אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

קלשונים בוערים ניטחים ממני

על עצמי

בלי שליטה

פוצעים את מה שיכול היה.

[הו, מה שיכול היה להיות, מי שיכולתי להיות - איזו קטגוריה מופלאה, קל להאדיר את הבלתי קיים. כי הקיים יותר מדי קיים מכדי שיקסום. ולכן מוטב לקונן על הפוטנציאל האבוד הכביר מאשר להתמקד בכאן ובעכשיו המשעממים מעצם מיידיותם הסתמית. הנה החומר הזמין, ה"יש": מולקולות שהמוח משליך עליהן איזו תכלית. חומר שהוא פשוט שם, קיים, וזהו, אין מעבר לזה דבר מלבד הקיום האנושי המשתוקק לכך שיהיה משהו מעבר לזה. בגיל העשרה חטפתי בבטן את האגרוף החזק המשתק של תפיסת הריקנות שבכל זה; אני זוכרת יום שבו לא הצלחתי לצאת מהמיטה מרוב ריקנות מצמיתה. זה נורא. כל הגוף עופרת רמוסה. ולכן "צריך" לבחור במשמעות. כי החלופה יותר מדי איומה ובלתי נסבלת (אם כי יש אנשים בעלי גישה פרגמטית שאינם מוטרדים כהוא זה מהחומריות הטוטאלית ומפשיטת הרגל של כל אשליות הילדות והנעורים. יש להם מנגנוני התמודדות שונים. אני, לעומת זאת, נותרתי מבולבלת ואבודה). כי תחושת המשמעות היא בחירה סובייקטיבית ולא משהו שקיים ספונטנית בעולם. אבל זה המאבק שלי - איני מצליחה לבחור באשליה. ולכן מוטב לקונן על הקיום האחר שיכול היה, אמור היה, צריך היה. should have, could have. להיכסף לאותו יקום מקביל הטומן בחובו את הגאולה, הנחמה, היופי, את כל הדרכים והשבילים והמקומות והאנשים והחלומות והסיפורים והתיקונים והרגשות הנעלים. ואת עצמי האחרת, כמו ש"הייתי אמורה" להיות, בלי הפרעות המציאות... 

המממ. בעיה. לחיות ככה. מאבק מתיש וחסר טעם במציאות. לדפוק את הראש בקיר זה לא יעיל... המציאות היא כפי שהיא, נתונה. ויש בה דברים רעים וטובים ונייטרליים. והסירוב שלי "לשחק את המשחק" של החיים הוא אמנם לגיטימי ומובן ואף מוצדק, אך גם גורם לי להפסיד דברים טובים. את הדברים שאני יכולה להיות - לא ביקום מקביל של מציאות פוטנציאלית חלומית, אלא במציאות של הכאן והעכשיו, המציאות הלא מושלמת, הפגומה, הרגילה, המיידית, הפיזית גרידא. להפסיד חלקים מעצמי. להפסיד חלקים מהעולם. ובכלל, הסחת דעת היא דבר לגיטימי לחלוטין. מהו מהלך חיי אנוש אם לא הסחת דעת אחת גדולה בין הלידה למוות? זה מה יש! עוד משהו - אולי יש מקום לשינוי בתפיסת העולם הזו שלי שמתעקשת להפריד בין "העולם הפיזי הסתמי" לבין איזו "משמעות" גואלת. אולי התפיסה הזו סתם תוקעת אותי בגישה שוללת, ביקורתית והימנעותית כלפי העולם הפיזי - שהוא בעצם הכל, הוא החיים, הוא המציאות. זה מרחיק אותי מהעולם, מאנשים, מהחיים, מעצמי. יש יופי ומשמעות בתוך העולם הפיזי. הוא מתחבר לעולם הרגשות והאינטלקט והחשיבה המטאפיסית - הם בלתי נפרדים זה מזה. הרי חומר ואנרגיה הם נקודות קיצון על סקאלה.... 

