אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

מגעיל אותי לכתוב כאן. המעגלים הרפטטיביים שלי מגעילים אותי. אני מגעילה את עצמי. מאוסה על עצמי. אינטליגנטית מאוד אך מוגבלת נפשית בגלל או.סי.די ודיכאון, איכססססס.

מרגישה אבודה במיוחד מזה זמן מה. הקטליזטור להתדרדרות היה כמובן הבלגן המגעיל בעבודה. אין לי כוח להסביר כאן למה המצב הנוכחי בעבודה מאוד מקשה עלי. מאוד. ואני בסרטים עם עצמי - לא יודעת כמה מזה מוגזם בגלל הפרשנות הלא פרופורציונאלית שלי והשלכות שלי על אחרים, וכמה באמת אובייקטיבית בעייתי. יש בעייתיות בעבודה. דברים מאוד השתנו, ולדעתי הסטנדרטים של העבודה ירדו, ויש קצת בלגן. אני גם רואה אצלי איך המוח שלי נמעך ועשיתי לאחרונה שתי טעויות שפעם לא הייתי עושה, זה ממש דיכא אותי, התאכזבתי מעצמי. פעם הייתי העילוי, עכשיו הטעויות שלי בעיני עצמי מנטרלות את הלגיטימציה שלי להתעצבן מטעויות של אחרים ומצורת עבודה עקומה של אחרים. בעסה.

הבוס החדש (הכוונה לבוס הישיר שהחליף את הבוסית שהועפה מהתפקיד ע"י הבוס הגדול הותיק) מאוד נחמד, הוא ממש בסדר מבחינת האישיות, אפילו מקסים, אם כי יש בו משהו שנתפס אצלי ככאילו חסר אישיות, הכל בסדר מדי, הכל "מהמם" מדי (מילה שהוא נוטה להשתמש בה, לא בהגייה פקאצית, אלא, נגיד, הגייה "שי אביבית"). מאוד דיפלומטי. "נכון" לפי הספר של ניהול יחסי אנוש תקינים. כאילו חברותי מאוד, אבל עדיין מרוחק וקורקטי מאוד. אולי אני סתם ביקורתית, מוצאת כל הזמן מה לא בסדר. כי הוא מאוד מתחשב, ממש מבין, מוריד לחץ ומבחינתו אפשר להרפות מדברים, באיזי. אבל זה בא על חשבון איכות העבודה. דברים מתפספסים, מיילים נותרים חסרי מענה. פעם לא היה אצלנו דבר כזה. אני והבוסית שלי פעלנו יחד כצוות בטיפול בכל הפניות שהגיעו. היה היה.

אנחנו מרגישות שיש אספקטים של התפקיד שלו שהוא לא ממש שש לבצע, וזה האספקטים שקשורים לניהול המשרד. הטייטל שלו כולל בתוכו תפקיד בכיר לצד תפקיד אדמיניסטרטיבי יותר של האחריות על ניהול המשרד (וניהול שתי המזכירות - אני והשנייה). אני קוראת לזה כאן "ניהול משרד" ולא נכנסת לפרטים, וזה בטח נשמע פשוט, אבל מדובר בניהול בכיר של מקום רציני. אז מהאספקט של ניהול המשרד הוא מרפה. הרי הבוסית הקודמת ניהלה אותנו ואת המשרד. אז כעת נוצר ואקום, המון דברים שהיא הייתה עושה - הוא לא עושה - וזה מגיע אלי ולמזכירה השנייה. אני נתקלת בסיטואציות מורכבות שפעם הבוסית טיפלה בהן, וזה לא פשוט לי. לא תמיד יודעת מה נכון לעשות. מתייעצת ומגייסת את הניסיון והאינטואיציה שלי. אנו לא יודעות מה הבוס הגדול הבטיח לו כששכנע אותו לבוא לעבוד כאן. והוא באמת בעינינו לגמרי over-qualified לניהול המשרד, זה לא מתאים. בהתחלה פשוט לא הבנו למה הוא הסכים לתפקיד הזה. אבל זהו, זה האדם שהבוס הגדול החליט להביא להחליף את הבוסית הקודמת, לצד תפקיד בכיר שהוא נתן לו. איך אפשר לשלב ביחד שני תפקידים כאלו? קונסטלציה משונה. הרבה דברים לא ברורים.

