זהו, החרא בעבודה סוף סוף פגע במאוורר ועף לכל עבר.
ימים לא פשוטים של אי ודאות.
שלא נדבר על כך שיש עוד חזיתות מלבד העבודה -
אחותי הקטנה בהתדרדרות נפשית מדאיגה מאוד מאוד מאוד,
ועם אחותי הגדולה נוצר עימות שבעקבותיו ניתקתי את הקשר - אך היא לא רוצה לנתק - אז אני בסטטוס קוו קורקטי מסויג איתה - היא מנסה לשמור על הקשר תוך הטפה דידקטית, היא מנסה ללמד אותי שזה בסדר לקבל ביקורת, אף אחד לא חף מביקורת - מה את אומרת??? ממש חדשות מרעישות. הרי אני האדם הראשון שאומר זאת, והיא מתפרצת לדלת הפתוחה של הביקורת העצמית המתייסרת שלי, היא הטיחה בי האשמה לא נכונה על כך שאני אגואיסטית. היא, האגואיסטית הגדולה, שכל חייה פעלה אך ורק למען עצמה, לקידום עצמה. זה התחיל מסיטואציה נקודתית שכרגע אין לי כוח לפרט.
ואפילו מחקתי שיחות ווטסאפ איתה עם דברים כ"כ דפוקים ופוגעים ושהיא כתבה שאולי היה שווה לי לשמור כהוכחה לדפיקות הפוגעת שלה - אבל כל כך כל כך כעסתי ונפגעתי, יצאתי משתי קבוצות ווטסאפ משפחתיות שלנו ומחקתי את השיחות איתה, כי לא יכולה לסבול אותה יותר. היא רוצה שאני אחזור לקבוצות, לא בא לי.
זה סתם מדכא אותי לחשוב על זה. התדרדרתי נפשית כמה שנים אחורה בגלל זה. וברור שאני צריכה ללמוד להתמודד עם זה אחרת, לא לתת לה להיכנס לי לנשמה, להבין שאין טעם להתווכח כי היא לא תשתנה, ולא להיכנס כהרגלי לעמדת המתגוננת על כס הנאשמים, ולא להשתגע ממה שהיא מחליטה שהיא חושבת או "יודעת" עלי (ומציגה כעובדה ידועה לכולם - ה"בעיה הידועה" שלי שאני אגואיסטית ושקשה לקבל ממני טובות). ויש את המשפט הנכון הזה, שאני צריכה ללמוד ליישם: מה שאנשים חושבים עליך, זו לא בעיה שלך. פאקינג נכון! אבל קשה ליישום.... ועם האו.סי.די שלי, קשה לי להרפות, ומחפשת צדק אבסולוטי... והרי כל אחד חי את האמת של התסריט שלו... נקודת המבט שלו... מבנה הנפש שלו...
אז היא ערערה אותי, כמו שתמיד ידעה לערער אותי, עד כדי כך ששאלתי כמה אנשים אם אני אכן אגואיסטית... כי חוויתי קריסה. אני לא מושלמת, ברור, אבל אני לא אגואיסטית, וזה נבזי ורע כל כך שהיא האשימה אותי בזה.
הייתי יכולה לפרט יותר מה בדיוק קרה ונאמר, אבל אין לי כוח.
היא התנצלה אחרי זה, הסבירה שהדברים נאמרו גם מתוך הקשיים שלה, וההורמונים של ההריון, אך עדיין שמרה על מסר ביקורתי דידקטי כלפי, גם אם מרוכך.
אבל נחזור לעבודה. בהמשך לפוסט הקודם - מסתמן שבתקופה הקרובה הולכים להתרחש שינויים במשרד. והכל נעשה בצורה דפוקה ופוגעת. ממש מגעיל.
הבוס שלי שאל אותי שלשום בסוף היום, כשנשארנו רק שנינו והוא היה בדרך לצאת מהמשרד, מה נשמע אצלי. וזה פשוט יצא ממני ספונטנית. וגם נראה לי שהוא חיפש לשמוע... ואמרתי לו שהאמת היא שבזמן האחרון פחות נעים לבוא לעבודה. הוא שאל האם בגלל המצב עם הבוסית שלי, עניתי שכן. התפתחה שיחה בה הסברתי לו איך אני - ואחרים - מרגישים עם המצב הקשה שנוצר במשרד, עם כך שהוא לא מוכן לדבר איתה ולהסביר לה מה מפריע לו, ושכדאי שידברו. אולי מישהו לחש לו באוזן דברים עליה שאינם נכונים או מדויקים? אולי זה טלפון שבור? צריך שהם ישוחחו ללבן דברים.
