אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

חזרנו ארצה מהטיול ביום חמישי האחרון בערב. 3 שבועות (ברוטו, כולל טיסות) בצפון-מזרח ארה"ב. כמה ימים בעיר ניו-יורק, ואז שכרנו רכב וטיילנו במסלול מעגלי נגד כיוון השעון דרך מדינות ניו-אינגלנד: קונטיקט, רוד-איילנד, מסצ'וסטס, מיין, ניו-המפשיר, ורמונט, וסיימנו במדינת ניו יורק.

היו נופים יפהפיים להדהים (הנמכתי ציפיות, והופתעתי לטובה, הייתי ממש המומה מהיופי הזה, וגם מזג האוויר היה לטובתנו, היה לנו מזל, רק יום-יומיים-אולי שלושה גשומים שבעיקר העברנו בנסיעות, והשאר ימים יפים), מקומות ציוריים, אנשים נחמדים. המון המון המון יופי, שכל כך חסר כאן במחוזותינו. כל כך כל כך הרבה עצים, יערות בלי סוף, ולמרות שחששתי שאנו נוסעים בתאריך מוקדם מדי לצבעי השלכת - גם כאן הופתעתי לטובה - היו כבר עצים בוערים באדום וכתום וצהוב, לצד העצים הירוקים, והשילוב הצבעוני הזה יפה ומפעים כל כך. וכל כך הרבה מים - האוקיאנוס האטלנטי, נהרות, אגמים, נחלים, מפלים - עוד ועוד ועוד, שפע צמחיה ומים, פשוט נהדר... ובתים ציוריים יפים, מעוצבים בחן עם תשומת לב לכל הפרטים האסתטיים הקטנים...

מאוד רציתי להעלות כאן תמונות שצילמתי של הנופים היפים שהיינו בהם, אבל אני רואה במסך העריכה שיש הגבלה של גודל הקבצים שניתן להעלות - ממש מצחיק, 500KB, זה כלום. אז אני צריכה להתייעץ עם בן זוגי איך לכווץ את הקבצים אולי, או אולי לכם יש פיתרון טכני אחר?

בסה"כ, למרות הקשיים שלי והטרדות המרובות - היה טיול טוב, אני שמחה שנסעתי, הייתי צריכה את זה, גם אם הטיול איתגר והתיש אותי. לקראת הסוף בכלל כבר היינו מותשים, כבר לא היה לי כוח לטיול, רציתי רק לנוח בבית... היו בטיול גם לא מעט ויכוחים/ריבים עם בן הזוג. הייתי מוטרדת ומתוחה ולחוצה מכל מיני דברים.

אגב, כמעט וביטלתי את הנסיעה בשעות שלפני הטיסה מישראל, כי נתקפתי בחילות נוראיות וכאב ראש והקאתי המון, בקושי סחבתי את עצמי לשדה התעופה. אבל התאוששתי וזה עבר, והטיסות היו ממש בסדר גמור ועברו בקלות, חוץ מהחלק השני של הטיסה בדרך חזרה ארצה (טסנו בשני חלקים עם קונקשן דרך אירופה), התיישב לידנו נער חרדי (ובכלל היו הרבה חרדים), ונורא קשה עם ריח הגוף שלהם, ואחרי הטיסה, איזו אישה אחת שישבה במקביל אלינו אמרה לי שהיא התפלאה שלא עשינו כמוהם - גם לידם אמור היה לשבת חרדי, אך היא ובעלה התחלפו במקומות בכוונה כדי שהיא תשב ליד המושב בו החרדי אמור היה לשבת, וזה גרם לחרדי לחפש מושב אחר, והוא החליף מקומות עם איזה שוויצרי זקן נחמד שהתיישב ליד הזוג. אני עשיתי בדיוק להפך - ברגע שגיליתי שהחרדי אמור לשבת לידנו, מיד החלפתי מקומות עם בן זוגי כי לא הייתי מסוגלת לשבת ליד החרדי (האמת היא שהמושב שלי היה באמת זה שלא ליד החרדי, אבל החלפתי עם בן זוגי בהתחלה כי לא רציתי לשבת ליד החלון אלא קרוב יותר למעבר, אני צריכה גישה נוחה לקום לענייני שירותים, לחלץ איברים, לבקש מים מהדיילת, וכו', ואני גם נורא פוחדת מההמראה והנחיתה אז מעדיפה לא להיות ליד החלון ולראות מה קורה). ואחרי שהיא אמרה לי את זה, הרגשתי פראיירית שלא עשיתי כמוהם, וכנראה רבים אחרים עושים כמוהם. מצד שני, זה נראה לי קצת נבזי, לעשות בכוונה... אבל אולי אני סתם תמימה וטובה מדי, לא אסרטיבית מספיק... גם מאז ששמעתי פעם בחדשות על מגפת חצבת שהגיעה עם איזה מטוס של חרדים פעם (אולי אינם מתחסנים? ורמת ההגיינה שלהם בטח נמוכה...), אני מפחדת להיות קרובה מדי אליהם בחלל סגור.... (הם בעצמם לא רוצים הרי להתקרב לנשים, או חילוניים באופן כללי...). אז השתגעתי מהדאגות הבריאותיות האלו באותה טיסה, והרגשתי אשמה שבן זוגי צריך לסבול מריח הגוף של אותו אברך צעיר. אבל בן זוגי הרגיע אותי שלמרות שהוא מרגיש את הריח, הוא כ"כ עייף ונרדם, והאברך עצמו פשוט ישן כל הטיסה, אבל אני הרגשתי חרטה שהתנהלתי בצורה שדופקת אותי. והיו עוד כל מיני דאגות וטרדות מסוג זה, בטיסה הזו ובכלל במהלך הטיול.

