אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

אפתח ואספר שהמצב בעבודה יותר טוב,

ההתנהלות שלי בעבודה יחסית יותר בטוחה בעצמי ועניינית,

גם אם לא הכל שם מושלם - בלשון המעטה.

אז זה המצב בינתיים (עד המצוקה הבאה...)

והמצב הכללי שלי קצת השתפר,

אבל כמו תמיד - השיפור הוא מאוד שברירי,

ותמיד מתנפץ,

לא מחזיק מעמד מעבר לכמה ימים.

כל פעם יש דברים שנתקעים לי בראש ומציקים לי נורא.

אז אני חוששת שאני חסרת תקנה

מבולבלת עד אפס מקום

כל כך נטולת עור מטאפורי מגן ומושפעת מאוד מהסביבה,

וכל הפנימיות שלי מבנים רעועים,

ומרגיעה את המחשבות הטורדניות עם אכילה כפייתית של חבילות שוקולד, ועוד,

הזלילה ממסכת את המחשבות המציקות שנתקעות לי בראש,

מקהה את החודים הננעצים, מערפלת את החושים,

שוב ושוב ושוב אני נופלת,

כלואה במעגל נצחי של חזרה,

אי אפשר לצאת מכאן, זה הכי טוב שיש,

המקסימום הוא המסלול הקטן הזה,

שלושה וחצי צעדים במרחב התמרון הנפשי המצומצם שלי,

התא שלי.

הפסיכולוגית החדשה שכבר הייתי אצלה במספר פגישות

מנסה להגדיר לנו במה אנו יכולות להתמקד, מה מטרת הטיפול.

הטיפול אמור להיות בעיקר בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT),

כלומר - גישה מעשית, ממוקדת מטרה, עם משימות קונקרטיות, ובמטרה לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות.

אז היא מנסה לגבש לנו כאמור מטרות כאלו, מתוך הכאוס שאני מביאה איתי.

קשה לעשות זאת איתי, כי אני מוצפת במיליון דברים שמטרידים אותי.

אז יש כמובן את האפשרות המתבקשת לטפל באו.סי.די הזיהומי שלי,

כלומר - הרתיעה שלי ממה שנתפס בעיני כמלוכלך/מזוהם, עם כל מיני הימנעויות שנלוות לזה.

זה טיפול CBT קלאסי.

זה מאוד השתפר אצלי, אך עדיין קיים.

יש גם את נושא העלאת הדימוי העצמי שלי שהיא ציינה כמטרה מרכזית.

בפגישה האחרונה היא הסבה את תשומת הלב למחשבות הסרק שלי,

מחשבות מחזוריות-מעגליות ללא תכלית (המון התלבטויות וספקות שאני נתקעת בהם סביב נושאים שונים, כפי שמן הסתם אתם בטח מתרשמים בעצמכם מהכתיבה שלי כאן...),

שמן הסתם שואבות המון אנרגיה, זמן וקיבולת חשיבה שהיו יכולים להיות מוקצים לכיוונים אחרים, מעשיים וחיוביים יותר... והמטרה היא להחליפן כמה שאפשר במחשבות פרקטיות ממוקדות. במקום עשרות מחשבות סרק סביב אותו נושא - מותר לי מחשבה פרקטית אחת - ואז להמשיך הלאה ולא לחשוב על זה יותר. אם זו התלבטות לגבי החלטה - אז פשוט להחליט אם כן או לא (ומדובר אצלי בהרבה החלטות קטנות שאני מתעכבת עליהן המון שלא לצורך) - ולהמשיך הלאה בלי לחשוב על זה יותר. 

הפסיכולוגית ציינה כמה פעמים, בקשר לדימוי העצמי שלי,

שצריך "לגלות" אותי - את הזהות שלי שמוסתרת מתחת לכל מערבולת מחשבות הסרק והספקות העצמיים והפגיעוּת הגדולה.

באיזשהו שלב היא זרקה את השאלה - אולי צריך להבין מה את "מרוויחה" ממחשבות הסרק? כלומר, שהמנגנון בטח נוצר לשרת מטרה כלשהי...

היא שאלה - מה עם להביא לידי ביטוי ולהכיר ברצונות שלך, באינטליגנציה, טוב הלב, ועוד כל שאר הדברים הטובים הרבים שבך שאת יכולה "להרוויח" מהם? האמירה הזו העלתה בי חיוך מריר ודמעות בעיניים. זרקתי לה ספונטנית - למה להרוויח בכלל? למה שאני ארוויח... המילה הזאת, "להרוויח", מרתיעה אותי, כאילו שזה שוק תחרותי... לא רוצה לקחת חלק בזה... וגם אולי מרגישה שזה לא מגיע לי בכלל להרוויח משהו. כמו מין צניעות כרונית כזאת, או שמא ביטול עצמי. למה זה מבהיל אותי כל כך... 

אולי אני כבר רגילה להיות במקום השלילי, כאילו זה ה- comfort zone שלי.

אולי הרבה שנים התבזבזו כך.

מחשבות הסרק

ממלאות כל חלקה טובה של מה שיכול היה להיות אני אחרת

אחרת כל כך

שהייתי רוצה להיות

הייתי צריכה להיות

וזה לא יעזור -

כי אדבר על זה שוב ושוב, אבל לא אוכל ליישם

כי זה המנגנון המוחי שלי

כך עובדים הנוירונים שלי

זה הדי.אן.איי שלי

זה פיזי, ביולוגי-כימי,

תורשתי (סבתא שלי, אבא שלי),

אני כלואה בזה

גם כל מחשבות ה- should have, could have הן בעצמן מחשבות סרק,

וזה לא משנה - מה שמשנה זה מה שקורה כאן ועכשיו -

לא מחשבות הסרק העקרות המתרוצצות בראש סביב עצמן,

לא העלאת הגֵרָה,

לא התלבטויות האינסוף וחוסר ההחלטיות הכרוני,

לא, כל אלו אינם משנים ואינם חיים. 

אבל הם כל מה שיש לי להיאחז בו.

ואני חושבת שצריך לבחון גם את ההיבט הזה:

אני מרגישה שהכוח המניע של המערבולת הוא הריק שבתוכה,

שבכוח שאיבה עוצמתי יצר סביבו את המערבולת שמסתירה אותו.

הספקות נעים במהירות מסחררת סביב הכלום,

עם הספקות עוד יש תקווה מושהית...

וגם כמובן - מערבולת הספקות היא מנגנון הגנה לאחר שנפגעתי נורא. משהו בי נשבר באיזשהו שלב.

המערבולת שמה מרחק ביטחון של הימנעות ביני לבין החיים.

אבל התרחקתי מדי מהחיים, או שהם התרחקו מדי ממני.

ותחושת הזרות מעציבה ומכאיבה.