אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

אז תקופה לא טובה ומפחידה,

ממשיכה לכתוב פה כמו שכמה עודדו אותי כאן לעשות,

לא יודעת בכלל אם זה נכון להמשיך לכתוב,

נראה לי שיותר נכון לצמצם אותי, כי אני נזק וכישלון,

מבולבלת ומפשלת,

כנראה לא ממש בנויה לאינטראקציה חברתית,

כל כך רוצה להישאר בבית ולא ללכת לעבודה,

מכריחה את עצמי בקושי רב כל יום,

ממש מדכא אותי ללכת לשם,

הדינמיקה של המשרד, ההתנהלות שם לא נכונה,

מרגישה שנדחקתי לפינה,

ואולי אני סתם מגזימה בפרשנות,

קשה להסביר,

נראה לי שפעם הייתי מטפלת ביותר דברים, ונראה לי שהיום המזכירה השנייה נלהבת מהעמדה החזקה יותר שלה לעומת פעם, ולא נלהבת לשתף אותי בדברים ולהעביר לי דברים שפעם טיפלתי בהם באופן שוטף, כי היא רוצה לטפל בכמה שיותר דברים, וזה לא קולגיאלי וזה פוגע ביעילות העבודה, ואם אנסה להגיד משהו - היא תיעלב ויהיה סיפור, 

והבוס החדש לא יודע מה היה פעם - בגדול אמרנו לו, אבל איכשהו אני מרגישה שהדינמיקה השתנתה ושאני פחות מוצאת את עצמי בסיטואציה החדשה, ושלא משתמשים ביכולותיי הרבות ובידע הרב שלי, והבוס החדש יותר מתקשר עם המזכירה השנייה מאשר איתי (ואולי זה בגלל פרצוף התשעה באב שלי, או לא יודעת מה),

והמזכירה השנייה נהייתה שתלטנית כזאת, רוצה להיות מעורבת בכל דבר. בעבר היא בכלל לא הייתה מעורבת ברוב הדברים, אז עכשיו היא באקסטזה מזה שהבוס החדש יותר משתף אותה לעומת הבוסית הקודמת, והיא יותר בעניינים, והבוס הגדול מחזק אותה - הוא מעדיף לעבוד איתה כי היא נוחה לו, לא שואלת הרבה שאלות ומעריצה לו את התחת, לא מבריקה ולא מאיימת עליו, אישה פשוטה. כמו כלבת צ'יוואווה שלו.

ואני לא יודעת כמה מזה זה פרשנות מוגזמת שלי וכמה מזה אמיתי. יכול להיות שיש באופן כללי ירידה בפעילות ולכן אני חשה ירידה בכמות העבודה שלי, או שהבוס החדש מטפל ביותר דברים לבד לעומת הבוסית הקודמת שיותר נעזרה בי. לא יודעת.

אני משתפת את הבוסית לשעבר בתחושות ובסיטואציות, והיא אומרת שאכן הבוס הגדול מעדיף לעבוד עם המזכירה השנייה - כך הוא אפילו אמר לה באותה תקופה לפני שהזיז אותה לתפקיד אחר - והדברים שהיא אומרת מחזקים אצלי את תחושת התסכול. ואולי אני יותר מדי מושפעת ממה שהיא אומרת? ואולי היא צודקת, הרי גם אני מרגישה את זה. היא מאוד מחזקת אותי ואומרת כמה שאני שווה הרבה, ושאני נכס לכל מקום עבודה... כלומר, המטרה שלה היא לחזק אותי, לא לעשות לי רע, היא פשוט שומעת את מה שאני מספרת, וזה מתחבר לה עם מה שקרה במשרד לפני שהיא הועברה לתפקיד אחר. היא אומרת שהאינטואיציות שלי נכונות, אבל שאני מעצימה את זה וחופרת בזה וזה מה שעושה לי רע. שגם אם זה נכון, זה לא אומר משהו רע עלי, אלא על הבוס הגדול ועל המזכירה השנייה. אני נהדרת, היא אומרת.

אני רוצה להתנתק קצת מבני אדם, קצת, לנוח, בבית,

שבוע, חודש,

עם סדרות טלוויזיה מנחמות,

להתנתק מהעולם הדורשני,

אני עייפה ועצובה,

בשבוע שעבר הייתה שיחת טלפון אומללה עם החברה החדשה מהמחלקה האחרת בעבודה - זו שקראתי לה כאן "האצילה",

בעקבות השיחה הקשר ביננו התנתק, והייתי בהלם מאיך שהשיחה התפתחה.