אחרי שחזרנו הביתה מהטיול שוחחתי עם אחותי הקטנה, והיא סיפרה לי מה קרה איתה בזמן שנעדרתי - דברים מדאיגים ועצובים מאוד, ממש קשה לי עם זה ואני דואגת לה. זה מאוד השפיע עלי ודיכא אותי. היא לא רצתה לספר לי על כך כשהייתי בחו"ל כדי לא לקלקל לי את הטיול. היא פוטרה מהעבודה בגלל איזו אישה רעה אחת ששמעה אותה מדברת דיבורים גסים עם אחד העובדים (זה היה מול אנשים אחרים, בקטע של צחוק), והאישה הזו, שידועה בכך שהיא רעה ואוהבת לדפוק אחרים, סיפרה על זה לבוס הגדול והוא החליט לפטר את אחותי. זה מאוד הפתיע אותה וגם את הבוסית שלה. היא סיפרה לי שהבוסית שלה סיפרה לה על זה בדמעות, היא לא רצתה לפטר אותה אבל לא הייתה לה ברירה כי הכריחו אותה, ועוד בדיוק כשהיא התכוונה לתת לאחותי יותר סמכויות, כי היא עובדת טובה.

אז אחרי שזה קרה אחותי הייתה בהלם ולקחה בלילה 8 כדורי קלונקס וחתכה את עצמה. יש לה נטייה לפציעה עצמית כבר הרבה שנים, אבל לדבריה עכשיו זה כבר קורה לעיתים נדירות, לא כמו פעם. זו פעולה שמרגיעה אותה, היא אוהבת את הכאב, למרות שהיא יודעת שזה לא טוב. ממש מדאיג. היא מאובחנת עם הפרעת אישיות גבולית ונמצאת בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי והייתה כבר פעמיים באשפוז יום. אז אחרי שהיא עשתה זאת באותו לילה, היא שוחחה עם ער"ן והמתנדבת שכנעה אותה להעיר את אמא שלי, ואמא שלי לקחה את אחותי לחדר מיון, והיא נשארה שם משהו כמו יום להשגחה (נגד ניסיון אובדנות), היא טוענת שזה לא היה ניסיון אובדני וכך גם אמר הפסיכיאטר שהגיע לבי"ח שמכיר אותה כי טיפל בה בעבר. מה שהיא לא סיפרה לי זה משהו נוסף שאבא שלי סיפר לי אח"כ - הוא התעורר באותו לילה אחרי שהן נסעו לבי"ח כששוטר פתאום עומד בחדרו ועוד שוטרת הייתה בסלון. איזה פחד. אמא שלי ואחותי לא נעלו את הדלת של הבית כשיצאו לבי"ח, וכך השוטרים נכנסו. וכנראה בגלל שאחותי כתבה למישהו באינטרנט שהיא רוצה להתאבד, הוא דיווח למשטרה ודרך כתובת ה- IP של המחשב איתרו את הכתובת ושני שוטרים נכנסו לבית. ממש מפחיד ומלחיץ ועצוב.

