אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

כן, כן, כן, כן ממשיכה הדרך!!

איזו התעלות!!!

נגמר שבוע העבודה ואני יכולה לצלול לבדידות!

בן הזוג בסלון עם עיסוקיו - מנגן בגיטרה, צופה בטלוויזיה, מתעסק עם המחשב.

אני בחדר, מרגישה את כובד טריליון השוקולדים שתקעתי היום כדי לתת לעצמי דירבון ללכת לעבודה ולשאת את מהלך יום העבודה (כי היומיום עצמו לא מספיק, צריכה את הסם שידרבן, שייתן טעם ותכלית - תכלית שחסרה, כ"כ כ"כ חסרה).

לא טוב, פיתרון לא טוב. לחזור לתזונה נטולת שוקולד, לרזות ולהרגיש קלילה וצנומה כמו צנים. או לחילופין לדבר על זה בלי סוף עד הזקנה.

יש לי חברה חדשה! הכרנו בעבודה, והיא מסתמנת כמישהי שאני יכולה חגיגית להכניס למעגל האמון, אם היא לא הוכנסה כבר. יש ביננו קליק, או קלאק, או שנאק, או שניק, או משהו. היא מאוד אינטליגנטית, רהוטה, רגישה, קוראת מלא ספרים, מתעניינת בפסיכולוגיה, עם סיפור חיים מעניין, לסבית עם בת זוג (מה שמעורר בי את ניצוצות העבר שלי בתחום), מסתמן שהיא ממש אוהבת אותי, והיא אפילו הציעה לי "להיפגש לקפה" אחרי העבודה כדי שנוכל לדבר כמו שצריך ולא לסיים מהר כשצריך למהר לחזור למשרד, כל אחת למשרדה.

והמשרד שלי הוא דורשני במיוחד ואני לא יכולה להיעדר הרבה. כי זה משרד כמו פאקינג חמ"ל מלא בחשיבות עצמית שכבר יצאה לי מכל החורים והנקבוביות, בטח אחרי כל החרא שקרה שם בחודשים האחרונים, ותחושת הגועל שנותרה, המשקעים, אבל זה מה יש, זו המציאות, וככה זה בהרבה מקומות עבודה, ברוב המקומות עם בני אנוש יש תופעות כאלו, ויש "מנהלים" ויש מלחכי פנכה, ויש מתחת לפני השטח אגואים מאוימים ופראנויות ונרקיסיזם ואגואיזם וזיוף. כנראה עד עכשיו חייתי שם בצמר גפן, עד שהבוס הגדול העיף את הבוסית וכל החרא יצא החוצה ופגע במאוורר, ספלאשששש!!!!

עכשיו אני מרגישה הרבה בוז וזלזול כלפי מה שקורה שם. פעם עוד הערכתי ואהבתי, עכשיו התפכחתי. נורא קשה לי, עברתי תקופה קשה בשבועות האחרונים, ועדיין. הדברים לא ברורים. והיו לי משברים עם המזכירה השנייה שאני עובדת איתה, היו חיכוכים קשים ביננו, ויכוחים. הבוסית לשעבר יזמה פגישה משולשת כדי לעזור לקדם שיחת פיוס ביננו, שכל אחת תוציא את מה שיש לה. קשה לי עם זה. אבל בסופו של דבר השיחה עזרה, וגם אם לאחר מכן התחרטתי שאולי הייתי אפולוגטית מדי ולא מספיק אסרטיבית (יש לי נטייה לספקות עצמיים שגורמים לי להיות מאוד מושפעת מכל מה שאומרים לי על עצמי, לחשוש שמה שאומרים לי אולי נכון. הפסיכולוגית שאני עומדת לסיים אצלה אמרה לי שאני צריכה יותר לסמוך על עצמי), ליבנתי את זה שוב אח"כ מול המזכירה השנייה, ואני מקווה שבזה זה נגמר בינתיים, ושלא אהיה מוטרדת עוד כ"כ כמו שהייתי מוטרדת לאחרונה, כי הייתי במצוקה נפשית קשה מאוד מאוד, זה ממש זרק אותי למקומות אפלים ומפחידים, לקצה של הקצה. התנדנדתי אל מעבר לקצה הצוק, מעל לתהום השחורה, וראיתי את הכלום.

אז החברה החדשה היא גם חברה של המקסימה, והיא משאילה לנו ספרים, ואני והמקסימה אוהבות אותה מאוד ומרוצות מהימצאותה בחיינו.

איך אקרא לחברה החדשה? מה הפיצ'ר הדומיננטי שלה שאוכל לבטא בכינוי חיבה? אני לא רוצה להשתמש ב"לסבית", למרות שזה עוזר לזהות, אבל זה לא יפה ולא מתאים. יש בה משהו אצילי. אולי "האצילית", או "האצילה". אני עוד לא מכירה אותה מספיק, אבל יש לי תחושה טובה לגביה. אני מקווה שהיא מהאנשים הטובים, משלנו. נשמה טהורה. מקווה שהיא תהיה חברה שלי לנצח נצחים.

