אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

בסה"כ, המגמה החיובית ממשיכה, גם אם יש רגרסיות.

וקניתי מלא ירקות - 

חבל שאי אפשר לפתור את נושא 15 הק"ג העודפים בהליכה אחת, שייעלמו להם הקילוגרמים באבחת סשן הליכה אחד (מאומץ ומושקע עד מאוד, עם ענטוזים נמרצים חדורי כוונה, כאלו שגורמים לעכוז לעטות הבעה נחושה ורוחנית שמתעלה מעל כל מגבלות ועקצוצי העולם הזה, תחת בודהיסטי נינוח ומוצק שמרחף במימד שמימי לצד פיגורות טרנסנדנטאליות כגון ישו), זה היה יכול להיות מאוד יעיל.

עכשיו צריך את הקטע הזה של להתמיד לאורך חודשים, לאורך שנים, יום אחרי יום אחרי יום, ולעשות מאמץ לשלב את ההליכה בלו"ז, ולישון מספיק כי אם ישנים מעט אז זה מחרפן את כל העסק, ולהימנע משוקולד,

איך אפשר להתמודד עם הכלום של החיים ועם סיטואציות מעצבנות עם אנשים בלי שוקולד? מה, אני צריכה עכשיו לפתח אגו (איכס) ולהיות מרוצה מעצמי כמו אחרים שכ"כ מגעילים אותי בזחיחות שלהם ובשביעות הרצון העצמית שלהם? (פיכס). להיות באקסטזה מהחיים החומריים הרגילים היומיומיים? שיואו, the horror!

נו טוב, אולי זה לא חייב להיות ככה. אולי אני יכולה למצוא את הדרך שלי. למרות שזה מרגיש לי קצת כמו להיכנע, שאני מבינה שבשביל להיות אטרקטיבית ובסדר בעיני בריות אחרות, אני צריכה להרגיש סבבה אגוזי ברזיל ולהתלהב מהחיים (בלעעע) ולאהוב אותם, כי אז הם (החיים) יאהבו אותי בחזרה ונרקוד פלמנקו רווי מתח מיני.

וגם צריך להתפרנס, הווה אומר שצריך קצת לשחק את המשחק, כי אני לא יכולה להישאר בבית, כי צריך להתפרנס, שזה אומר לצאת מהבית, ולתקשר עם בני אדם. כי אי אפשר לבקש שדכן או חולץ סיכות שדכן או סיכות שדכן בלי לתקשר עם הצד השני האוחז במוצר המבוקש. דברים כמו מהדקים או עט אפשר לנסות לבקש בטלפתיה מעורפלת, אבל כל נושא השדכנים דורש תקשורת מילולית ברורה, וזה עסק רגיש.

וחוצמזה אני מניחה שאני בעצם כן רוצה להכיר אנשים ולהיות איתם בקשר, גם אם אני יותר מדי מושפעת מכל דבר שאומרים לי, מה שפוגע ביכולת שלי לקיים כאלו קשרים - אבל אני והתחת הטרום-בודהיסטי שלי עובדים על לפתח אדישות ולהפסיק לנתח כל דבר עד זוב דם ולא להרגיש מאוימת.

בחיי, אחרי כמעט כל שיחה שלי עם אנשים אני מתחרטת בדיעבד על מה שאמרתי ועל מה שלא אמרתי והייתי צריכה לומר, והאמירות שלהם נתקעות לי בראש ומערערות אותי, מעוררות בי ספקות, ואני תוהה למה התכוונו ועל מה רמזו ומה זה אומר, והאם זה נכון או לא נכון, ואני מתעצבנת ונהיית מתוחה/מודאגת/מדוכאת/חרדה/מותשת, והכל מהדהד לי בראש וטורד את מנוחתי ומעסיק אותי במשך זמן רב. כל ההדהודים האלו הם רעש טורדני שמפריע לי ליהנות מקשרים חברתיים.

הפסיכולוגית החדשה אמרה לי בפגישתנו האחרונה, שיש אצלי את מה שהיא קוראת לה "הישות הטורדנית" שמשתלטת על הכל - ובעצם מסתירה את הזהות שלי, אותי, עד כדי כך שאני כבר לא יודעת מה אני רוצה ומי אני בכלל. הזדהיתי עם התיאור הזה שלה. מקווה שהיא תוכל לעזור לי לגרש את הישות הטורדנית ולהיות יותר אני עצמי. פחות חשיבה טורדנית. לגלות מחדש את עצמי שנקברה תחת חיריית-הטורדנות הזו.