כל כך עצוב לי שהיא הגיעה למצב הזה, ושפיטרו אותה, ושכל זה קרה, ושזה עשה לה כל כך רע, ושהיא הרגישה לבד כ"כ. וזו פעם שנייה שמפטרים אותה ממקום עבודה, והפעם הקודמת הייתה גם טראומתית מאוד, גם אז היא חתכה את עצמה והתדרדרה נפשית. היה לה חוסר מזל עם האישה הזו שבמקרה שמעה את השיחה, וברור שזו לא עילה לפיטורין, אבל אני חושבת שאפילו שזה כמובן היה נבזי ולא הוגן, אחותי גם צריכה ללמוד להנמיך פרופיל ולשים לב ללשון הדיבור שלה במקום העבודה (הייתה לה תקרית אחרת במקום העבודה הזה לפני כמה חודשים, כשהיא התעצבנה ואמרה דברים שהובילו לשיחת נזיפה אצל הבוס הגדול שכמעט פיטר אותה אבל בסוף הצליחו לשכנע אותו שלא). עם כל ההבנה לעובדה שבחיים האמיתיים שם בחוץ צריך להתחכך בין השאר גם עם אנשים דפוקים, חלק מתהליך ההתבגרות זה להתאים עצמך במידה זו או אחרת לעולם, להתפשר לפחות קצת, להסתגל, מעט להשתנות - אפילו ב- 20%..... נו טוב, ואולי זה בסופו של דבר לטובה, שתמצא בהמשך עבודה טובה יותר....

בכל אופן, היא עכשיו כבר התאוששה והיא במצב רוח טוב, היא מרגיעה אותי כל הזמן שעכשיו היא בסדר וכבר במקום אחר ולוקחת את הדברים לכיוון חיובי. אבל אני שמעתי על זה רק ביום חמישי והייתי בהלם, ולוקח לי זמן לעכל את זה. היא עכשיו עסוקה עם חיי חברה פעילים, והיא גם מציירת - היא ציירת מאוד מוכשרת, ומקדישה זמן ללימודי ציור. אבל אני מקווה שהיא לא תמשיך לעשות דברים הרסניים לעצמה. יש לה נטייה להרס עצמי. היא סיפרה לי עוד דברים על עצמה שמדאיגים אותי. יחסים שלה עם אנשים...

ובכלל, אני מודאגת ומוטרדת כל הזמן, ומרגישה שלא יודעת מה לעשות לגבי הדברים שמטרידים אותי, איך לפתור את זה, ברמה המעשית - אני מרגישה שיתוק ובלבול. משפחה, עבודה, איך שהבית שלי נראה. מרגישה משותקת מול כל הסידורים והמטלות שצריך לעשות - לא יודעת ממה להתחיל. כל הזמן עסוקה בחשיבה על הדברים הקטנים, ובכלל לא מגיעה לדברים הגדולים החשובים, המהותיים. נתקעת כל הזמן בהתלבטות איך לסדר ומה לעשות עם הניירת ואיך לנקות את הדבר הזה, אם בכלל צריך. הבית שלי לא מאורגן כמו שצריך. והוא מטונף ומלא נמלים וצריכה לנקות ועדיין לא מגיעה לזה, כי מפוזרים על הרצפה כל מיני דברים והמזוודות ותיקים מהטיול שאנחנו צריכים עוד לנקות וכו'. לאט לאט משתלטים על המטלות, אבל למה הכל אצלי לאט?

והמזוודה קצת נקרעה בטיסה בדרך חזרה, כשאספנו אותה בנתב"ג גילינו. ולא היה לי מושג שאפשר ללכת לדלפק בנתב"ג שמיועד למטרה זו, והם אולי יכולים לתת אחריות לתיקון, או להחליף מזוודה. מישהי מהעבודה אמרה לי, לא ידעתי, וגם בן זוגי לא ידע. חשבתי שרק במקרים של מזוודה שלא מגיעה ניגשים שם. וחשבתי שהאחריות שיש לי מהחנות בה קניתי את המזוודה - היא הרלוונטית למקרה זה. בדיעבד גיליתי שהייתי צריכה לגשת שם בנתב"ג באותו רגע שראיתי את הנזק. עכשיו כבר כנראה מאוחר מדי, אל אנסה לדבר עם שירות הלקוחות של חב' התעופה ביום חמישי, כך המליץ לי האיש מהחנות בה קניתי את המזוודה. הוא גם ינסה לבדוק מול חב' המזוודות האם מסכימים לתקן באחריות (אם בכלל אפשר לתקן את הקרעים), אך הוא אמר לי שהוא בספק. נו טוב, הרי לומדים מהניסיון נכון? וכולה מזוודה שעלתה לי 300 ש"ח. דווקא מזוודה טובה... ווטאבר, גם ככה אין לי בבית מקום לאפסן אותה, אין לי בבית מקום להרבה דברים, צריכה לארגן את הבית אחרת, לא יודעת, משהו לא בסדר... כבר קבעתי מזמן עם המקסימה מהעבודה שהיא תבוא אלי הביתה ותעזור לי לארגן את הבית ולעצב אותו. וזה גם טיפול התנהגותי שאני אסכים שמישהו ייכנס אלי הביתה וייגע לי בדברים.

