אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

בלילה בין חמישי לשישי לא הצלחתי להירדם. מוחי נטרף ממחשבות טורדניות חזקות על העבודה. שחזרתי סצנות, למה בכלל אמרתי לה את הדבר הזה, למה ההיא אמרה ככה ולמה הוא אמר ככה ועשה פרצוף כזה ולמה הוא התכוון, התחרטתי על דברים שאמרתי ועשיתי ודברים שלא אמרתי ולא עשיתי, כולי מבולבלת ולא יודעת מה נכון ומה לא נכון, מאבדת עצמי בתוך סבך המחשבות המהדהדות עד בלי די, ועוד ועוד ועוד ועוד,

הרגשתי באותו לילה שאם רק היה לי שוקולד בבית, זה היה מציל אותי באותם רגעים - כמובן ששוקולד לא שורד אצלי בבית הרבה זמן יען כי אני צורכת אותו אל קרבי מבלי להתמהמה - היה מציל אותי כי יש לו אפקט ממסך על החשיבה הטורדנית העזה, הוא מרגיע קצת את החשיבה כמו סם, הוא מקהה את הקצוות החדים של המחשבות הדוקרות, יש לזה בטח הסבר כימי-ביולוגי הגיוני, אבל לא היה לי שוקולד אז המחשבות השתמשו בי כאילו אני מגרש הכדורגל הפרטי של אבא שלהן והתרוצצו עלי בלי להתחשב כל הלילה, ואני שכבתי חסרת אונים, מותשת ומוחי הרצוץ לא מצליח להפסיק,

בסוף נשארתי ערה רצוף מחמישי בבוקר ועד שישי בצהריים ואז קרסתי מעייפות ונרדמתי. לא לפני שניסיתי להכין את ה"אורז עם פטריות ועוד דברים טובים" שתכננתי להכין באותו יום. בד"כ האוכל (הפשוט והבסיסי) שאני עושה יוצא ממש טעים, אני אוהבת להכין אורז ותמיד יוצא מוצלח, הפעם משום מה לא הלך לי כ"כ, כנראה חוסר השינה גרם להכל להיות הזוי ולא מסתדר. הפטריות הטריות שקניתי בראשון של אותו שבוע לא שרדו והסריחו, זרקתי אותן. לא הייתי בטוחה מה אורך זמן החיים שלהן במקרר, בד"כ אני קונה יום-יומיים לפני הבישול, הפעם קניתי כנראה יותר מדי מראש, אז למדתי את הלקח. אח"כ החלטתי לנסות להשתמש, במקום בשמן זית כמו תמיד, בשמן הקוקוס האיכותי שקניתי בעיקר בשביל למרוח על השיער (אומרים שעושה נפלאות, אך שיער ראשי הוא סחבה כמו תמיד, בטח בתקופה זו בה אני בדיכאון-תחת). שמן הקוקוס מיועד גם לטיגון, אז הלכתי על זה. חשבתי שייתן ארומה קוקוסית מעניינת לאורז. בטיגון זה עשה ריח קצת מוזר. את התוצאה הסופית לא אהבתי, טעם סבוני משהו. בן זוגי דווקא אהב, ונשבע שהוא באמת אוהב ולא סתם אומר כדי שארגיש טוב. שמתי כתמיד גם כורכום באורז, וכשערבבתי את המרכיבים עם המים, תנועת הערבוב השפריצה מים עם כורכום על דופן המקרר, וכורכום עושה כתם. מהר ניקיתי. אף פעם זה לא קורה לי, כזו גמלוניות שגורמת להשפרצה סביבתית תוך כדי בישול. תגידו שזה קורה לפעמים לכולם, אבל אני הרגשתי שזו רק עוד אינדיקציה לכך שבזמן האחרון פשוט לא הולך לי, בכל מיני תחומים. אם לא בכולם. תזרקו תחום, ותראו איך לא הולך לי בו. דיני ראיות, גיזום שיחים, העבודה שלי, יחסים חברתיים, הזוגיות, הגוף שלי, תחום המקרא.

