אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

לא מצליחה להירדם,

בורחת לפינה שלי כאן,

הפינה שהיא מצד אחד שלי ורק שלי, ומותר לי להיות בה איך שאני,

ולהגיד מה שבא לי,

כמו למשל "חרושצ'וב" או "פגניני",

אבל מצד שני אני גם לא לבד כאן, לא לא לא לבד,

אתם כאן איתי, אתם כאן?

יופי,

נחה כאן לרגע מן המציאות האפורה, המכבידה,

מעצמי המבולבלת, מהזמן הריק,

מהחלומות שמתרחקים מתרחקים,

מדאגות ומטרדות,

מהאנשים המעצבנים, הסתמיים,

מכל מיני דינמיקות מאוסות,

כן כן כן, אני יודעת, אנו יצורים חברתיים, צריך לתפקד בחברה ויש נורמות וחוקים וכל מיני כאלו דברים שמעניינים לי את הפרמשטק המפוהק שלי,

אוף.

אני בהחלט לא בנויה לסיטואציות חברתיות, לא טובה בזה.

אני יושבת בשקט בצד,

ומדי פעם מפטירה הגיג שנון וקורע מצחוק,

היפ היפ הוריי, שטגדיש.

אבל צינית, וצינית זה אוי אוי אוי, צינית זה לא חיובי וזה לא מדליק וזורם,

מרירה זה לא חיובי,

ונהייתי כ"כ הרבה יותר מרירה בחודשים האחרונים,

זה כבר לא צינית-בצורה-חיננית, זה פרצוף תשעה באב.

ואני מדברת בצורה מבולגנת ולא קוהרנטית, כאילו נפל עלי פסנתר מהשמיים ואחריו גשם של אבטיחים פגע לי בראש ויכולת ניהול השיחה שלי, שמלכתחילה לא הייתה בשיאה, נפגמה.

ספקות עצמיים זה לא סקסי! מבחינה חברתית, זה בריא ומתפקד להיות עם דימוי עצמי חיובי וביטחון עצמי, זה מושך אנשים אחרים! זה מעלה את הפופולריות! ומקדם מימוש עצמי! בלחחחחעעע  לכו כולכם תזדווגו אחד עם השני בלהט היציבות שלכם, תדברו על דברים משעממים בזמן שאני אצפה בכם מהצד מתמזמזת עם שוקולדים. טוב, סתם נו, אני יודעת שאני מגזימה ושזה סתם עושה לי רע, אני יודעת!! 

היום הכנתי לי לעבודה סנדביצ'ים טעימים ובריאים, עם טחינה גולמית משומשום מלא וירקות. וגרעיני צ'יה. הייתה תקופה ארוכה שהתזונה שלי הייתה כזו, בריאה, עם פירות בבוקר וסלט עשיר בערב, ועשיתי מלא הליכות, ופתאום הגעתי למידה 38. אז צריך לחזור לזה... צריך.

וגם המילה "פיטנגו". ו"חמרמורת".

בגדול השגרה מתנהלת לה.

אין לי הרבה מה לספר. החיים שלי משעממים. אני משעממת ומשועממת ואין לי על מה לדבר עם אנשים חוץ מתחושות הבלבול העמומות שלי, שזה נושא שיחה מרתק. וגם על שכבת העובש האפרפרה הדקה בחדר האמבטיה שיש לנו כבר שנים וצריך לטפל בזה. לא משנה. רק מקווה שזה לא מזיק בריאותית. כי בינתיים אנחנו בדחיינות עם הטיפול בזה. בעלי הבית טיפלו בזה פעם אחת, לפני כמה שנים בעל הבית גירד וצבע, אבל עבודה לא יסודית ובצבע רגיל ולא דוחה רטיבות, והעובש חזר. והם אומרים שאנחנו צריכים לטפל בזה, ואני לא בטוחה איך. בן זוגי אמר כבר מזמן שהוא יטפל, אבל לא עושה עם זה שום דבר. צריך לנסות לשפשף עם אקונומיקה, או כאמור פשוט לגרד הכל ולצבוע מחדש עם צבע מיוחד דוחה רטיבות. ומבחינתי זה בלגן שאני לא יודעת מהיכן להתחיל איתו, פרוצדורה מעיקה, אז אני בהימנעות מזה. כי זה סיפור. לטפס על סולם, ולכסות לפני זה הכל, ולהוציא חפצים, ובלגן, ואולי נושמים את זה כשמגרדים הכל, וגם עם אקונומיקה זה סיפור. לבן זוגי לא היה אכפת שזה יישאר ככה, לו זה לא כ"כ מפריע. אז לא דחוף לו לטפל בזה. זו הייתה פסקה אובססיבית שנתקעת על המון פרטים קטנים.