אני מניחה שברגע שבוחרים בעשייה ובחיבור מתוך גישה מפויסת ומשלימה ופחות שיפוטית וביקורתית (במקום הימנעות ובהייה מהצד ותסכול ותלונות), הגוף מתיישר לכיוון ההווייה, ומשהו באמת משתנה בחוויית המציאות. אבל אני לא יכולה שלא להרגיש שזו בחירה באשליה שנועדה רק לשפר את ההרגשה. ואני גם לא יכולה סתם ככה לכבות חלקים במוח, ואם יותר לי לומר - חלקים אינטליגנטיים במוח שלי. ואדבוק בציניות הבריאה שלי יותר מכל מרכיב אישיותי אחר שלי שמפריד ביני לבין חיים מאושרים! אך מחשיבת היתר האובססיבית העקרה שלי אפרד בשמחה. מישהו מעוניין? עשרים שקל! מחיר מציאה! בעלת הבית השתגעה! 

אוף! החיים נתפסים בעיני בו-זמנית כמלאים ביותר מדי אפשרויות מבלבלות מצד אחד וריקים לחלוטין מצד שני.

טוב, שוב נסחפתי ושוב אני סתם חושבת יותר מדי ונתקעת על כתיבת ושכתוב פוסט במשך שעות אל תוך הלילה.

אפשר לחשוב שאני מנסחת כאן תובנות הרות גורל, אפשר לחשוב שזו פריצת דרך שתוביל לשינוי מהותי אצלי.... זה סתם תיעוד עוד לופ או.סי.די עקר, מחשבות מתרוצצות על חשבון שינה נחוצה כל כך. בסוף זה יסתכם במחסור בשעות שינה, חוסר יכולת להתעורר מוקדם בבוקר והישארות בבית לישון ולהתחבא מהעולם בחוץ במצב צבירה זומבי. דווקא תכננתי למחר משהו... מזמן לקחתי יום חופש... כדי לבדוק אופציה כלשהי ללימודים... הייתי אמורה לנסוע למוסד אקדמי להתרשם ולבדוק... בזה אני צריכה למקד את האנרגיות שלי, בחיים האמיתיים... ולא בניסיון לנקז לכאן את האנרגיה המילולית הכאוטית של המחשבות הטורדניות שלי. ועכשיו זה ידפוק לי את התכנית של מחר.... את הצ'אנס שהתכוונתי (סוף סוף) לתת לאופציה קונקרטית כלשהי של לימודים בעולם הפרוצדורלי שם בחוץ...

וחוזר חלילה... וחוזר חלילה... נו, מורידה למחיר סוף יום, חמישה שקלים חדשים! עד כאן ההערה בסוגריים]

לכאורה - אין סיבה של ממש;

הימים מביאים עמם אפשרויות מיטיבות,

אך בתוכי - מתח, אי נוחות, אי נחת, טורדנות, בלבול נורא.

כמו נקלעתי לעולם שאיני שייכת אליו, זרה.

חוצנית שמנסה נואשות ולשווא לנפנף בכנפיה המנוונות, לברוח. ואי אפשר.

צריך לכתת רגליים ולחיות, כאחת האדם. אך במקום רגליים יש לי ערפל.

ואין לי שליטה

על תגובת הקפיאה

של מוחי הדרוך, המושהה

יש אנשים שמביעים רצון להתקרב אלי, וזה מבהיל אותי, מלחיץ.

הא, בטח אהרוס את זה. נו מה.

כל רגע מביא

אפשרות של טעות, חרטה,

מה נכון? מה שגיאה?

כבר מעדיפה להימנע...

להיות לבד, בבית, איזו הקלה...

לצחקק בבית ריק

עד דמעות, 

מכל הלב, מכל הבטן,

בקולי קולות,

בלי יכולת להפסיק,

כמו מבדיחה ממש קורעת, 

הסרעפת משועשעת

באימה צרופה

מהאבסורד של הפקעת הפנימית

הבלתי ניתנת להתרה

לצחוק ולבכות בו-זמנית:

רגע שפל מופלא