אז האצילה היום הציעה לי להיפגש שלא בשעות העבודה, והוסיפה בטון מתנצל שאין לי מה לחשוש, שהיא לא תתחיל עכשיו לבוא אלי כל הזמן למשרד ולהטריד אותי. חחחח, מצאה לה בפני מי להתנצל, אני, שצמאה כל כך ליחס ולאהבה ולחיי חברה, והמומה מעצם העובדה שמישהי מתעניינת בי כל כך ומחפשת את חברתי, ועוד מישהי שמעניינת אותי כל כך. אני לא רגילה שמישהי מרגישה לא נעים לבקש את חברתי, בד"כ זה הפוך. אמרתי לה שמצדי שתבוא כל הזמן. 

מסתבר שהרושם שאני עושה על אנשים רחוק מאיך שאני תופסת את עצמי. אולי בגלל החרדה החברתית שלי אני תופסת מרחק ונתפסת כמישהי שלא מחפשת להסתחבק ולהתחבר. אני כל כך זהירה. וברור למה - ברגע שאני מתקרבת, אני כנה ושקופה כל כך, מספרת על הקשיים והבלבול שלי, ואני הורסת את הכיף הפוטנציאלי, שנותר כפוטנציאל לא ממומש, שמועה מארץ זרה. כי אני לא מכירה דרך אחרת. אז צריך להגן על עצמי ועל אחרים מפני עצמי. אם הייתי אחרת, הייתי שוחה בים של אהבה.

אתמול בערב בבית שמעתי שירים ישראליים ישנים ובכיתי, בכיתי מרוב אהבה וגעגוע לשירים ולזמנים אחרים, לתקווה של פעם שהם הזכירו לי, לתמימות, לשנים צעירות יותר, לרגש שפעם בי. כן, נכון, הנוסטלגיה צובעת את העבר בצבעים רומנטיים ומלודרמטיים יותר ממה שבאמת היה. בעבר הייתי גם מדוכאת ועם אכילה כפייתית. עכשיו אני אפילו אולי יותר בריאה נפשית, מי יודע. מתפקדת יחסית (פחות או יותר) בעולם הנורמטיבי הקשוח החומרני. אבל האכזבה העמוקה מהחיים, האכזבה העמוקה מההורים ומהמשפחה, מעצמי, מהסביבה, מהעולם. ההתפכחות. השקטת הרגש, החנקת הרגש. הגעגוע לאנשים שהיו פעם ואינם עוד. אבל גם מהם בעצם הייתי רחוקה. רחוקה מהמשפחה, רחוקה מאנשים, רחוקה מעצמי. רחוקה גם מבן הזוג שיושב בסלון ומבלה עם עיסוקיו.

בסופו של דבר, בודדה בתוך קירות הכלא שלי. אבל מדי פעם ידיים נשלחות, כמו של המקסימה, והאצילה, והבוסית לשעבר שלי, ואז יש תקווה, שהבדידות אינה הרמטית, ויש עוד מי שרואה ורוצה ואוהב.

כמו של האיש ההוא שנעלם, שחשבתי. אני חושבת שהאכזבה ממנו היוותה עבורי משבר בסדר גודל של המשבר העכשווי בעבודה, של האכזבה העמוקה, הבסיסית, איזה מיתר בפנים שנקרע ולא מתאחה. אני פשוט עוברת להשתמש במיתר חלופי. והוא נשמע לי קצת מזייף.

אבל צריך ללמוד להרפות, ומסוכן מאוד לעשות רומנטיזציה ואידאליזציה. בסופו של דבר, זה רק בנאדם. ולפעמים אנחנו משליכים על אנשים אחרים תפקידים שהם לא ביקשו - תפקיד האביר על הסוס הלבן, תפקיד הגואל והמציל, תפקיד המראה המיטיבה. אלו ציפיות לא מציאותיות מאנשים אחרים, שנובעות גם מההיעדרות שלי, מהחולשה שלי. אבל מותר גם לאהוב נורא, נכון? ולהתפעם מלהיות נאהבת. מותר לגעוש רגשית. וזהו.

בשבוע הבא אני ובן זוגי טסים לטיול של 3 שבועות למדינות ניו אינגלנד וניו יורק בארה"ב. כמו תמיד, אני לחוצה ומתוחה לקראת הנסיעה, אבל מקווה פשוט ליהנות.

אני לא בטוחה מי אני, אני לא בטוחה. מעבר לפקעת החרדות, המתח והטורדנות, והעייפות. מה נשאר שם.