והוא ענה לי. ואמר לי בין השאר דברים שהוא לא צריך להגיד לי. אמר לי שזה לא בגלל איזה משהו שמישהו אמר לו, אמר שאתן לו יותר קרדיט מזה. אמר שזה מעבר לזה. אמר שהוא לא יפגע בה ובתנאי העבודה שלה, אבל הולכים להיות שינויים, הוא לא יכול לעבוד איתה יותר באותה קונסטלציה, והוא יעביר אותה לתפקיד אחר, מבלי לפגוע בפרנסה שלה ובתנאים שלה. מה הוא מספר לי את זה??? דפוק!!! תספר את זה לה, לא לי!!! הוא אמר שזה רק ביננו ולא להגיד לה. ברור שסיפרתי לה!! היא אומרת שזה הכל מאוד מחושב, שזה דפוס התנהגות שלו שראתה גם בעבר.
ואחרי אותו ערב, הבוסית לא באה לעבודה כבר יומיים, נורא כאב לי שאולי לא הייתי צריכה לספר לה מה שהוא אמר כי זה עשה לה עוד יותר רע ממה שגם ככה, וכנראה בגלל זה היא לא הגיעה, אבל היא אמרה שטוב שאמרתי לה, ושזה רק מעמיק את האכזבה שלה ממנו, ושהיא לא מאמינה שהוא ירד לכזה שפל מדרגה שהוא אומר לי כאלו דברים, מכניס אותי לכזה מצב לא הוגן ובלתי נסבל. ובימים האחרונים אני בעוד יותר מתח וחרדה מבדרך כלל, בגלל כל החרא הזה.
הוא אמר לי עוד כל מיני דברים.
הוא אמר לי שהוא מאוד מעריך את הרגישות שלי (תוך כדי שיחה גם קצת בכיתי ורעדתי) ושחשוב שאמרתי לו את הדברים....
והוא כאילו ניסה להרגיע אותי בשיחה שהכל יהיה בסדר, כנראה בגלל שידע שאני דואגת לה, אמר שאף אחד לא ייפגע, נמשיך לעבוד ביחד, אבל יחד עם זאת יהיו שינויים. ממש, אף אחד לא נפגע... ברמה האנושית, הנזק כבר נעשה! בסדר, אז אתה רוצה לעשות שינויים, לגיטימי, זכותך. אבל יש דרך לעשות זאת! לא בצורה המלוכלכת שזה נעשה. ומעביר לה מסרים בצורה עקיפה דרך אנשים אחרים. ומדבר עליה עם אנשים אחרים. מדבר עם כולם, רק לא איתה. כבר כחצי שנה זה ככה. ואף אחד לא מבין מדוע. הוא אמר לי שיש לו את הסיבות שלו, ושהוא לא רוצה לספר לי הכל (וכמובן זכותו, וממש לא רציתי לשמוע את כל הדברים שהוא בחר לספר), אבל חשוב היה לו להדגיש שלא נעשתה כאן התעמרות, שלא אחשוב שנעשה כאן עוול או אי צדק...
והסגנית שלו, שהם ביחד מן הסתם רוקמים את המהלך - הסגנית הזו, אוהו, נראה שזו תקופת פריחה בשבילה, כל כך מאושרת. איכסססס. מזכיר לי את המשפט מ"אפוקליפסה עכשיו" -
i love the smell of napalm in the morning
כנראה ריח הדם מלהיט אותה. כן, איזה אושר לרמוס אנשים! ועכשיו הם לא מהווים איום! כנראה שהיא הרגישה מאוימת מהבוסית שלי, וגם הבוס שלי הצטרף אליה לטריפ של פרנויה מטומטמת.... ועכשיו חוגגים את הנקמה... ילדים קטנים שמשחקים בקקה.... ובסוף גם זורקים את הקקה על המאוורר!
אז אחרי ה"נתק" (כך הבוס הגדול קורא לזה, אבל יותר מדויק לקרוא לזה חרם - חרם מצדו עליה!) של מספר חודשים בין הבוס הגדול לבוסית שלי, כנראה הוא סוף סוף הולך לדבר איתה, שמעתי שהוא אמר היום למזכירה השנייה שהוא יקבע עם הבוסית פגישה.
וכרגע לא נותר אלא לחכות ולראות מה הוא מתכנן, ולראות לאיזה כיוון כל הבלגן הזה הולך.