המזכירה השנייה כל הזמן מעצבנת אותי, באמירות ובהתנהגות שלה. אני לא מצליחה לשלוט בזה. אני בטח סתם נכנסת לסרטים ומגזימה לגביה, מייחסת לה תכונות וכוונות שליליות בצורה מוקצנת ולא מציאותית. מייחסת לה כוונות שאין לה. כי היא אדם פשוט. אין אצלה במוח מאית אחוז מהמחשבות שיש לי במוח. זה הכל אצלי במוח. היא כבר אמרה לי פעם. ואני לא מצליחה לשלוט בעצמי ומגיבה כלפיה בעצבים, ואז זה מוסיף מתחים, ופרצופים מצדה. נראה לי שהיא והבוס החדש מסתדרים מצוין, לשניהם גישה פשוטה. לא יסודית במיוחד, לא נכנסים ליותר מדי פרטים ודקויות. ואני שונאת אותה בגלל שהיא פשוטה ובטוחה בפשטות הזאת.

ואני מטפלת בדברים מורכבים יותר ממנה, היא אחראית על יומן, לו"ז, דברים לוגיסטיים פשוטים, straight forward. קל לה מהצד להעיר הערות כמו - למה את כ"כ מתעצבנת מדברים, למה את כ"כ לוקחת ללב. והערות לגבי כל מיני נושאים שאני מטפלת בהם. היא בכלל לא מכירה את הפרטים ולא מודעת להמון דברים מערכתיים, אבל העיקר - מנסה להראות שהדברים לא כאלו מסובכים. מותק, אם הם לא היו מורכבים, לא היו צריכים מוח כמו שלי במקום הזה. אין לה שמץ של מושג על העבודה המורכבת שאני עושה מול גורמים שונים במערכת.

אבל לפעמים אני חושבת - אולי היא צודקת. ולא מזמן הבוסית הקודמת שלנו כבר הצדיקה דברים שהיא אמרה, וזה מעצבן אותי. שהגישה הפשוטה ניצחה. הבינוניות ניצחה. הבוס הגדול העיף את הבוסית החדה המנהלת החכמה (שעשתה עבורו רק טוב, אבל הוא נהיה פאראנואיד והעיף אותה בצורה מכוערת ואכזרית), והעדיף לעבוד בנושאים שונים מול המזכירה השנייה - אישה פשוטה שלא מתווכחת איתו, שאומרת כן לכל דבר שהוא מנחה אותה לעשות, שנמצאת שם כדי למלא פקודותיו, ומקבלת ממנו גיבוי ופידבקים חיוביים. ובסוף עוד יתגלה שזה מספיק, שזה בסדר, שבעצם לא צריך את היכולות שלי, כי מספיק גישה פשוטה כזאת, ואולי היא לא כזו פשוטה, מאז שהבוסית הועזבה, המזכירה השנייה מקבלת יותר גישה למידע, ופתאום מפתחת לה דעות מגובשות בנושאים. אני הרבה פעמים מבולבלת מדברים בעבודה, ואז היא באה עם גישה נון-שלנטית כזאת, של השלמה עם המצב, של גישה הסתגלותית, והיא בסופו של דבר מסתדרת. ואני אומרת לעצמי - ווט דה פאק? אולי היא יותר חכמה ממני מבחינה זו, אולי אני סתם מזלזלת בה ובעצם יש לי מה ללמוד ממנה. 

אבל אני רואה מהצד את הצורה העקומה שהדברים מתנהלים, ללא הניהול של הבוסית לשעבר - יש בלגן, הבוס הגדול עושה שטויות, והרבה "נשמות טובות" באות למלא את הואקום הניהולי הזה. ויש מחיר לצורה בה הדברים עובדים עכשיו. 

אני פשוט אחראית ופרפקציוניסטית ולכן זה מפריע לי. אבל אולי אני סתם אובססיבית שלא לצורך. קשה לי למצוא את מקומי בקונסטלציה הנוכחית. והבוס החדש צריך עוד זמן ללמוד איך דברים מתנהלים, מה להעביר לטיפולי ומה להעביר לטיפול המזכירה השנייה.

אני לא אוהבת איך שהדברים מתנהלים עכשיו.