היא דיברה בצורה שמאוד עשתה לי רע - והיה גם רצף של אי הבנות, בטח מצדה, אולי גם מצדי - והיה שלב שלא יכולתי להמשיך ואמרתי לה משהו בסגנון "היה נעים להכיר וביי" וניתקתי,

מיד אחרי זה הסברתי בווטסאפ שפגעה בי בדברים שאמרה,

אז ברור שהניתוק מצדי היה טעות,

אבל זה קרה בעקבות התנהלות די תמוהה והזויה שלה,

התחרטתי על ההתנהלות הלא חכמה שלי,

היה לי חבל שהקשר התנתק כך, ואני תמיד בעד ללבן ולהתנצל ולנסות להבין,

אך היא כתבה לי מפורשות שהיא לא תמשיך קשר עם מי שמנתק כך שיחה,

הקטע הוא שהתחלתי להרגיש אי נעימות איתה עוד בשיחה קודמת פנים אל פנים בעבודה,

היא התחילה כמו לחקור אותי על מה שקורה במשרד שלי, כולם מדברים על זה במקום העבודה, מנסים להבין מה קרה ומה קורה אצלנו - הבוסית לשעבר שלי שעברה תפקיד, החברה שאני קוראת לה כאן "המקסימה" שהתפטרה - אבל אני לא יכולה לדבר על זה, והיא העמידה אותי במצב לא נעים, ובכלל דיברה בצורה מוזרה, אגרסיבית כזאת, פולשנית, והתפרצה לדלת פתוחה עם ביקורת על העובדה שאני מסרבת לדבר על הנושא. איך היא יכולה לבקר אותי? היא הרי יודעת איזה אדם אני. והרי אני ביקורתית כלפי מה שקורה במשרד שלי - אך בפירוש לא יכולה לדבר על כך עם עובדים אחרים, יש רגישות מאוד גבוהה ויש דיסקרטיות שאני לא יכולה להפר.

אז אחרי זה סיפרתי על כך לבוסית לשעבר ולמקסימה, והמקסימה אמרה שאני צריכה להסביר לאצילה שאני מנועה מלדבר על הדברים האלו, ושהיא תבין שזה מעמיד אותי במצב לא נוח. וזה מה שניסיתי לעשות בשיחת הטלפון האומללה ההיא - אבל זה לא הצליח לי. בדיעבד עדיף היה לעשות זאת בשיחה של פנים אל פנים, וזה מה שחשבתי לעשות, אך לא יצא, ובסוף הרמתי טלפון.

אני לא טובה בשיחות כאלו. וזה עשה לי ממש ממש רע בנשמה.

כל זה כל כך גורם לי לרצות לעוף משם, ממקום העבודה הזה, לברוח משם,

ואני נעה כל הזמן כמו מטוטלת בין תחושה שאני רוצה לחפש עבודה אחרת - לפתוח דף חדש במקום אחר - לבין הבנה שזה לא פשוט למצוא עבודה אחרת, ושהתנאים הנוכחיים שלי מאוד טובים ולא יהיה לי קל למצוא עבודה בתנאים כאלו, מה גם שאני מאותגרת חברתית ונראית כמו סחבה, ואף אחד לא מבטיח לי שבמקום עבודה אחר יהיה טוב יותר או נטול אתגרים חברתיים, ושאולי שווה בינתיים לחכות ולראות לאן הרוח נושבת. הבוסית לשעבר מעודדת אותי להישאר ולחכות. ואולי תתפנה משרה מתאימה במחלקה אחרת במקום העבודה הנוכחי....

ואולי בסך הכל המצב בסדר ואני סתם הופכת שלא לצורך את המזכירה השנייה לאויבת שלי בראש שלי, ובסך הכל זה עניין של סגנון אישיות? אולי אני מייחסת לה מניעים שאין לה? ומה אכפת לי לתפוס את הפינה שלי בצד ולקבל על זה את אותה משכורת?

אני כל כך כל כך מבולבלת. ממש מרגישה אבודה. לא יודעת מה נכון ומה לא נכון.

הכל סמטוכה בראש. עבודה, מימוש עצמי, זוגיות, אוכל, בית, הרגלי יומיום, משפחה. הכל מבלבל ולא ברור ואין תשובה ברורה. אז מעדיפה לברוח לטלוויזיה. לחוות את החיים ורגשות ומערכות יחסים דרך הדמויות, להתרגש דרכן, להתאהב, להיגאל רגשית. לא לחשוב על הדי.אן.איי המקרטע שלי.

זה הכל חשיבת היתר שלי? והנטייה לחשיבה שלילית? זהו?

אתמול אמרתי לבן זוגי שאפילו להתאבד אין לי כוח, כי אני אצטרך להכין מסמך מסודר עם רשימת כל הסיסמאות שלי לענייני בנק וכו', ובכלל לעשות סדר בכל המסמכים, ולהתכונן לזה מבחינה לוגיסטית, להשאיר אחרי את הכל מסודר, ואין לי כוח...

אלוהים, כמה שמיציתי את עצמי. איכס.

נ.ב - נראה לי שכמה משפטים בטקסט כאן יוצאים באותיות קטנות מדי, ולא עוזר שאני מסמנת הכל ובוחרת גודל טקטס מסוים. עדיין יש משפטים שנשארים בגודל של נמלה גמדה. זה מה יש.