לפעמים צריך להיות לא רק צודק אלא גם חכם, בהתנהלות עם אנשים... וגם שהיא הרי ניסתה במשך שנים (ואני זוכרת, אני בזמנו הגנתי על המזכירה השנייה מהירידות של הבוסית שלנו, כי זה היה בסגנון משפיל) להעביר את המסרים האלו למזכירה השנייה, ושום דבר לא עזר, כי - במילים אלו השתמשה הבוסית שלי - היא כנראה פשוט מוגבלת. והיא הדגישה שהיא אוהבת אותי ושאני נהדרת.
אוף, אבל מצד שני אני יודעת שאני מגזימה בעוינות שלי כלפי המזכירה השנייה, הרי אנחנו גם כמו משפחה... וגם הייתה לפני כשבוע-שבועיים לי ולמזכירה השנייה שיחה על המצב - והיא אמרה לי שהיא ממש דואגת, שהמצב ממש חמור, שבניגוד אלי ואליה, ששתינו מזכירות, המשרה של הבוסית שלי היא בפירוש משרת אמון, ואם הוא איבד את האמון בה, איך אפשר להמשיך ככה... ובאמת הבוסית שלנו באה בחוסר חשק לעבודה, מכריחה את עצמה להגיע, אבל מתנהלת בצורה אצילית, ולא יורדת לרמה המלוכלכת של הבוס והסגנית. כי כזאת היא.
אז אולי אני יותר מדי יורדת על המזכירה השנייה, היא לא טיפשה, היא אדם טוב וחביב, ויש לה מעלות ויכולות, והרבה פעמים יש יתרון לפשטות שלה בסיטואציות מסוימות... חבל לי שיש בה משהו שמשגע אותי כל כך, ולמה אני נותנת לזה to get to me כל כך... מרגישה שיש מקום אצלי לעבודה עצמית בנושא הזה שלה, לא להתייחס אליה כאל גורם מאיים....
אני זאתי שאומרת בקול ליד כולם שהמלך הוא עירום. כי הוא פאקינג עירום ולא יעזור לכם שומדבר! שום מניפולציה רגשית, ולא להחזיר את הכדור אלי ולטעון שזו אני שלא בסדר. למרות שאני ישר מתנצלת מהר ופוחדת שפגעתי באחרים, ובכך מעניקה להם נקודות בונוס על חשבוני.
ואני זועמת על המצב.
ולא רק אני זועמת. גם מישהי אחרת הציעה שכמה אנשים ייגשו אליו לשיחה, לשים את הקלפים על השולחן. יעני סוג של intervention. לומר לו שההתנהלות שלו יוצרת אווירה לא טובה, שפוגעת בעבודה, שלא נעים לנו להיות שם, ושאנו מבקשות שינקה את האווירה עם הבוסית בשיחה עניינית. אבל הבוסית אמרה שזה לא יעזור. ממה שהיא סיפרה לנו, היא חושבת שמדובר בדפוס התנהגות שלו שכבר היה בעבר מול אנשים שפתאום כבר לא חפץ ביקרם. אמרה שהוא אדם פיקח, ולא ברור מה עומד מאחורי זה, אולי דפיקות רגשית פתולוגית כל כך מושרשת, ששום דבר לא יעזור, מה גם שהוא בסופו של דבר מי שמחליט.... הוא הבוס הגדול... אבל גם היא בזמן האחרון פחות ופחות מתנגדת לרעיון, כנראה המצב כבר כזה דפוק, שכבר לא אכפת לה שאנשים ידברו איתו, אפילו שהיא חושבת שזה לא יעזור כי הוא נהיה פאראנואיד ופשוט אידיוט. אולי זו הזיקנה שלו.
אני לאט לאט מגלה שיותר ויותר אנשים מודעים למצב. עד כה לא ידעתי מי יודע. והבוסית שלי כבר בכזה ייאוש, שהיא כבר פחות מסננת, ונותנת לי לשמוע שיחות שלה עם אחרים. אני יותר ויותר נחשפת להתנהלויות לקויות של הבוס הגדול.
וזה מאכזב. כי הוא נתפס עד כה בצורה הפוכה לגמרי. מקום העבודה הזה היה עבורי חוויה מתקנת בתחום של יחסים חברתיים, הרבה גם בזכותו. הוא חיזק אותי. ואני לא מזהה את האדם הזה עכשיו. הוא נהיה כמו איזו יכנֵע סכסכן רע מתעלל רגשית.
היום היה פשוט שיא הזוי - המקסימה לא יכלה יותר לסבול בשקט, העירה לבוסית שלה על סגנון היחס שלה אליה, וקיבלה בתמורה שטיפה. היא בכתה ויצאה החוצה להירגע. הבוסית שלי ישבה ודיברה איתה, לעודד ולהרגיע. ואז, הבוס הגדול עבר במקרה לידן וראה אותן מדברות, והבוסית שלי (שכזכור מוקצה על ידו מחמת אלוהים יודע למה), שנהייתה פאראנואידית בגלל כל מה שקורה, חששה שהבוס הגדול יגיד לסגנית שלו משהו על זה שהן דיברו (כמובן שיחה תמימה וחברית, אבל הצמד חמד הדפוק החדש - הבוס והסגנית - נהיו קליקה קשקשנית מרעילה ומלהיטה הדדית), אז כדי שלא לפגוע במקסימה, היא מיהרה להתרחק ולחמוק למשרד שלה (שבזמן האחרון היא מתחבאת בו הרבה, כי היא לא יכולה לסבול לראות אותו או את הסגנית). זה היה נשמע לי הזוי - אבל התאכזבתי לגלות שזה מה שהוא באמת עשה! הבסית לא הייתה פאראונאידית, היא פשוט צדקה! הבנאדם סכסכן אידיוט שמתעסק בקקה! קקה מסריח!!
הוא חזר למשרד וביקש מהסגנית להיכנס אליו, ואחרי זה הסגנית קראה למקסימה ושאלה מה הבוסית שלי אמרה לה, כי ראו אותן מדברות... המקסימה הייתה בשוק, אז מה אם הן דיברו? הבוס והסגנית פשוט נכנסו כבר למצב פתולוגי של פראנויה חולנית, וכולנו מסתכלים מהצד מזועזעים, מה קורה כאן?
אני מרגישה שכבר אי אפשר לשתוק ושמישהו צריך להגיד משהו לבוס ולסגנית שלו.
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
