אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

נכנסתי לסדרה חדשה שגיליתי ושמסבה לי הנאה מרובה: crazy ex-girlfriend,

הלילה לא יכולתי להפסיק בזמן את מרתון הפרקים שאני רואה, והלכתי לישון מאוחר מדי, לפנות בוקר, הרבה אחרי שכבר הייתי גמורה מעייפות, כי רציתי עוד ועוד,

הסדרה גם מצחיקה נורא, עם קטעים פשוט ענקיים שגורמים לי להתגלגל מצחוק, וגם מציפה אותי ברגשות משתוללים (שבשגרת היומיום מבעבעים להם כל הזמן ברתיחה מתחת לפני השטח, בלי מוצא, אולי אפילו חלקם כבר התאבנו, ויתרו),

חוצמזה תוך כדי צפייה אכלתי תפוצ'יפס ושוקולדים, יותר מדי, המון,

והיום אין לי תיאבון לאוכל בריא, כמו שבכל החודשים האחרונים אין לי תיאבון לאוכל בריא כי אני תוקעת כל הזמן שוקולדים לתוך הנשמה המוטרדת והאבודה,

אז צריכה להפסיק עם ההרגל,

למרות שהאסקפיזם עם השוקולד והטלוויזיה ממש מפתה,

בעבודה השבוע הדברים נרגעו מבחינת ההתנהגות והגישה שלי,

גם אם יש דברים שמפריעים לי, אני אדישה יותר, ווטאבר,

כלומר ברור שלא אדישה - אבל מורידה את רמת הניתוחים והפרשנויות והאנרגיה שהשקעתי בזה עד כה,

מזכירה לעצמי לא לתת לזה חשיבות-יתר, לא להיות אכפתית מדי,

מה גם שהרבה מהפרשנויות שלי היו מוגזמות ואף כנראה שגויות וסתם גרמו לי לסבל מיותר,

גם אם האבחנות והאינטואיציה שלי נכונות לגבי חלק מהדברים,

צוחקת על דברים מהצד, לוקחת פחות ברצינות, מזכירה לעצמי שזה מעיד עליהם ולא עלי,

משתדלת להרפות יותר, להרגיש יותר בסדר עם עצמי, לדאוג פחות,

להבין שאני שווה הרבה ושהם צריכים אותי,

תחושת חוסר הביטחון וחוסר המסוגלות גרמה לי מצוקה אקוטית בתקופה האחרונה, שיתוק היסטרי,

אז אני צריכה להבין שזו תחושה שגויה - אני בהחלט מסוגלת.

משתדלת ליישם כמה שיכולה את הגישה החדשה הזאת של לא לדבר יותר מדי,

לא ליזום מצדי התערבויות שלי בסיטואציות ובשיחות ובטיפול בדברים - אלא לחכות שיפנו אלי,

משתדלת לא לסבך עצמי בדינמיקות שאני פחות טובה בהתמודדות איתן,

לשחרר עצמי כמה שיכולה מתחושת האחריות ויתר-האכפתיות,

זבש"ם,

אני לא צריכה לרדוף אחריהם, שהם ירדפו אחרי,

לתת להם להתחרבש עם העבודה ושיבואו אלי כשיראו שצריכים אותי,

הרי גם כך יש לי הרבה עבודה, יש לי במה להתמקד,

כך שגם אם יש דברים אחרים שאני שומעת מהצד שמדברים עליהם ושאני חושבת שאני יכולה לסייע בהם, ושבעבר הייתי יותר מעורבת בהם, וגם אם אני מרגישה שהבוס החדש פחות מערב אותי  - הוא הרי לא יודע איך הדברים עבדו בעבר, ונראה לי שהוא נוטה יותר לשתף את המזכירה השנייה מאשר אותי, בדברים שהיא בכלל אף פעם לא ידעה ולא הייתה מעורבת בהם - אני לא יודעת עד כמה התחושה הזו נכונה או שמא סובייקטיבית לחלוטין ומונעת מחוסר הביטחון שלי - אני מרגישה שהוא מעדיף לתקשר איתה מאשר איתי, שנוח ונעים לו יותר לדבר איתה, שאולי יש בו רתיעה כלפי, אולי עוררתי בו אנטגוניזם (זה מתבטא בכל מיני דברים, התנהגויות ואמירות ושפת גוף) - 

אז גם אם כל זה נכון (וגם אם יש בזה גרעין של אמת - הרי הכל מתנפח למימדים מוקצנים ולא פרופורציונאליים בראש שלי) - אז מה אכפת לי? אז זה אומר פחות עבודה בשבילי, וזה לא באחריותי - מצוין, בעיה שלהם. בעבר השקעתי את הנשמה בראש גדול בעבודה עם הקפדה על הפרטים הקטנים ודאגה שדברים לא יתפספסו - לא רק לי, אלא גם לאחרים - והמזכירה השנייה יכלה בעבר תמיד לסמוך על כך שלא אתן לדברים ליפול ושאפנה תשומת לבה לטעויות שלה ולדברים שהיא צריכה לעשות יותר ביסודיות - אבל גמרנו, אם עכשיו הסטנדרטים של העבודה ירדו במשרד (והם ירדו), אז אתאים עצמי לסטנדרטים החדשים. לא אקרע את עצמי בעבודה, בטח לא בשביל תחומים שהם פחות באחריותי ויותר באחריות המזכירה השניה. ואולי גם אין צורך בכל הפרפקציוניזם הזה, העבודה נעשית גם כך - אם כי אני רואה איך דברים נופלים, יש פספוסים, והדברים נעשים פעמים רבות בצורה עקומה. שיהיה. גם כך זו תקופת מעבר ארוכה ולא פשוטה לכולנו, אז אהיה פחות שיפוטית. מה גם שאני הרבה פעמים לא יודעת מה האופן הנכון לעשות דברים, אז קטונתי.

אז, אני מנסה לפעול בכיוון הזה - כמובן שלא תמיד מצליחה, אבל זו התחלה טובה.

ואני צריכה להיות הרבה יותר סלחנית עם עצמי.