ואני בכלל, לדעתי, בדיעבד, הייתי צריכה ללמוד בתואר הראשון דו-חוגי לשון עברית ואנגלית. למדתי רק אנגלית, כי כמובן מבחינתי הייתי כבר עם רגל אחת מחוץ למדינה המזורגגת הזאת ובדרך לדוקטורט באוקספורד. חחחחח, how little did I know, about life and about myself. אז בדיעבד, תואר בלשון עברית היה יכול לחזק את יכולות העריכה הלשונית שלי. הרי קיבלתי בבגרות בלשון 99, זה לגמרי הכיוון שלי - שפות. הייתי צריכה אולי בלשנות. וללמוד מלא שפות, כמו קלטית ולדינו. נאאא, אני סתם טסה במחשבות המפנטזות המנותקות מהמציאות. אמנם בצרפתית מתחילים באוניברסיטה קיבלתי 100, אבל כשהתחלתי צרפתית למתקדמים - לא רק שהשיעור היה בשמונה בבוקר (וזו הייתה תקופה בה בקושי הצלחתי להתעורר מוקדם בבוקר, בגלל לילות לבנים), אלא שגם האנשים שם פתאום פטפטו צרפתית ברמה שהייתה קפיצת מדרגה לא הגיונית מרמת מתחילים, והרגשתי לא שייכת והמומה. עזבתי. אז מה פתאום אני מפנטזת על ללמוד מלא שפות. ולטינית. וללמוד את כל העולם ולדעת הרבה. בכל זאת, המוח מוגבל לפעמים כי הוא מוטרד מדברים לוגיסטיים ולא לוגיסטיים, ובתואר לומדים מיליון וחצי דברים ובאיזשהו שלב זה הכל יותר מדי ויש גם עוד דברים בחיים, כמו לקנות במכולת ולהתאחד רוחנית עם מפזר חום בלילות הקרים תוך מבט קרוע אל האוויר הריק.

אז בשישי בצהריים קרסתי ונרדמתי עמוקות עד שתים עשרה בלילה. באותו יום היה יום ההולדת שלי, שאני לא עושה ממנו עניין אם כי כמובן שזה תמיד נעים לקבל את הברכות ותשומת הלב והאהבה. בן הזוג שאל מראש לאיזו מסעדה ארצה ללכת לחגוג, אמרתי שאני מעדיפה לבלות בבית, ואכין אורז טעים עם פטריות. כן, הפטריות המסריחות והקוקוס הסבוני והכורכום המתיז. היאח הידד.

אז התעוררתי בלילה וחיכו לי הודעות יומולדת שמח מכמה אנשים, ושיחת טלפון שלא נענתה מאחותי הגדולה. נשארתי שוב ערה בלילה עד אחרי ארבע בבוקר, והרגשתי ששפיותי אוזלת לי דרך האזניים ודוהרת הרחק אל האופק היכן שלעולם לא תימצא. כי האופק תמיד מתרחק. השתגעתי. בארבע בבוקר הרבצתי ארוחת בוקר של 4 טוסטים עם ממרח בוטנים בריא. זה קצת הרגיע את העסק ולאחר מכן נרדמתי עד הצהריים.

בשבת חיכה לי אתגר - הרבה זמן מראש הזמינה אותי ואת בן זוגי חברה (המקסימה מהעבודה, שכבר עזבה ומתחילה במקום אחר) אליה הביתה להדלקת נר שמיני של חנוכה. היא הזמינה גם את הבוסית לשעבר, שהגיעה עם בעלה. בשבת קמתי אבודה כהרגלי בקודש ולא הבנתי איך אצליח להביא עצמי לצאת מהבית ולתקשר עם אנשים. גם התחיל לרדת גשם וכל מה שרציתי זה להתחבא לנצח במיטה מתחת לשמיכה ולחכות שהכל יעבור ובינתיים לראות מלא סדרות ולקרוא מלא ספרים ולאכול אוכל בריא כמו למשל גזר ודייסת שיבולת שועל ותפוחים ולאכול את הראש לכל מאזיניי וקוראיי באשר הם עם האו.סי.די המתיש המסכן שלי.

בסוף בכוחות-על הכרחתי עצמי לקום להתארגן, אפילו להתקלח, וקצת התאפרתי לראשונה מזה שנים, והעפרון-טוש השחור לעיניים החדש נפל לי על הרצפה המלוכלכת וקצת ניקיתי אותו, אבל לא הייתי עם משקפיים כך שראיתי הכל מטושטש (אבל התאפרתי מול מראה מגדילה פי מיליון 'תלפים), אז יש מצב שהוא מטונף מאבק של רצפה שלא נוקתה שבועות.

אני ובן-זוגי עברנו את פרוצדורת הריב הקבועה לפני יציאה (חצי שעה לפני שצריך לצאת הוא עדיין זרוק במיטה בתנוחת סמרטוט, מחפש בטלוויזיה מה לראות, מוצא את "ערי הזהב הנסתרות" ומתחיל לצפות, כאילו לא צריך לקום להתארגן).