הבוסית לשעבר כל הזמן מנסה לחזק אותי. שאני אדם מיוחד ומקסים ומעולה בעבודה. שכולם במקום העבודה מאוד מעריכים אותי. ושהמזכירה השנייה לא מגיעה לקרסוליים שלי. שאין מה להשוות ביננו, שאני ליגה אחרת. אז למה אני כל כך מוטרדת מהמזכירה השנייה? מניחה שזה שילוב של חוסר הביטחון העצמי שלי עם העובדה שאני והיא טיפוסים שונים מאוד. ולמרות שיש ביננו חלוקת תפקידים, אנחנו קצת מאכלסות את אותה המשבצת בכמה פונקציות. אולי אני בגישה מתנשאת כלפיה בגלל חוסר הביטחון העצמי שלי. אבל הבוסית שלי אמרה לי בעבר שכל הביקורת שלי כלפי המזכירה השנייה נכונה, היא מסכימה עם כל מילה, רק שאי אפשר להגיד את זה בקול, ואי אפשר להגיד את זה למזכירה השנייה.

חברתי המקסימה מהעבודה, שיושבת בשולחן לצדי, הודיעה השבוע לבוסית שלה על התפטרותה. אז עכשיו גם היא תיעלם בקרוב. ומעצבן אותי שהיא גם חברה של המזכירה השנייה. המקסימה אמרה לי שאני חושבת יותר מדי. ושבהרבה דברים, כמו למשל לגבי המזכירה השנייה, אין שחור ולבן. ואני כל הזמן אומרת לעצמי שהמזכירה השנייה היא אדם טוב, למה יש לי בעיה איתה? למה יש בי טינה כלפיה? למה היא כ"כ מעצבנת אותי? יש כל מיני דברים. והיא גם לא מספרת לי דברים על עצמה שהיא מספרת לאחרים. אני פתוחה איתה, משתפת. והיא פחות משתפת אותי. אולי פחות רואה בי חברה. אולי נעלבת ממני, מהגישה המזלזלת והמתנשאת שלי כלפיה. 

אני מרגישה כלואה - מרגישה שבא לי לעוף משם ומכריחה את עצמי כל יום להגיע לשם. מצד שני, אולי אני סתם הכנסתי את עצמי לפינה מיזנתרופית שקשה לי לצאת ממנה. האחרים בעבודה נראים מתפקדים ומתקשרים וזורמים. לא שאין בעיות - בהחלט יש - וזה שעל פני השטח אנשים מתנהלים בצורה נורמטיבית של "הכל בסדר", לא מעיד על שומדבר. בחדרי חדרים מובעת הביקורת על הבוס הגדול, ויש התכתשויות אגו מפגרות. והמקסימה לא סתם התפטרה - הבוסית שלה והבוס הגדול הבריחו אותה בהתנהגות שלהם. צמד חמד שגם "הפיק" את כל סאגת ההדחה של הבוסית לשעבר שלי.

אז אני מרגישה כלואה, כי אני מתלוננת ומתלוננת, אבל מה האלטרנטיבה? בן זוגי שאל אותי - אוקיי, אם את לא רוצה לעבוד שם, במה את רוצה לעבוד? שיואו, איזה פחד, אין לי מושג. ולא פשוט למצוא עבודה. ואני בלגן נפשי אבוד ומעוך, יהיה לי נורא קשה להשתלב במקום חדש, שלא נדבר על לעבור ראיונות. אני עוף מוזר. מצד שני, אף פעם לא הייתה לי בעיה למצוא עבודה. עד כה. אבל אני בעבודה הנוכחית כבר כמעט 9 שנים, הייתי המון זמן מחוץ לשוק חיפוש העבודה, מרגישה שם כמו דג מחוץ למים, ועוד במצב נפשי לא מתפקד, ואוטוטו בת 39. אני לא טיפוס נורמטיבי, יש לי בעיות. מי ירצה אותי? ויש לי מלא ספקות עצמיים ומרגישה שאין לי מספיק ידע וניסיון בכל מיני דברים בעבודה. ואני פחות מתאימה לאינטראקציה חברתית. וגם - נראה שרוב המשרות המזכירותיות הן עם משכורת נמוכה יותר ממה שיש לי עכשיו - זה אחד היתרונות במשרה הנוכחית שלי, המשכורת. הבוסית לשעבר שלי דאגה להעלות לי את השכר לאורך השנים.

אי אפשר שאני פשוט לא אעבוד? אני רגישה מדי לעולם, אני מיוחדת, ואם לא אעבוד אולי זה יתן לי זמן ומרחב להתפתח בכיוונים של כתיבה או לימודים או משהו... (או מרתונים של סדרות טלוויזיה). חסכתי קצת כסף, ובן זוגי עובד, שהעולם יעזוב אותי בשקט וייתן לי לא לעבוד.... אוףףףףף, המציאות כזאת דורשנית...