ואני צריכה להתחיל להתנהל אחרת בעבודה - כבר התחלתי לעבוד על זה - אצטרך בתקופה הקרובה לשתוק מול כל מיני התנהלויות לקויות. חוץ מדברים שהבוס הגדול עושה, גם עם המזכירה השנייה קשה לי, היא עושה טעויות טפשיות ומתעקשת לטפל בדברים בצורה מסוימת שהיא לרוב עקומה, והיא כל הזמן נעלבת ממני, גם כשאני אומרת דברים שהם לחלוטין נייטרליים, אז כבר אסור לי לדבר, ואני צריכה יותר להרפות ולשתוק - מה שמנוגד לטבע שלי... צריכה בשלב זה לסגת לפינה שלי, ולתת לדברים לקרות, גם אם מדובר בהתנהלות לקויה, שגויה או לא הוגנת שמשגעת אותי עד כדי כך שבא לי לשלוף שוט-גאן ולעשות סדר. לנשום עמוק, לספור עד עשר, להתעלם ולעבור הלאה - זה כל כך לא אני... אבל אולי תרגיל חשוב בשבילי, הרי גם בימים רגילים אני צריכה ללמוד לשתוק יותר ולהרפות יותר.
אם כי - הבוסית שלי אמרה לי שמצד אחד זה נכון שאני צריכה להתנהל קצת אחרת ולשתוק ולהרפות יותר - אך מצד שני לא על חשבון איכות העבודה שלי, וכן להתערב כשמדובר במשהו חשוב שדורש את ההתערבות שלי, שאשמור בכל זאת על עבודה תקינה, כמה שאני יכולה.
אלוהים, אתמול המזכירה השנייה עשתה כזאת שטות, משהו שבכלל היא לא יכולה להחליט על דעת עצמה. היא סיפרה אחרי זה לבוס הגדול מה היא עשתה והוא אמר שבאמת לא הייתה צריכה לעשות זאת, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. העיקר שלפני כן, כשבעדינות עדינות הסבתי תשומת לבה לכך שלא אמורים לעשות את מה שהיא עשתה, היא כמעט התחרפנה ממני, ואני החלטתי להרפות מהנושא, אפילו שזה משגע אותי. שתעשה שטויות, זבש"ה. אבל אני מבינה שהיא נקלעה לסיטואציה שהיא נלחצה מול בקשה של מישהו והיא הרגישה שלא היה לה את מי לשאול (אני הייתי במשרד אחר, והבוסית כאמור נשארה בבית - אבל היא יכלה להתקשר אלינו לנייד, או איכשהו לעכב את האיש עד שתוכל להתייעץ עם מישהו... לא להיענות מיד לבקשה שלו, שאינה לגיטימית! קיבל משהו שהוא לא אמור לקבל).
אני מנסה להתמקד בעבודה ולהיות קורקטית, ונראה מה יהיה. אתמול כאמור היו כמה פיצוצים ביני לבין המזכירה השנייה, אבל אני התעשתתי, בסך הכל גם אני צריכה להרפות, וגם הנימה הביקורתית והלפעמים מזלזלת שלי מכניסה אותה לעמדת התגוננות וגורמת לה להרגיש שאני חושבת שהיא טיפשה (ובאמת יש לי נטייה לחשוב עליה כך, אבל היא לא טיפשה, גם אם לא מבריקה), וזה באמת לא בסדר ובטח לא חכם מצדי. אז אני התנצלתי, ועשינו שיחה ועכשיו הדברים הסתדרו, והבוקר היא הייתה בסדר איתי, ושתינו הבנו שהמצב מספיק קשה גם ככה ושחשוב שהיחסים ביננו יהיו טובים ושחבל שגם זה יתדרדר. ואנחנו הולכות ומבינות שהתקופה הקרובה תהיה קשה. אז חזרנו ליחסי חברות, ויש יותר רכות זורמת באינטראקציה ביננו. היא באמת בסדר, פשוט אנחנו טיפוסים שונים לגמרי. ואני גם מגזימה בביקורתיות שלי כלפיה, יש דברים שהיא עושה בסדר גמור, ולפעמים גם יש יתרון לפשטות שלה על התעמקות היתר שלי, יש סיטואציות ונושאים שהגישה הפשוטה יותר מתאימה להם.
הבוקר שרתי לעצמי את שיר ה"לשתוק, לשתוק, לשתוק!" לפני שנכנסתי למשרד. חייבת לזכור לשתוק, גם אם מדגדג לי בקצה הלשון. סייג לחוכמה שתיקה! למה לי לקחת ללב ולמה כ"כ אכפת לי, אפשר לחשוב, זה לא עניינים אישיים שלי, זה משפיע על מקום העבודה, אז זבש"ם. ואני אמנם עובדת יסודית, אחראית ואכפתית, אבל זה פחות מתאים לתקופה זו, שהם יאכלו את הדייסה שהם חירבנו, וזהו.
ובנימה פיוטית זו, אסיים להפעם פוסט שנכתב בשצף ספונטני, בלי יותר מדי עריכה.
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