הביקור אצל המקסימה היה חביב ונחמד. הביאו לי מתנה וברכה ליומולדת. הנה הברכה:

"_____ חברתנו היקרה,

מאחלות לך מזל-טוב, הרבה אושר, בריאות, שקט נפשי, שאת תשלטי במחשבות ולא הן בך!

ובעיקר - שמרי על ההומור הייחודי לך, שתמיד מעלה חיוך על שפתינו, ושיהיה לך רק (או בעיקר) טוב!

אוהבות מאוד,"

ואם בברכות עסקינן, הנה הברכה הקצרצרה שבן זוגי שרבט כהרגלו באותיות קטנות ולא לגמרי מובנות בפינת הברכה שקנה לי:

"ל____ החמודה,

שמהרגע הראשון אותי הקסימה,

שתיקחי הכל בקלות,

גם כשלא פשוט,

חיבוקי,"

ובשבת בלילה נרדמתי בשעה יחסית נורמלית עד הבוקר, אז שבתי לשינה יחסית מסודרת. בינתיים.

היום בעבודה היה בסדר, פחות או יותר. תמיד יש איזה משהו או משהו-ים, וכמה שמראש אני אומרת לעצמי כמה שיותר לשתוק, בשטח זה קשה.

הערב הסתכלתי, שוב, באתרים של אוניברסיטאות לחפש אופציות ללימודים, וזה לא פשוט. לא בטוחה מה ללמוד, אם בכלל. לא יודעת מה רוצה ומה מתאים לי ואם בכלל המוח שלי עדיין במצב מתאים לתהליך הלמידה והמטלות, אולי הוא קצת נדפק ונשחק עם השנים, הזדקנתי. ותואר שני דורש השקעת זמן ניכרת, בד"כ לפחות יומיים מלאים בשבוע, וקשה לשלב עם משרה כמו שלי. יש גם לימודי תעודה של יום בשבוע. שעות בהיתי באתרים של חוגים אלו ואחרים, בסוף עזבתי.

אח"כ חטפתי דיכאון טוטאלי ובכיתי לבן זוגי שעות על המצוקה שאני חשה בעבודה, איך זה דרדר את הביטחון העצמי שלי, איך שבחודשים האחרונים לא הייתי עצמי, לא תפקדתי באותה רמה כמו בעבר, כל המצב הדפוק הזה שם ערער אותי, ולא הייתי בטוחה איך נכון להתנהל, ובהתחלה ניסיתי לשמור על צורת העבודה אבל לאף אחד לא היה באמת אכפת וזה תסכל אותי אז הורדתי את הסטנדרטים שלי כדי להתאים עצמי למצב החדש במשרד - וגם הבוסית לשעבר יעצה לי להרפות, לא להשקיע מעצמי כמו פעם, כי זה לא שווה את זה ואף אחד אחר לא משקיע את הנשמה כמוני - אבל בדיעבד אולי לא הייתי צריכה לנהוג כך, אולי לא קראתי את המפה נכון, והייתי צריכה להמשיך להראות חשיבה ותשומת לב ולשאול את השאלות שבעבר שאלתי שעזרו לי ולאחרים להימנע מטעויות ולעשות דברים בצורה מושלמת. כי למשל קרה לפני מס' חודשים שויתרתי על השאלות ובדיעבד התברר שהייתי צריכה להפנות תשומת לב למשהו, ומי שהפנתה את תשומת הלב בסוף הייתה דווקא המזכירה השנייה, ואז נורא כעסתי על עצמי, זה אף פעם לא היה ככה, זה תמיד תמיד היה הפוך. לאחרי ששנים הייתי סמל ומופת לדקדקנות וחשיבה מעמיקה ותשומת לב להכל, אכזבתי את עצמי בכמה הזדמנויות. ולעומת זה המזכירה השנייה רק פורחת ומפגינה ביטחון עצמי יותר מפעם. והבוס הישיר החדש כל הזמן רק ניגש אליה לשיחות על דא ועל הא ומספר לה על פגישות שהיו לו וכל מיני דברים, ואני מהצד כמו עז, בוהה בהם מדברים. והרי אנחנו צוות... ויש דברים שאני גם צריכה להתעדכן בהם, כחלק מהעבודה. וחשבתי ליזום איתו שיחה, אבל אני חוששת שלא אדע לנהל אותה נכון ושזה יילך למקומות לא נכונים, לא סומכת על עצמי... ולא יודעת אם צריכה לעשות משהו או לא. אבל אולי כל צורת החשיבה שלי שגויה, ואולי אני מגזימה ונסחפת לפרשנויות מוגזמות וגם מציגה לאחרים את הסיטואציה בצורה מעוותת דרך הפריזמה של המוח הפאראנואידי שלי, גם אם האינטואיציה הבסיסית שלי נכונה. אולי אני רואה יותר מדי בשחור-לבן, והאמת היא איפשהו באמצע. וחשוב גם לדעת לפרגן למזכירה השנייה, ולא לחשוב כל הזמן כמה לא מגיעה לה כל תשומת הלב הזו... ואולי משהו בהתנהגות שלי גרם לדינמיקה הזאת... שאיכשהו הרחקתי אותו ממני.... 