ונגיד ללמוד משהו, להתמקצע - מה אני יכולה ללמוד? אם בכלל יהיו לי כוחות להתמיד בלימודים. יש לי נטייה להבריז.

אז מה אפשר ללמוד? לימודי תעודה בתרגום? פחות אוהבת את עבודת הנמלים של תרגום, ואין לי מספיק ידע ורקע. יש לי יכולות ורבאליות גבוהות, אנגלית ברמה מאוד גבוהה אבל לא שפת אם, ותרגמתי במסגרת העבודה פה ושם מעט, פסקאות ומשפטים, אבל לא טקסטים שלמים... מה גם שאני מאוד מתלבטת ומתקשה לקבל החלטות...

לימודי תעודה במידענות? אמרו לי שזה משעמם. לא יודעת אם זה פרקטי.

ניסיתי מזמן ללכת לכיוון תעודת עריכה לשונית, נטשתי עוד בשלב קורסי ההשלמה. עשיתי בהנאה ודי בהצלחה את קורס הדקדוק (ניקוד), אבל היה גם איזה קורס טראומתי לא ברור על יסודות מקראיים של העברית או משהו כזה - לא מצאתי עצמי שם, לא עשיתי את המבחן. הגעתי למבחן ולא ידעתי מה לכתוב. נכשלתי. הפסקתי את הלימודים. חסר לי רקע. אני מתחרטת שלא למדתי באוניברסיטה לשון עברית. עשיתי תואר באנגלית בהצטיינות. שילוב דו-חוגי של העברית והאנגלית היה נותן לי רקע מתאים לעסוק בתחום השפה, עריכה/תרגום. בבגרות בלשון קיבלתי 99. מגן 100 ובמבחן 98. אני טובה בזה. רק חושבת יותר מדי ונתקעת על דברים.

אוף, צריך להתפרנס, ואין לי מושג במה לעבוד חוץ מהעבודה הנוכחית.

אני מוגבלת נפשית.

וכשהיו לי ימים שלמים של חופש בחול המועד, בקושי עשיתי משהו. לא טובה בניצול זמן (כי זה בעצם לא כזה משנה מה עושים, וכי קשה להחליט מתוך אינספור אופציות, אז אני נכנסת לשיתוק של הימנעות. ואני גם פחות מכירה את האופציות בעולם שאחרים מכירים).

מזל שבכלל איכשהו מצאתי עבודה.

וזה אולי יהיה טמטום מצדי לעזוב את המקום הזה, מקום טוב. וצריך אולי לנשוך את השפה ולמשוך את הזמן, להתאזר בסלבנות, לראות מה יהיה בהמשך. פשוט נפל דבר וכולנו התאכזבנו מהבוס הגדול, ואין לי כוח אליו, ועכשיו יש הרבה פעמים אווירה לא נעימה. משהו מאוד השתנה, וזה מציק לי מאוד. אבל אני יכולה רק להגיד תודה שיש לי עבודה. מפנטזת על שינוי, אבל כמו הכל אצלי, הכל חלומות אמורפיים לא קונקרטיים, חסרי יישום במציאות, לא אופרטיביים. מעגלי חשיבה שלא יוצא מהם שומדבר. אני והעולם המעשי התרחקנו זה מזה.

חושבת חושבת חושבת חושבת ומרוב תסכול הולכת לאכול כדי להרגיע את המוח.

ובסוף כל מה שאני עושה זה אסקפיזם של צפייה בטלוויזיה והתחבאות בבית.

אני יודעת ששינוי חייב להגיע. לאחרונה הבנתי שבמקום להיכנס לפאניקה, אני צריכה בינתיים להשלים עם הדיכאון ולהמשיך לתפקד את המינימום שצריך. אבל די. השמנתי ואני ממשיכה לאכול כמויות דפוקות של שוקולד. זה לא בריא. אני מתבזבזת. אני מפחדת. אני פתטית.

אז מתי יבוא גורם חיצוני להציל אותי? היכן הגאולה?

בעסה שזה הכל תלוי בי. איזה שעמום של קלישאה.

נ.ב

לפני כמה ימים התחלתי להכין פוסט עם תמונות מדהימות מחו"ל, והתלהבתי מהיוזמה של עצמי, אבל הממשק כאן לא הסכים להעלות יותר מ- 3 תמונות! ורציתי להעלות לפחות עשרים ומשהו! והסתבכתי טכנית, אז נטשתי את היוזמה. אולי אנסה שוב בקרוב.