נפגשתי עם משוררת שגם מנחה סדנאות שירה ועורכת שירה. הפגישה עלתה 200 ש"ח. זו בעיקר הייתה פגישת מוטיבציה. אני כמובן באתי עם מטען רגשי הנחיתות, הביטחון העצמי הנמוך, הספקות העצמיים והדיבור הצפוף המתמשך שלדעתי השתלט יותר מדי על השיחה (וכמובן התחרטתי על זה לאחר מכן, כי ייסורים עצמיים מקודדים ב- DNA שלי, וכמעט אין דבר שאני עושה ולא מתחרטת עליו לאחר מכן). ובכלל, אני לא יודעת מה אמור להיות בפגישה כזו, ואני חוששת שהפגישה לא נוצלה בצורה מיטבית. בטח בגללי כי הסטתי את השיחה לכל מיני כיוונים שהמוח מרובה המחשבות שלי הסיט אליהם. בטח בלבלתי גם אותה. היא נשמעה מהוססת, ואולי רק דיברה לאט ורגוע יותר ממני, שזה לגיטימי. אני מדברת נורא מהר ובדיבור נרגש פתטי. אבל עם השנים מיתנתי את זה. וחששתי גם שאולי לא יהיה לה יותר מדי מה להגיד לי, חששתי משתיקות, אז מילאתי את הזמן בדיבור.

בכל אופן, שאלתי אותה האם יש ערך לשירים שלי מעבר לביטוי של מצוקה נפשית ביני לבין עצמי. היא אמרה שבפירוש כן. היה חשוב לה להבהיר, שאניח בצד את הספקות העצמיים האלו. המממ, לא יודעת. בכל אופן, אני אמורה לעבור על השירים שלי, לעבוד על חלקם, לאסוף אותם, למיין. יש כמות גדולה. לבחור שירים ולשלוח לכתבי עת. בעבר הרחוק שלחתי קצת, לא יצא מזה משהו.

החברה מהעבודה שקראתי לה כאן "המקסימה", שהתפטרה, עוזבת עוד מספר ימים, והתחילה חפיפה מישהי חדשה שנראית ממש נחמדה. בעבודה הדברים כרגיל. החברה שקראתי לה כאן "האצילה" קצת עצבנה אותי היום כי היא ניסתה להוציא ממני מידע על מה שקורה אצלנו במשרד (היא עובדת במשרד אחר), וזה הציב אותי במצב לא נוח, כי אני לא יכולה לדבר על זה. בסדר, ווטאבר. המקסימה, שכבר נואשה מלמצוא עבודה אחרת, פתאום התקבלה היום לעבודה טובה במקום טוב. אני כ"כ שמחה בשבילה. הייתי רוצה גם להתחיל דף חדש במקום אחר - סתם פנטזיה כזאת. בינתיים שקט ובסדר לי בעבודה ואין הרבה לחץ ועומס (בניגוד לפעם), ומשלמים לי את אותה משכורת אז מה אכפת לי. בכל מקרה, גם אם הייתי רוצה לחפש עבודה אחרת, אני צריכה לפני כן להיות ייצוגית, לא הייצור שאני עכשיו. לרדת במשקל, להתלבש יפה, להיות יותר מטופחת, מחויכת ופחות מרירה.

לילה טוב ותודה על ההקשבה.