בן הזוג אמר כל מיני דברים. סיפר על הגועל נפש שהולך אצלו בעבודה, שלעומתו מה שהולך אצלי בעבודה זה גן עדן של שלווה ואחווה.... ושזו רק עבודה ושאני צריכה להתמקד בדברים אחרים שעושים לי טוב מחוץ לשעות העבודה. שאני אכתוב ספר. אני לא יודעת על מה לכתוב. אני כותבת שירים. גם בהם כמעט לא נגעתי מאז הפגישה עם עורכת השירה, ניסיתי פה ושם. גם ככה כל השירים שלי הם על האין ועל החידלון וכל אותם דברים באישיות שלי שכנראה סתם דופקים אותי כל השנים.

למצוא עבודה אחרת זה בכלל לא פשוט, וגם יש לי משכורת יחסית גבוהה שאתקשה למצוא במקומות אחרים. מה גם שבכל מקום אצטרך להתמודד עם דברים שקשים לי, הרי אהיה עם אותה אישיות בכל מקום, ואני חוששת שאהיה אאוטסיידרית בכל מקום. כעקרון זו לא האאוטסיידריות שקשה לי כרגע, הרי תמיד הייתי אאוטסיידרית שם ובכל מקום, אבל יחד עם זאת עדיין מצאתי את מקומי והיה לי בסדר והייתי מאוד מוערכת ואהובה. חבל, תמיד הרגשתי שמבחינתי אשמח לעבוד במקום הזה עד הפנסיה, הרגשתי יציבות. ועכשיו זו מלחמה יומיומית לסחוב עצמי לשם. אני לא חושבת שאני צריכה לשנות את עצמי ולהפוך ללקקנית ומלאת חיוכים כדי להפוך את עצמי לאטרקטיבית יותר בשבילם. ויש מספיק אנשים במקום העבודה הזה שמכירים אותי שנים רבות ושאוהבים ומעריכים אותי ויודעים בדיוק מה אני שווה. הבעיה היא ספציפית בקונסטלציה החדשה במשרד שלנו - עם הבוס הגדול (שהוא האשם בכל המצב, עם המהלכים המלוכלכים שעשה להדחת הבוסית לשעבר, ועוד כמה דברים בהתנהלות שלו, שהכניסו רעל למשרד), הבוס החדש הישיר, והמזכירה השנייה.

מרגישה לא שייכת לעולם הזה, לא בנויה לאינטרקציות החברתיות האלו בעבודה, עם כל החוקים שאני לא מבינה בהם, רוצה שיעזבו אותי בשקט, אין לי כוחות, מרגישה שמיציתי, מרגישה חוסר מוצא, כלואה. אמרתי לבן זוגי שכבר יש לי מחשבות על התאבדות, שאשים עצמי בשק עם פתק בחוץ שיזהיר מפני הימצאות גופה בשק, כדי למנוע טראומה מאלו שיגלו אותי. לא בנויה לעולם הזה. אבל ברור שלא אעשה זאת (אין לי מושג איך, נשמע אופרציה די מורכבת, מאיפה משיגים משהו שגומר הכל בבת אחת בלי כאבים או תופעות משונות), וזה גם לא הוגן לאחרים.

כשלתי, לא מימשתי עצמי, אני סוחבת אישיות צולעת לא מגובשת וכושלת מבחינה חברתית, וחולה בחשיבה טורדנית עקרה, אני במצב צבירה תמידי של deer caught in the headlights, המומה ואבודה וחסרת אונים. 

אבל העיקר שיש לי משכורת טובה.

שיט, אחרי שתיים בלילה וצריכה לקום בשש וחצי.

תודה על ההקשבה.