אני לא ממש חיה. מה זה לחיות בעצם? מה עושים כשחיים באמת? אני באמת לא יודעת מה זה אומר.

מה אני רוצה לעשות? לקרוא ספרים, להכיר אנשים, לבלות עם חברות, לעשות ספורט, לעשות משהו יצירתי עם השירים שלי, לכתוב, אולי עוד דברים שלא עולים לי בראש כרגע.

אני לא מגיעה לכל זה. בעיקר רוב הזמן מנסה להבין מה לעשות עם הניירת בעבודה ובבית, לסדר מיילים, לתייק חשבוניות, לעשות to do list. ומרגישה חרדה, וחוסר יכולת להחליט, ונמנעת.

למה אני לא מגיעה לדברים שאינם מטלות לוגיסטיות? או שאני כן מגיעה?

אני רואה סדרות וסרטים בטלוויזיה. עשיתי מרתון של הפרקים שנשארו לי ב- New Girl וזה נורא מצחיק. ויש עוד מיליון סדרות לראות.

אני תקועה בתוך ספקנות כרונית לגבי כל דבר, תקועה בשלב ה"חשיבה על" במקום "עשייה של". ומטילה ספק על כל צעד ושעל, של עצמי ובכלל. אני סתם מגזימה בשיפוטיות שלי כלפי עצמי ומתמקדת בשלילי. ואני אובססיבית וכפייתית מאוד. ומבולבלת. מניחה שבגלל שמרגישה המון חוסר תוחלת וחוסר טעם בחיים, זה משפיע על האופן בו אני תופסת סיטואציות וחוויות - אנשים אחרים היו תופסים אותן בצורה אחרת לגמרי. אבל, אני גם תוהה - אולי הם גם היו מתנהלים בצורה אחרת, ובכך יוצרים מציאות אחרת. מה אצלי לא בסדר? כל הזמן מרגישה שמשהו אצלי לא בסדר. כי אני רואה אחרים זורמים עם חייהם - מתקתקים מטלות, קוראים ספרים, מטיילים, עובדים בלי להיתקע עם ערימות ניירת על השולחן במשך חודשים, נפגשים עם אנשים ומדברים איתם על מיליון דברים. על מה יש לי לדבר עם אנשים? אנשים רוצים לשמוע איך היה בטיול. אין לי הרבה מה לספר. כפי שכתבתי, נופים מדהימים, וחוץ מזה טרדות לוגיסטיות ולחץ מכך שאין לנו מספיק זמן להספיק את כל הדברים. הרגשתי שאנחנו לא מנהלים נכון את הזמן שלנו. מה עוד אפשר לספר? מה יש לספר? טרדות לגבי ניקיון/לכלוך/היגיינה. מרתק. הניסיון למצוא בחדרי המלון מקומות נקיים לשים עליהם את החפצים שלי. זה שאב הרבה אנרגיה. כ"כ הרבה טרדות לוגיסטיות. כביסה במכונת כביסה ציבורית בבית מלון - חוויה טראומתית לסובלים מאו.סי.די. אבל עשיתי את זה. לכו דעו איזה בגדים מלוכלכים ונגועי מנדבוצ'קס של אנשים זרים עברו שם. ועשיתי שם בין השאר כביסה לתחתונים שלי. לתחתונים שלי! אולי זו הייתה טעות, אין לי מושג. וכל הזמן חושבת שאדם אחר בטח היה עושה מהטיול הזה חוויה הרבה יותר מהנה וקוהרנטית ומלאה תוכן, ומארגן אותו בצורה מוצלחת יותר, וסופג הרבה יותר מידע בצורה הרבה יותר יעילה. המוח שלי מעוך. כבר לא זוכרת מה בדיוק עשינו ברוב הטיול הזה. 

אני חושבת שאני יכולה לערוך את הפוסט הזה לנצח. למחוק ולכתוב ולהתלבט. אני מפרטת יותר מדי. ואין לי זהות מגובשת. הזהות שלי תקועה במסך עריכה באופן קבוע.